 |
/images/archive/gallery/889/831.jpg ג'ק קורנפילד בתיאטרון גשר.
רוברטו צ'רניצקי  |
|
|
|
|
|
|
| 900 אנשים הגיעו בשבוע שעבר לתיאטרון גשר ביפו כדי לשמוע את ג'ק קורנפילד, מבכירי המורים הרוחניים במערב. תומר פרסיקו פגש אותו לראיון וניסה לברר איתו האם מדיטציה היא התרופה לכל, האם יצר הרע הכרחי לקיומו של אדם מאושר ומה יש בפסיכולוגיה שאין בבודהיזם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יותר מתשע-מאות איש התכנסו במוצאי שבת שעברה בתיאטרון גשר ביפו כדי לשמוע שיחה בת שעה וחצי מפי מי שהוא אולי גדול מורי הדהרמה (התורה הבודהיסטית) במערב. ג'ק קורנפילד הגיע לישראל במסגרת ביקור פרטי, אבל נאות להקדיש ערב מיוחד לקהל הרחב, ערב שהכנסותיו נתרמו ל עמותת תובנה ולפרויקט של הבאת הדהרמה למגזר הערבי. במחיר שנע סביב מאה שקלים לכרטיס, האולם המלא הדגיש את הצימאון המקומי לרוחניות אותנטית.
 |
| מואר? עכשיו תוריד את הזבל |
מי שחושב שהארה תוציא אותו לפנסיה רוחנית טועה מאוד: העבודה על עצמנו נמשכת תמיד. ג'ק קורנפילד מסביר מה קורה כאשר מורה זן מואר חוזר הביתה, לאישה ולילדים. פרק מתוך ספרו ''אחרי האקסטזה''
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
קורנפילד, יהודי אמריקאי בן 62, שהה כנזיר בין 1967 ל- 1972 במנזרים שונים בתאילנד, בורמה והודו. כשחזר לארה"ב הקים ב-1972 את ה- Insight Meditation Society במסצ'וסטס, שהשפיע רבות על קליטתה של מדיטציית הוויפאסנה במערב. בשנים לאחר מכן השלים דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, וב- 1985 סייע בהקמתו של מרכז דהרמה נוסף, Spirit Rock בקליפורניה, שם הוא חי כיום עם אשתו ובתו. הוא כתב ספרים רבים, מהם תורגמו לעברית "דרך הלב" ו"אחרי האקסטאזה". נפגשתי איתו לשיחה.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/889/833.jpg
תיאטרון גשר במוצאי שבת רוברטו צ'רניצקי |
רוברטו צ'רניצקי |
תיאטרון גשר במוצאי שבת |
|
|
|
 |
|
 |
|
להיזכר ששכחנו
|
|
|
 |
|
|
|
אנחנו יודעים שהחיים כרוכים בסבל, ואנחנו יודעים שהסיבה לכך היא ה"צמא לעוד", התשוקות שלנו, הרצון שלנו "להיות מישהו" וכו'; ואנחנו יודעים שיש לנו כל כך הרבה תשוקות וחוסר מנוחה מפני שאנחנו לא מבינים את עצמנו, מפני שיש לנו תמונה לא נכונה של עצמנו. אבל מה הסיבה ל-זה? מאיפה כל הבוּרות הזאת הגיעה?
המסורת הבודהיסטית מאוד מאוד פרגמטית. אין לה הרבה עניין בשאלה "למה?". השאלות הללו הן אינסופיות. ומה שברור הוא שקיים סבל, שקיימות סיבות לסבל (חמדנות, שנאה, בוּרות), ישנה דרך להשתחרר מזה ולחיות בחירות ובשלום. היית אומר שכל דבר עולה מתוך
סיבות ותנאים מסוימים, ואחד הדברים שקורים לנו הוא שאנחנו שוכחים מי אנחנו באמת. בהודו יש שיר קטן ששרים לתינוקות, שמתחיל בכך שהתינוק עדיין בבטן ומבקש לא לשכוח מי הוא אחרי הלידה, ונגמר בזה שהתינוק נולד ומספר שהוא כבר שכח הכל.
אז ששכחנו, אבל לפחות נזכרנו ששכחנו. איך עכשיו משתלבת המדיטציה במאמצינו להתעורר מהשכחה?
