 |
/images/archive/gallery/450/952.jpg חייזרים.
 |
|
|
|
|
|
|
| גילי שכטר וחנן סבט על היום בו שונתה ההיסטוריה של חקר העב"מים ועל תחילתו של הטיוח הגדול. חלק א' |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
1 ביולי 1947. סופת קיץ איומה השתוללה במדבר, כאשר על גבי מערכות הראדאר בבסיס יחידה 509 ברוזוול, אזור ניסוי הטילים White Sands ובמתקן הניסויים הגרעיניים באלמגורדו, החלו להופיע נקודות חשודות. במשך כל הלילה נצפו האותות הלא מזוהים כשהם טסים במהירות עצומה. מאחר ואיש לא הבין את המתרחש, הועבר המידע אל המודיעין הצבאי, אשר הכריז על כוננות גבוהה. הימים ימי תחילת המלחמה הקרה, והמטוסים שהוזנקו לסריקת האזור לא גילו דבר.
החשש מפני ריגול רוסי, הביא את פיקוד המודיעין בוושינגטון לתגבר את כוח האדם בבסיס יחידה 509, בה התרכזו מרבית התצפיות.
 |
| הקלות הבלתי נסבלת |
|
הקלות בה מזהים עצמים שונים כעב''מים, יחד עם תעשיית הזיופים, הם שיצרו לחקר העב''מים תדמית לא רצינית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
התצפיות נמשכו גם בלילות הבאים, והדאיגו את מפקדי הצבא, בעיקר מפני שבמקום שכנו מתקני הצבא הסודיים והחשובים ביותר. משמעות הדבר הייתה שהאזורים הרגישים ביותר בארה"ב אינם מוגנים, וארה"ב אינה שולטת במרחב האווירי הקריטי ביותר.
בערב יום העצמאות האמריקאי, ב- 4 ביולי 1947, החלו שוב להופיע נקודות מוארות על מסכי הרדאר. הפעם הנקודות הבהבו ושינו את צורתן. אחת הנקודות נעלמה לרגע, ולפתע הואר המסך באור לבן, ואז הכל דעך - אות להתפוצצות והתרסקות במדבר. כיום מניחים כי סביר שהייתה התנגשות בין שתי חלליות - אחת התפוצצה מעל חוות בראזל (באזור קורונה), והשנייה פגעה בקרקע בשלמותה (בסן-אוגוסטין).
הקולונל פיליפ קורסו, בספרו "היום שאחרי רוזוול" ("The Day After Roswell") טען שהיתה זו תחילת הפרשה, בה קבוצה קטנה של קציני מודיעין שינתה את מהלך ההיסטוריה האנושית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| קולונל פיליפ קורסו
| /images/archive/gallery/450/887.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
כוננות, היסטריה והודעה לתקשורת
|
|
|
 |
|
|
|
עם הופעת האותות ברדאר הוזנקו מוושינגטון חוקרי הביון הצבאי הנגדי (CIC), לשם תגבור אנשי המודיעין המקומיים ברוזוול, דוגמת ג'סי מרסל וסטיב ארנולד. בתוך דקות מהיוודע על התרסקות אפשרית, החל חיפוש במדבר אחר שברי כלי הטיס. בה בעת קיבל שריף מחוז שאבז, ג'ורג' וילקוקס, טלפונים מאזרחים שטענו כי ראו כלי טיס מתרסק. השריף הודיע למכבי האש ויצא למקום.
לפנות בוקר ה-5 ביולי, בטרם הגיע השריף למקום, הקדים אותו סטיב ארנולד. אזור ההתרסקות היה נתון באנדרלמוסיה והאנשים שנכחו במקום היו המומים ממה שנגלה: כלי טיס מרוסק חלקית ובו חוצנים מתים; חוצן אחד חי שנורה כשטיפס על גבעת עפר; וכוחות צבא שניסו למנוע מהאזרחים ומהמשטרה להגיע למקום. השברים נאספו במהירות וגופות החוצנים, כולל הפצוע, הובהלו לבית החולים הצבאי.
מכאן חלו ההתפתחויות בקצב מסחרר. ב-6 ביולי הגיע החוואי מאק בראזל למשרד השריף ברוזוול, והביא עימו מעט שברים מוזרים שנמצאו בחוותו. השברים היו שונים מבלוני המטאורולוגיה
והניסוי כמותם מצא לפחות תריסר פעמים.
