 |
/images/archive/gallery/484/823.jpg מוג'י
תומר פרסיקו  |
|
|
|
|
|
|
| תומר פרסיקו קיבל את שוק חייו, תרתי משמע: זרם של אנרגיה עבר אליו מהמורה הג'מאייקני מוג'י וגרם לו להתעלף. מאז הוא מאמין ב"אנרגיות" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחת המילים הניו אייג'יות השנואות עלי ביותר היא "אנרגיות", מילה שמשתמשים בה כדי להסביר הכל, ועל כן אי אפשר בעצם להסביר איתה דבר. למעשה נראה לי שאפשר לומר שהמילה הזאת מציינת יותר זיקה סובייקטיבית מאשר מציאות אובייקטיבית, ועל כן כאשר מישהו מספר לך ש"בקבר רבי נחמן באומן יש אנרגיות סוף-סופיות-סופניות" אתה יכול להבין מזה שהיתה לאותו אדם חוויה יוצאת דופן באותו קבר, לא יותר. המילה האובר-פופולרית ואובר-משומשת הזאת מהווה אם כן כמקבילה בתחום הרוחְניוּת למילים כמו "קָרִיא" בתחום הספרותי או "ראוי" בתחום החברתי: מילים שמציגות עצמן כאילו הן מצביעות על תכונה מסויימת של האובייקט, אך למעשה אינן אומרות דבר לבד זה שיש לדובר עמדה סובייקטיבית חיובית כלפי אותו העניין.
 |
| רק לא תודעת קפוצ'ינו |
הכירו את מוג'י, גורו ג'מאיקני שהוא שילוב של אושו, רמאנה מהארישי והאמא המחבקת. אנשים מתקבצים סביבו כי הוא נותן להם את מה שהם באמת צריכים: אהבה, והרבה. תומר פרסיקו משך לו בראסטות
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אני מנחש שראשיתה של המילה "אנרגיות" היה בניסיון לקבץ תחת שם אחד מיני כוחות המוזכרים בתורות הרוחניות המזרחיות: "צ'י" של הסינים, "פראנה" ו"שאקטי" של ההודים – מיני זרמים פוטנטיים שנמצאים הן מחוץ והן בתוך הגוף, ואשר זרימתם הנכונה והמאוזנת מבטיחה בריאות (ולעתים אף הארה). את הכוחות הללו לא ניתן בעצם למדוד במכשירים (האם מישהו מכיר מחקר רציני על זה?), ועל כן הם הופכים בעל כורחם לתיאוריות מטאפיזיות יותר מאשר מציאות מוחשית, ובסופו של דבר אנחנו משתמשים בהם, תחת השם הקיבוצי "אנרגיות", כדי לדבר בצורה מטאפורית על כל חוויה רוחנית מגניבה שהיתה לנו (למשל כאן).
ולא שאני לא מאמין בקיומם של כוחות שכאלה. דווקא מאמין. אלא שאני חושב שעקירתם מהקונטקסט המקורי שלהם (כלומר אותן תורות מזרחיות) והכנסתם תחת אותה כותרת כללית (שהיא מעין תיאולוגיה-בשקל של הניו אייג') עושה להם עוול. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב, אלא על מקרה שקרה לי, ושבעקבותיו אני קצת יותר מאמין באותן "אנרגיות" שזורמות בגוף מאשר הייתי לפניו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| מוג'י בפעולה
| /images/archive/gallery/484/831.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
זחלתי לפינה להתאושש
|
|
|
 |
|
|
|
זה קרה בטיולי השלישי להודו, כשהייתי בטירוונאמאלאי עיר הקודש, בתקופה שנחשבת "העונה",
כלומר דצמבר-ינואר, אז באים מורים ומחפשים רוחניים מכל העולם ובכל יום אתה יכול לבחור לעצמך אל מי ללכת כדי לשמוע קצת דברי תורה.
על פי היומן שכתבתי זה קרה ב- 28.12.05. הלכתי בבוקר לסאטסאנג ("מפגש עם האמת") עם מוג'י, מורה בריטי ממוצא ג'מייקני שלימד שם. את מוג'י חיבבתי, אבל הוא היה קצת יותר מדי רגשני, פחות מדי מדויק בדבריו לטעמי. הוא גם קידם את שיטת החקירה העצמית של רמאנה מהארישי ("מי אני?"), שהיא חביבה אבל אני מעולם לא הבנתי מה כל כך גאוני בה. אבל המפגשים איתו היו נעימים והוא עצמו מרשים מכמה בחינות.