ישנן שיטות מדיטציה רבות. שתי החשובות ביותר במסורת הבודהיסטית הן מדיטציית תובנה או מודעות [ויפאסנה – ת.פ.], ומדיטציה שמפתחת בנו חמלה. כל אחת מאלה עוזרת לנו להשתחרר מסבל. עם מדיטציית התובנה אפשר לראות בבירור ובאיזון את כל מנעד המחשבות, הרגשות וההרגשות בגוף שלנו, להכיר אותן במקום להיגרר אחריהן ולהזדהות איתן. ומדיטציה שמעוררת בנו חמלה, טובה גם היא כי האושר שלנו תלוי גם בכמה אנחנו מסוגלים לאהוב, את עצמנו ואת הזולת. אם אנחנו כלואים בתוך הפחד שלנו אנחנו סובלים מאוד.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/889/832.jpg
קורנפילד. אופטימי בקשר לעתיד האנושות  |
|
קורנפילד. אופטימי בקשר לעתיד האנושות |
|
|
|
|
|
|
|
האידיאל הוא תרפיסט טוב שגם מבין בודהיזם
|
|
|
|
|
|
|
עוד ענף על עץ הרוחניות המזרחית הוא האדוויטה, כלומר המשנה הנון-דואלית ההינדית. אתה עצמך בילית זמן מה עם ניסרגדטה מהאראג', הגורו הגדול מבומביי. איך היית משווה בין החוויה של האדוויטה לזו של תורת הבודהא?
אתה יודע, השוואות הן דבר מצחיק. איך אתה יכול להשוות גבינה לעגבניה? אומר כך: בלימוד אדוויטה טוב ישנה הצבעה ישירה על החופש שאפשרי כאן ועכשיו, והדגש שם הוא הרבה יותר על הכאן ועכשיו מאשר במסורות רבות אחרות. בתורת הבודהא ישנה גם הצבעה על החופש כאן ועכשיו, ויש גם דגש על אמצעים שונים כדי לממש את כל זה. כי גם אם יש לך את התובנה שאתה לא הפחדים שלך, אתה לא המחשבות שלך, אתה לא העצמי הקטן שרוב האנשים מזדהים איתו, התובנה הזאת לא יציבה במיוחד. לכן ישנם תרגולים שונים, כולל חוקי מוסר, שתכליתם לייצב את התובנה הזאת.
נאמר שייצבנו את התובנה שאנחנו לא הפחדים שלנו, המחשבות הבעייתיות שלנו, הרגשות השליליים שלנו; הרבה פעמים עדיין יש לנו את אותם פחדים, מחשבות בעייתיות ורגשות שליליים.
נכון, גם לניסרגדטה עדיין היו.
וכאן הייתי רוצה לשאוב מנסיונך כפסיכולוג: האם אתה חושב שלפסיכולוגיה המערבית יש משהו לתרום לתורה הבודהיסטית במקום הזה? בדרכים שאיתן אנחנו יכולים לפרק את התסביכים הנפשיים שלנו?
כן. ומה שיש לה לתרום ממילא מבוסס על עקרונות בודהיסטיים – אלה לא שני דברים שונים, לפחות כשמדובר בפסיכולוגיה טובה, שמבוססת על מודעות והבנה וחמלה. אחד הדברים החכמים במערב הוא פיתוחו של מה שהייתי מכנה "מודעות זוגית", כלומר מישהו שעוזר לי להיות מודע לעצמי. מכיוון שרבים מהפצעים הכי עמוקים שלנו והכאבים הגדולים ביותר נובעים ממערכות יחסים לא בריאות עם אחרים, בהם אולי נוצלנו או ננטשנו וכדומה. לכן פעמים רבות המקומות האלו לא עולים על פני השטח במדיטציה, אלא רק כשאנחנו חוזרים הביתה אל החבר או אל המשפחה או אל העבודה. משום כך זה עוזר מאוד להביא מודעות יחד עם עוד מישהו חכם שיכול להנחות אותנו ולהגיע איתנו למקומות שלבד קשה לראות, או קשה לסבול, וביחד ללמוד איך להרפות מהם. האידיאל לדעתי הוא תרפיסט טוב שמבין את עקרונות היסוד של הדהרמה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/516/706.jpg
ניסרגדטה. מואר לא מושלם  |
|
|
|
|
|
|
|
|
אין הארה. יש הארות
|
|
|
|
|
|
|
אז התמונה שמצטיירת כאן היא שיש לדאוג לשני המימדים: גם להביט ישר אל המציאות הנון-דואלית, וגם לטפל במציאות הדואלית.
כן, רק ששני אלה הם אחד. עם מדיטציה אנחנו יכולים להרפות מהזהות המצומצמת שלנו ולחזור לחירות הרחבה שהיא טבענו, ותוך כדי כך גם עולים כל הגרעינים שבנו שאינם מבושלים, ואנחנו מטפלים בהם באמצעות מדיטציה או, אם יש צורך, על ידי תרפיה פסיכולוגית. אלה שני פנים של אותה דרך.