על פי עדות בנו של בראזל ושכניו, משפחת וילקוקס ומשפחת מרסל, נמצא חומר דמוי אלומיניום, שנפרש וחזר לצורתו המקורית לאחר שקופל. החומר היה קל ביותר, בלתי ניתן לחיתוך ובלתי דליק. שברים אחרים דמו לעץ בלסה, צבעם ורדרד-סגול, ועל חלקם חקוקים הירוגליפים.
בזמן בו שהה החוואי במשרד השריף, התקשר במקרה פרנק ג'וייס, שדר רדיו של תחנת KGFL. כך נודע לכתב על המתרחש.
השריף התקשר ליחידה 509. ג'סי מרסל נשלח לחוות בראזל, וחזר עם חלק מהשברים למפקד היחידה, הקולונל ויליאם בלנצ'ארד, שיידע את בריגדיר גנרל רוג'ר ראמיי.
מאחר ובלנצ'ארד לא זיהה את השברים ולא היו אז בנמצא חוקים העוסקים בעב"מים, הוא הוציא הודעה לתקשורת בדבר מציאת "צלחת מעופפת". סגן וולטר האוט, דובר (קצין העיתונות) חיל האוויר רוזוול, פרסם את הידיעה ב-8 ביולי. היא שודרה ברדיו KGFL ו- KSWS, והובאה לעיתונים Roswell Daily Record ו-Roswell Morning Dispatch.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סגן וולטר האוט
|
|
|
 |
|
Daily Record
|
|
|
|
|
|
|
וושינגטון מתעוררת - הטיוח מתחיל
|
|
|
|
|
|
|
על פי מסמכים שנחשפו ע"י חוקר העב"מים סטנטון פרידמן, בין ה-7 ל-8 ביולי החלו באיסוף השברים מחוות בראזל, ובראזל ושכנו באד פיין נעצרו ע"י המשטרה הצבאית למספר ימים. ב-9 ביולי הופיע בראזל במסיבת עיתונאים, כשהוא ישוב על כיסא גלגלים ונראה מסומם. בראזל כנראה שוחד ואוים. הוא החל להתעלם ממכריו, "שינה גרסתו, וטען שהשברים נמצאו ב- 14 ביוני. בראזל לא הזכיר עוד את האירוע, עד ליומו האחרון.
בשבועות הבאים סרקו אנשי CIC את רוזוול, על מנת לאתר כל מי שפצה פיו בעניין. אנשים אוימו, הוכו, ואף ישנן עדויות על מספר אנשים ש"נעלמו". העיירה, סביבותיה וכלי התקשורת, הושתקו.
הקולונל בלנצ'ארד הורה לג'סי מרסל להעביר את השברים לשדה התעופה "רייט" שבדייטון, אוהיו - מרכז המחקר האווירונאוטי של חיל האוויר ולחנות חניית-ביניים בשדה התעופה פורט-וורת' בטקסס, שהבריגדיר-גנרל ראמיי הוא מפקדו. ראמיי היה מפקד חיל האוויר השמיני, שיחידה 509 היא חלק ממנה.
ראמיי מעביר את המידע לוושינגטון כבר באותו היום. הפנטאגון מגיב במהירות - הגנרל קלמנטס מק'מאלן, סגן מפקד הפיקוד האווירי האסטרטגי, מבקש מהקולונל תומאס ג'פרסון דובוס, להודיע לראמיי לבצע את ההוראות הבאות:
1. להוריד את התקשורת מהעניין, בכל מחיר.
2. לשלוח את השברים לוושינגטון, עוד באותו היום, בלווי קולונל.
3. לעולם לא להזכיר את האירוע.
ג'סי מרסל הגיע אל ראמיי ואיתו השברים. ראמיי ביקש ממרסל להראות לו היכן נמצאו השברים במפה ולאחר מכן שילח אותו לארוחת ערב, לפני מסיבת העיתונאים הבהולה שזומנה.
כשחזרו מרסל וראמיי לחדר בו הונחו השברים התברר למרסל כי השברים המקוריים הוחלפו בשברי בלון מטאורולוגי והוא אולץ להצטלם לידם ולהודות כי טעה בזיהויים. ראמיי הוציא הודעה לתקשורת שמדובר בשרידי בלון מטאורולוגי, וכי כל העניין מקורו בטעות. כמו כן הודיע ראמיי, שמאחר ומדובר בבלון, העברת השברים לשדה התעופה "רייט" בוטלה. כיום ידוע, על סמך מזכר FBI שפורסם, כי השברים הועברו בארגזים אטומים לשדה התעופה רייט, למרות ה"ביטול".