כל זמן השיחה נתן ישבתי לידו במדיטציה (הגעתי מוקדם ותפסתי מקום), במצב תודעתי די מכונס לתוך עצמו, יציב ושקט, ונוגע בתחושת החיוּת הבסיסית של הגוף וההכרה. אחרי השיחה והמענה לשאלות מהקהל, מוג'י נהג לחבק את כל מי שרצה, וכולם רצו. כך תיארתי את זה בהקדמה לראיון שערכתי איתו והתפרסם כאן במדור: "עיקר המפגש עם מוג'י מתקיים דווקא אז, אחרי הסאטסנג, כאשר אחד אחד היו האנשים קמים מתוך הקהל, ניגשים אל המורה הישוב עדיין על כסאו, ומקבלים ממנו חיבוק אמיץ, שלרוב לווה גם במילים מלטפות וטפיחות מרגיעות על הגב. אז אפשר היה לראות מה גודלו של האירוע עבור הקהל שהגיע: גברים ונשים מתייפחים, מתרפקים בדמעות על כתפו של המורה, נשטפים על ידי קתרסיס של התרגשות והתפרקות ומסרבים כמעט להיפרד מהמגע המנחם שלו. ומוג'י, הוא נשאר שם שעה ארוכה עד שכולם מסופקים. אם אתם בדרך לסאטסאנג עם מוג'י, אל תשכחו את הממחטות".
אחרי שזמן הדיבורים נגמר, אם כן, בהיותי קרוב למוג'י, קמתי (כמעט מתוך המדיטציה) ראשון וניגשתי לחבקו. ואז זה קרה: אחרי חיבוק של שנייה או שתיים הרגשתי זרם של... אנרגיה (סליחה) עולה במעלה יד ימין שלי, מכף היד שמאחורי גבו של מוג'י ועד לכתף, ואז לראש. הדבר הבא שאני זוכר הוא שמצאתי את עצמי בחיקו, מתעורר מעילפון. הייתי out כחמש-עשרה שניות, כך סיפרו לי, וכשהתעוררתי הייתי בדיסאוריינטציה מוחלטת: תחילה לא ידעתי איפה אני, אחרי שהבנתי איפה אני רציתי לבקש סליחה, אבל לא הצלחתי לדבר אנגלית - יצאו לי רק מילים בעברית! אחרי עוד כמה שניות הכל חזר אלי, הרגשתי מאוד לא נעים (אף שמוג'י צחק על כל העניין בביטול) וזחלתי לפינה להתאושש.
זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי, והאחרונה עד כה. למחרת אמרה לי אחת התלמידות הוותיקות של מוג'י שאנשים לפעמים מתעלפים כשהם מחבקים אותו, אבל רק בטירוונאמאלאי, בגלל האנרגיות (נו מה?) הרציניות שיש במקום. התוצאות: יד ימין המשיכה לכאוב כשבועיים אחרי המקרה. מבחינה תודעתית לא הרגשתי שום שינוי (אדרבא: מיד אחרי שהתעוררתי מהעילפון הרגשתי דווקא שהאגו מנסה לבסס את עצמו מחדש ביתר עוז, כאילו שהוא נבהל מאותן חמש-עשרה שניות בהן הוא היה מנוטרל לחלוטין). במפגשים הבאים עם מוג'י חיבקתי אותו ולא קרה שום דבר יוצא דופן. ככל הידוע לי באותו "עונה" רק אני התעלפתי אצל מוג'י.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| חיבוקים חינם | /images/archive/gallery/484/832.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
חשמל סטטי? נו באמת
|
|
|
|
|
|
|
אז מה? האם למישהו יש הסבר למקרה הזה? אני פוסל מראש עניין של התרגשות, כי זה היה אולי החיבוק השביעי או השמיני שלי עם מוג'י, ובכלל: לא במיוחד התלהבתי ממנו, למרות שחיבבתי אותו מאוד. לבד מזה, התרגשות לא נעה במעלה יד ימין אל הראש. חשבתי אולי על חשמל סטטי, אבל האם זה הגיוני שחשמל סטטי גורם לשוק שכזה? ולמה רק לי זה קרה, ורק באותה הפעם? אני פשוט לא יודע, והייתי שמח (באמת) אם מישהו היה יכול לחשוב על הסבר "טבעי" לעניין.
כרגע נראה לי שסביר להניח שאנרגיות, כן, כן, אנרגיות כלשהן שנמצאות בגוף, הגיעו אצלי, או אצל מוג'י, או אצל שנינו, לסף מסוים של טעינה, או עוצמה, או משהו, וכשהתחבקנו הן השתחררו, נעו בצורה של זרם במעלה ידי ועילפו אותי כשהגיעו לראש. היד, כאמור, כאבה גם הרבה אחרי זה. הראש לא: אחרי שעה של התאוששות הוא שוב התחיל לנסות להבין הכל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