אני מדגיש את זה משום שנראה שמחפשים רוחניים רבים מוותרים על המימד השני.
תראה, כל מי שהוא בוגר ובעל ניסיון רוחני מבין שחייבים את הכל. כשאתה חדש, זה כמו להיות מאוהב: הכל נראה אידיאלי ומושלם. אתה שומע קצת אדוויטה או ויפאסנה וחושב 'עכשיו זה יסדר לי את כל החיים'. זה יפה אבל זה קצת רומנטי מדי. בהמשך אנחנו מגלים שהכללי והפרטי זקוקים שניהם לטיפול. למעשה הם לא באמת נפרדים, ובזמנים שונים הם מקבלים דגשים שונים: אתה צריך לזכור הן את טבע הבודהא שלך והן את מספר תעודת הזהות שלך. אלה שני מימדים שונים - אבל לא נפרדים - של המציאות, והם שווים בחשיבותם. מי שחושב שבעקבות חוויה אחת השתנו לו כל החיים אני מאוד שמח בשבילו; אני רק אומר לו: 'אני מקווה שזה לא יתפוגג...'
האם אתה רואה נקודות שבהן הפסיכולוגיה הבודהיסטית יכולה לתרום לפסיכולוגיה המערבית?
האמת היא שתמיד צריך לומר את המילים הללו בצורת רבים, כי אין באמת 'פסיכולוגיה מערבית' – יש מגוון שלם של שיטות ותורות, ואין באמת 'בודהיזם' – יש בודהיזם טנטרי, ויש ויפאסנה, ויש בודהיזם של פולחן הבודהא... ולמעשה אין גם הארה. יש הארות, כי הארה מגיע בגוונים וטעמים רבים. ההכרה נהיית כמו קריסטל, כמו אבן חן, כאשר פאה אחת היא ריקות, ואם תיתן חצי סיבוב תראה שפאה אחרת היא אהבה, ותסובב עוד קצת והכל הוא אור, ותסובב עוד והנה הכל מושלם, ותסובב עוד והכל הוא ביטוי של אושר. יש מאה פאות ליהלום ההארה. ואנחנו נוטים להינעל על פאה אחת ולומר 'אה! הארה היא אושר!' או 'הארה היא אהבה', אבל יש הארות רבות...
אבל באשר לשאלתך. בדיוק סיימתי ספר ששמו 'הלב החכם: מדריך לתורת הפסיכולוגיה הבודהיסטית', ובו עקרונות של הפסיכולוגיה הבודהיסטית שאני חושב שהם בעלי ערך רב למערב, והם רבים. למשל עקרון האי-הזדהות, כלומר העיקרון של הידע האמיתי של עצמנו. למשל העקרון של האצילות המקורית שלנו, כלומר שההכרה בטבעה היא טהורה, והיא פשוט נעכרת. למשל החשיבות שבחמלה, או הידיעה הפשוטה שאפשר לאמן את ההכרה, שאפשר לשנות אותה בעזרת טכניקות מדיטטיביות. וגם ההעצמה של האינדיבידואל, כלומר היכולת לא להיות תלויים בביקור השבועי אצל הפסיכולוג, אלא לקבל כלים שמאפשרים לנו לחולל שינוי בחיינו. דברים רבים...
מה עם האני שלנו, העצמי שלנו. האם חשוב שנתבונן בו ונבין את פשרו?
כן, אנחנו צריכים להבין איך תחושת העצמי נוצרת. וזה לא כל כך מורכב... אם אתה מתבונן בראי, תשים לב שאתה נראה זקן יותר. אבל אנחנו לא מרגישים זקנים יותר, נכון? וזה מפני שהגוף שלנו הזדקן, אבל זה לא אנחנו. טבע ההכרה עצמה הוא מחוץ לזמן. זה שרואה, זה שיודע - הוא מחוץ לזמן. ואפילו באותו רגע של ההתבוננות בראי יש לנו הצצה לידיעה הזאת: הנה הגוף, אבל הגוף אינו אני. ואותו דבר תקף גם לגבי המחשבות, וכל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. והרגשות והתגובות שלנו למצב.