ב-8 ביולי שידרה לידיה סלפי את הידיעה אודות ההתרסקות בטלפרינטר מאלבוקרקי, לסוכנויות הידיעות. לפתע צלצל פעמון במכשיר (מה שהצביע על התערבות בשידור), והטלפרינטר הפיק את ההודעה הבאה: "כאן ה- FBI. יש להפסיק מיידית את התקשורת". המסר נקטע, והטלפרינטר נותק. כך או כך, הידיעה פרשה כנפיים, והתקשורת החלה להציף את רוזוול.
הקולונל דובוס (לימים בריגדיר גנרל), העיד בשבועה ב- 16/9/1991, ובין היתר מסר כי הגנרל ראמיי צולם עם שרידי בלון מטאורולוגי, במטרה להונות את התקשורת ולהסיח דעתה מהתקרית.
בערוב ימיו, לאחר כ-30 שנות שתיקה, העיד ג'סי מרסל על האירועים ועל הטיוח לו היה שותף בהוראת ראמיי.
עדות מרשימה הגיעה גם מפיו של סגן-אלוף ארתור אקסון (לימים בריגדיר גנרל), שהוצב בבסיס חיל האוויר רייט-פטרסון, והעיד שלאחר דיווחי ההתרסקות הראשוניים נשלחו חומרים מוזרים לבסיס. אקסון חוזר על תיאוריהם של בראזל ושכניו ומציין כי גם הוא שמע אודות גופות החוצנים.
בין אנשי הצבא הרבים שהעידו, נמצא את בריגדיר גנרל תומס ג'פרסון דאבוס (שהוזכר לעיל), קפטן אוליבר הנדרסון - טייס בכיר ברוזוול, לואיס ריקט - איש חיל המודיעין הנגדי ברוזוול, רס"ן לואיס איזלי (שנשבע לא לדבר על האירוע, ובני משפחתו מעידים כי על ערש דווי סיפר על החוצנים שנמצאו), בריגדיר גנרל סטיבן לאבקין וסנטור בארי גולדווטר - שקיבלו תדרוך בפנטגון בעת ההתרסקות.
גולדווטר, בריגדיר גנרל בדימוס ומועמד לנשיאות העיד כי ידידו המייג'ור-גנרל קרטיס למאיי, ראש מטה חיל האוויר האמריקאי, השביעו שלא לעלות את הנושא לעולם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רוג'ר ראמיי
|
|
|
|
|
|
|
הטיוח האמריקאי לובש צורה - "ועדות החקירה"
|
|
|
|
|
|
|
בשנות התשעים בחר הממשל האמריקאי בסיפור טיוח חדש - "פרויקט מוגול". הפעם טענו כי ברוזוול התרסק בלון ריגול סודי ביותר, שמדד קרינה מפיצוצים גרעיניים מרוחקים. הטענה הופרכה - פרויקט "מוגול" לא היה כה סודי כמתואר; בלונים רבים שהתרסקו, התגלו בשנים אלו; על הבלונים הייתה כתובת להחזרה; אף אחת מההתרסקויות של בלוני מוגול לא גרמה למהומה עצומה כמו תקרית רוזוול.
לימים, בעקבות חקירת משרד החשב הכללי של ארה"ב ב-1995, התגלה כי כל מסמכי התקשורת היוצאת מבסיס חיל האוויר רוזוול, בין 1946-1949, הושמדו לפני שנים רבות - למרות שהיו אמורים להישמר. בנוסף, נמצאו יומני הטיסה המעידים על הגעת הגנרל טווינינג ואישים נוספים לרוזוול. במכתב מה-7 ביולי מודיע טוויינינג לסמנכ"ל בואינג, ארל שייפר, על ביטול הביקור שנקבע ל-10 בחודש - לדבריו "עקב עניין שהתפתח כאן". טוויינינג טס בו ביום לאזור רוזוול, ונשאר שם עד ה-11 בחודש. היתה זו עוד אחת מההוכחות לטיוח המקרה (או מקרים), והוכחה לאנדרלמוסיה שהתפתחה.
