 |
/images/archive/gallery/385/441.jpg נדב בנתור.
 |
|
|
|
|
|
|
| נדב בנתור חושב שהמעבר מארבע לשתיים הוא טראומטי עבור האנושות ולכן על כל אדם ללמוד לזוז מחדש כדי להתנגד לכפייה של המציאות |
|
| עדכון אחרון : 2/8/2006 20:27 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדוע יש צורך ללמוד לזוז? אנחנו הרי נעים באופן טבעי - הולכים ברחוב, שוטפים כלים, סוחבים קניות, עושים ספורט. כל חיינו מורכבים מתנועה.
הצורך קיים מפני שהאדם, בתהליך האבולוציוני שבמהלכו הוא נעמד על שתי רגליו והתרחק מן האדמה, חווה שבר גדול.
כשתינוק נולד הוא מוטל על הארץ. הכוח היחיד הפועל עליו הוא כוח המשיכה וכוח זה עוטף אותו ומספק לו משענת.
אט אט מתחיל התינוק להתנגד לכוח המשיכה. בהתחלה הוא מרים את הצוואר. לאחר מכן, טלטול הצוואר מתחיל להניע קלות את שאר הגוף. אז מצטרפות הידיים והרגליים והתינוק מצליח לזחול ולהתגלגל ואחר כך לשבת.
תהליך זה מתרחש לאט ומאפשר לגופו של התינוק להבין את הדרך בה הוא פועל: מה קורה כשהיד מתרוממת מהאדמה, מה מביא את הגוף להתגלגל, מהיכן מגיע הכוח הדרוש כדי לשבת ולזחול.
כמובן שהתינוק אינו
יכול להסביר זאת, אך הקואורדינציה והידע נטמעים בגופו, וניתן להבחין בתנועה החכמה של תינוקות בהקשרים התנועתיים שהם מבצעים ובגמישות של גופם הרענן.
אך במעבר לעמידה נוצר הקושי: העמידה על שתיים מרחיקה את האדם מן האדמה. הקשר שלו לארץ הוא כעת רק דרך כפות הרגליים, דבר המפחית את יציבותו. הוא יכול בקלות לאבד את שיווי המשקל וליפול.
החזה, הבטן והלב, שהיו מוגנים ומוסתרים בתקופת הזחילה והישיבה, הם כעת חשופים לעולם באופן מוחלט, והאדם נהיה פגיע ושביר. אמנם התינוק מבין זאת ברובד מוגבל, אך הוא יודע כי סיכוייו ליפול ולהיפגע רבים יותר.
נוסף לזאת, מרגע שתינוק עומד על רגליו כבר מצופה ממנו להתקדם הלאה, להמשיך להתפתח ולגדול. וכך, כהרף עין נוצרת מעמסה גדולה - פיזית ונפשית - על האדם הקטן שצריך להגיב לחיים ובו זמנית גם לשמור על עצמו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המעבר מארבע לשתיים
|
|
|
 |
|
|
|
המילה שבר אמנם נשמעת דרמטית בהקשר זה, אך לדעתי המעבר מארבע לשתיים, הוא אכן טראומטי עבור האנושות.
בשלב זה נוצר מתח והגוף קופא. ההקשרים שנוצרו בגופו של התינוק בזמן הזחילה והישיבה מטשטשים. על אף שהוא הבין שמקור התנועה הוא מהאגן ושהגוף נע היטב כשהוא חופשי ודינמי - הוא מתחיל לייצב את עצמו על ידי הפחתת התנועה, על ידי כיווץ של הצוואר, הלסת, הכתפיים והאגן ועל ידי שימוש יתר בעיניים.
הנעליים והסנדלים, מנתקים אותו עוד יותר מן האדמה ומנוונים את כפות רגליו, שהן המפגש היחיד שנותר לו עם האדמה.
גם מבחינה נפשית מתרחש כיווץ. הילד לא רוצה להישאר פגיע, חסר ביטחון ומפוחד. הוא אינו רוצה לתת ביטוי לכאב שנגרם לו בעקבות השבר, וכך הוא סוגר את אזור החזה גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית. הוא שם מסך בינו לבין עצמו ובינו לבין העולם שבחוץ, העולם המאיים וחסר הוודאות.
כך אנחנו גדלים, מנותקים מהתנועה הטבעית והנכונה לגופנו ובעצם מנותקים גם מעצמנו - מהצורך שלנו להיות רגישים לעצמנו ולעולם.
אפילו בזמן השינה, כאשר אנו שוב קרובים לאדמה והגוף מקבל תמיכה כמעט מלאה, כבר קשה לרבים לשחרר חלקים שונים בגוף ולנוח היטב.
לכן יש לנו - המבוגרים - צורך ללמד את גופנו מחדש: כיצד לעמוד, ללכת, לאזן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המציאות היא כפייה
|
|
|
|
|
|
|
דרך התנועה אפשר להבין מחדש את הקשר בין המפרקים השונים, את הקשר למשקל ולאדמה, ולקחת מחדש אחריות על אופן היציבה והתנועה. יש צורך ואפשרות - כמבוגרים - להסיר את החיץ שבתוכנו, לתת לעצמנו להיות שוב רגישים ופגיעים, במקום להתכחש לעובדה זו על ידי הקהיית החושים והרגשות.
המציאות, אף שהיא נתפסת בעינינו כחירות, היא למעשה כפייה! היא כופה עלינו רגשות מסוימים, תשוקות, ואת הדרך בה גופנו מוחזק. העבודה התנועתית היא הליכה נגד כפייתה של המציאות - מאבק לשנות את הרגלי התנועה שלנו, ואת התלות שלנו בסוג החוויות והרגשות שאנחנו חווים.
ישנו מקום שהוא מעבר לחוויה ולתפיסה השטוחה של הגוף והחיים. מקום שרגיש לעצמו ומחויב לאחר.
ישנן טכניקות רבות המסייעות לאדם להבין מחדש את גופו. הטאי צ'י, שיטת פלדנקרייז ושיטת אלכסנדר הן כמה מהקרובות לליבי, אם כי אני מעדיף את העבודה הדינמית (תוך כדי תנועה) על פני תרגול סטטי (בעמידה או ישיבה), ואת הטכניקות שלוקחות את האדם - דרך התנועה - גם למקום פנימי של שחרור ורכות.
אך כדי ליצור שינוי אמיתי של אופן התנועה והיציבה, וכדי לאפשר את הפתיחות
הנפשית, דרושה התמסרות.
התמסרות פירושה מצד אחד להיכנע לכפייה של המציאות ולהיות מוכנים להרגיש כאב, שקט ושעמום, ומצד שני, ללכת נגד כפייתה של המציאות, ולשנות את חיינו.
יש להבין כי מדובר בהשקעה הכרחית על מנת לחיות חיים מלאים יותר, בגוף חזק ומשוחרר, שאינו הולך ונשחק במהירות, אינו אוצר בתוכו את אינספור הלחצים של האדם המודרני, ונותר ערני, רגיש ואחראי.
פרסום ראשון : 2/11/2005 16:23 | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה לתנועה, תלמידה של רות זיו אייל, וסופר | | | | |
|
|
|
|
![]()
|
| סקר |
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