הבודהא דיבר על כך שאנחנו מורכבים למעשה מחמישה נהרות: נהר של תחושות פיזיות, חושיות; נהר של רגשות; נהר של תפיסות; נהר של מחשבות; והנהר של ההכרה שיודעת את כל זה. ואי אפשר להצביע על שום דבר מאלו ולומר: זה אני. כשאנחנו שקטים, כשהמיינד שלנו שקט ואנחנו מתבוננים בצורה מאוזנת בעצמנו, אנחנו מגלים שכל הזהויות השונות שאנחנו לוקחים על עצמנו מונחות בתוך מודעות גדולה הרבה יותר, ואנחנו פתאום מבינים: אה, זה לא מי שאני. זה חלק מהעולם וצריך להתחשב בזה, אבל זה לא מי שאני. זה לא שהאני הוא רע או לא בסדר – פשוט צריך להבין אותו כדי שנפסיק לסבול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ומה לגבי יצר הרע?
|
|
|
|
|
|
|
בקשר לאותו אני, הייתי רוצה לשאול אותך: היהדות הקדומה אינה מניחה קיום אנושי ללא יצר הרע. מעבר לכך, חז"ל מספקים ליצר תפקיד חיובי וטוענים למעשה שהוא הכרחי לקיום האנושי, כפי שאומר המדרש: "אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים". האם אתה לא מרגיש שהמדיטציה כן מניחה קיום אנושי כזה, "טהור" לחלוטין, אבל גם עקר?
אם אני לא טועה, אתה מדבר בעצם על תשוקה, והכרחיות קיומה, כי זאת תשוקה שגורמת לנו לבנות בית, לשאת בני זוג, להוליד ילדים וכולי; ואנשים חושבים לפעמים שמטרת הדרך הבודהיסטית היא להיפתר מהתשוקה. אבל זה לא כך. למעשה בפסיכולוגיה הבודהיסטית מדברים על תשוקה לא בריאה, וגם על תשוקה בריאה. ישנן תשוקות רבות שהן בריאות. לדאוג לבני זוגנו, לילדינו, לרכוש שלנו – כל הדברים הללו הם חשובים והבודהא הנחה תלמידים שלו (שלא היו נזירים) לעשותם. הבודהא עצמו דאג לגופו. כך שבעצם הרבה מהתורה הבודהיסטית מדברת על מעבר מתשוקות לא בריאות לתשוקות בריאות: מהתמכרות, פחד, תוקפנות - כל הדברים שמביאים לסבל - לחמלה, דאגה כנה לעצמנו ולאחרים וכולי. כך שיש סוגים שונים של תשוקות, ויש גם חופש שמעבר לתשוקות, שהוא לא נטול תשוקות, אלא פשוט מבין אותן ואת טבען.
יש לי שאלה מעט עדינה: אתה יהודי, וידוע שגם מורים רבים של התורה הבודהיסטית בארה"ב הם יהודים, הרבה מעבר למספרם היחסי באוכלוסייה...
כן, זה מעניין. אני זוכר שכשהתחלנו את מרכז המדיטציה הגדול במסצ'וסטס, היינו גולדסטין , קורנפילד, זלצברג ושוורץ. זה נשמע כמו משרד עורכי דין!
יש לך איזושהי היפותזה שמסבירה איך זה קורה?
אין לי מושג. אבל אני יודע שיש בישראל איכות של עניין וסקרנות, וגרעין עמוק של רוחניות בתרבות היהודית, וייתכן שזה גם מה שהביא הרבה יהודים לחיפוש רוחני. אבל אני לא יודע. מה שאני כן יודע הוא שברגע שאתה אומר שהיהודים הם נבחריו של האל אתה זורע את זרעי הסבל.
אתה אופטימי באשר לעתיד האנושות?
כמובן. תמיד. בהחלט. כן, יש המון סבל, אבל יש גם טוּב אדיר. הדרך שבא אנחנו שומעים אחד על השני (בטלוויזיה, בעיתונים) מדגישה את הסבל והרוע, אבל יש גם נדיבות עצומה שמתרחשת יום יום. כל פעם שמישהו עוצר ברמזור אדום, כל פעם שמישהו סוגר אחריו את הדלת כדי שקור לא ייכנס. חיינו מלאים בנדיבות מפני שאנחנו שלובים זה בזה. כשאני כאן בישראל ופוגש אנשים מתובנה, משביל זהב ומעוד ארגונים שעושים פעילות התנדבותית כל כך אדירה... אני נדהם מהפעילות ברוח התורה הבודהיסטית בישראל. לפני כמה ימים הלכתי לצעדה עם ערבי ישראלי, חאליד מוחמד, מיד ושם עד למחנה הפליטים קלנדיה ברמאללה, בניסיון להסביר לפלסטינים שם על השואה כדי שיבינו את הכאב של היהודים. אז כן, אני אופטימי מאוד.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