בין 1947 ל- 1969, הוקמו ועדות ומיזמים שלכאורה מטרתם היתה חקירת תופעת העב"מים, אך רובם נועדו לטייח עובדות ולמסור מידע מוטעה לציבור, ביניהם הפרויקטים SIGN שבראשו עמד הגנרל נייתן טוויינינג; GRUDGE; TWINKLE שבוטל עם פרוץ מלחמת קוריאה, ו-BLUE BOOK שהיה הממושך מכולם. על פרויקטים אלו נרחיב בכתבה הבאה.
בנוסף הוקם גוף סודי שקיומו שנוי במחלוקת - Majestic-12 (שניים-עשר המלכותיים). גוף זה היה כפוף ישירות לנשיא ארה"ב, ונוסד על מנת לחקור את פרשת רוזוול, לפקח על פעולות הטיוח, ולחקור את הטכנולוגיה החוצנית. גם לנושא זה תוקדש כתבה נפרדת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| הגנרל טווינינג
| /images/archive/gallery/450/884.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
היום שאחרי רוזוול - הטכנולוגיה החוצנית נחשפת
|
|
|
|
|
|
|
הקולונל פיליפ קורסו מודה בספרו כי הוא ראה את גופות החוצנים מרוזוול ביולי 1947, בבסיס פורט ריילי, קנזס. הגופות נשלחו לבית החולים ע"ש Walter Reed בוושינגטון, לשם ניתוחן. הקולונל מתאר את הטכנולוגיה החוצנית, וכיצד נלקחה לשם פענוח ומחקר.
רכיבים שנלקחו מהחללית (ומנוספות – באירועים נוספים) נשלחו למספר חברות בארה"ב, לפענוח הנדסי הפוך (Reverse Engineering). בתהליך זה, נוטלים רכיב מוכן, ומתחקים אחר תכנונו ופיתוחו המקורי. לחברות שקיבלו את הרכיבים נמסר, שמדובר במכשור שנגנב מברית המועצות.
הממצאים מרוזוול וממקרים נוספים, הביאו לפריצות דרך מהחשובות ביותר של המאה ה- 20 (ובכלל) - המעגל המשולב, ציוד לראיית לילה, לייזרים, קרני חלקיקים, סיבים אופטיים, סיבים סופר-חזקים (לטקסטילים) וכן הלאה. כיום מתבטאת טכנולוגיה זו, גם בבניית מטוסים חדישים, דוגמת ה"אורורה".
קורסו טען שמטרת הממשל לא היתה רק מניעת מידע מהציבור לגבי קיום חוצנים, אלא למען הרווחת זמן חיוני, לפענוח הטכנולוגיה החוצנית.
כשמונה למפקד המחלקה הצבאית לטכנולוגיה זרה, טיפל קורסו בממצאים הטכנולוגיים החוצניים. קורסו היה קצין אמין ומוערך, והגיע לחברות בצוות הביטחון הלאומי של הנשיא אייזנהואר.
המתנגדים לטענותיו טוענים שאין דופי באישיותו וביושרו, אך ספרו אינו מכיל תיעוד מספיק. טענה זו אינה משמעותית, בהתחשב במעמדו ובעברו של האיש, ובעובדה כי דרגתו אפשרה לו מגע ישיר עם המידע שפרסם.
ב-8 ביוני 1998, לבקשת הארגון "אזרחים נגד סודיות העב"מים", העיד קורסו בשבועה שראה את החוצנים, קרא את דו"ח הנתיחה (ב-1961), וכי כל הנאמר בספרו הנו אמת.
הקולונל פיליפ קורסו, לו אנו חבים את מרבית המידע אודות הטכנולוגיה החוצנית, וחלק מרכזי בתיעוד אירועי רוזוול ואירועי ההמשך, נפטר ב-1998, בגיל 83.
וולטר האוט, האיש שהביא את המידע אודות רוזוול לתקשורת, נפטר בדצמבר 2005, גם הוא בגיל 83.
"אמירת האמת תמיד, משמעותה שלעולם אין צורך לזכור דבר", אמר האוט. כתבה זו מוקדשת לזכרם.
תודה לד"ר בני הרטמן על סיועו הרב בהכנת הכתבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | חנן סבט וגילי שכטר חוקרים את ההיסטוריה הבלתי מצונזרת של חקר העבמ"ים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
