הקטנת תשלומי הריבית על החוב - זה סוד ההצלחה
תשלומי הריבית על החוב של ישראל, שהולכים ופוחתים, הם שעשו את ההבדל במשבר האחרון ואיפשרו לממן הוצאות אחרות בעתות משבר. כדי שתהיה משמעות לתכנון לטווח ארוך דרושה התאמה של המדיניות הכלכלית למצב - ולא קיפאון בדמות תקציב דו שנתי
תחזיות הצמיחה הפסימיות שהונחו ביסוד 2 שנות התקציב, הצדיקו האצה בגידול ההוצאות ויעד גירעון גבוה. מזה זמן ברור לכל שבפועל הגירעון יהיה נמוך יותר, אבל הפעם הממשלה אינה מוטרדת: שהרי אם הגירעון בפועל ב2009- היה "רק" 5.2% במקום 6% כמתוכנן, וב2010- הוא יהיה "רק" 4.5% ולא 5.5% כמתוכנן - אפשר לתפוס שלווה.
מה תרמה המדיניות ל"הישגים" אלה, חוץ מתחזיות שגויות לגבי הצמיחה והגירעונות הצפויים? כדי להסיר ספק, הבעיה אינה נעוצה בתחזיות שגויות, שהן אנושיות - אלא בשיתוק המדיניות שצריכה להגיב כאשר הנסיבות משתנות. התקציב הדו שנתי נותן לכך לגיטימציה.
שביעות רצון זו מביצועי התקציב ביחס לתחזיות כבר הובילה להחלטת ממשלה בראשית מרץ השנה, להאיץ פעם נוספת את הגידול בהוצאות בתקציב .2012-2011 הטענה היא כי נעשה מספיק בצמצום הוצאות הממשלה יחסית לתוצר, והגיע הזמן לחזור ולהעלות אותן.
לשתי תופעות אלה - גירעון המוגדר סביר לאור משבר שממדיו לא נחזו כהלכה, וצמצום יחסי של הוצאות הממשלה עד - 2008 יש לפחות מכנה משותף אחד: הקטנת הוצאות הממשלה בגין תשלומי הריבית על החוב.
מאז סופו של המיתון הקודם ב2003- ועד סופו של המיתון הנוכחי ב2009- הצטמצמו תשלומי הריבית של הממשלה ב2.3%- מהתוצר. ירידה זו מסבירה כשליש מהירידה היחסית בהוצאות הממשלה כולן באותה תקופה.
מדוע זה מעניין? הדוגמה היוונית יכולה לסייע בהקשר זה. ממשלת יוון, כידוע, חייבת לצמצם את הגירעון הענק שנפער בתקציבה כדי שתוכל למחזר את חובה ולהימנע מפשיטת רגל. דרך המלך לצמצום הגירעון היא הקטנת הוצאות הממשלה - והממשלה אכן עושה מאמצים בכיוון זה.
אבל השוק בינתיים איננו משתכנע כי ביכולתה של הממשלה לעשות את הנדרש, והוא תובע ריבית גבוהה יותר על גיוסי הון חדשים של הממשלה. מסתבר שלמרות מאמצי הממשלה לצמצם את הוצאותיה, צמצום זה עשוי להתקזז רובו ככולו על ידי נסיקת הריבית שהשוק דורש על גיוס ההון החדש. זו נראית כעבודת סיזיפוס: הקיצוץ בהוצאות השכר והקניות של הממשלה מקוזז בעליית תשלומי הריבית על חובה הענק, והגירעון מתקשה לרדת.
אצלנו, בין היציאה מהמיתון הקודם ב2003- לבין סוף תקופת הצמיחה ב,2008- ירד שיעור הגירעון בתקציב בכ3%- תוצר, ומזה מוסברים כשני שלישים בירידת נטל
כלומר: לריסון הפיסקלי, שגרם לצמצום חוב הממשלה יחסית לתוצר ואיפשר ירידה בריבית שמשלמת הממשלה על החוב, היתה תרומה גדולה הן לצמצום הוצאות הממשלה והן לצמצום הגירעון בתקציב.
לתהליכים אלה, שיסודם במשמעת הפיסקלית, היתה השפעה חשובה נוספת בתקופה זו: תשלומי הריבית, שהיוו כ17%- מסך כל הכנסות המדינה ממסים ביציאה מהמיתון הקודם ב,2003- הצטמצמו ל11%- בלבד בסוף תקופת הצמיחה ב.2008- כלומר כ6%- מההכנסות ממסים, שהיוו למעלה מ10- מיליארד שקל ב,2008- לא נדרשו למימון תשלומי ריבית ויכלו לממן הוצאות אחרות.
אם נחזור להקבלה למקרה של יוון, לא רק שלא נדרשנו לקצץ בהוצאות הממשלה כדי שנוכל לממן בקלות יחסית את הגירעון בתקציב, אלא אף יכולנו להגדיל את הוצאות הממשלה, למעט ריבית, בלי להגדיל את הגירעון.
ב2009- השתנתה המציאות, ולא לטובה. ירידת תשלומי הריבית של הממשלה יחסית לתוצר נעצרה למעשה, ומשקלה מול ההכנסות ממסים אף עלה במקצת. שינוי זה עשוי להימשך גם ב,2012-2011- בשל החלטת הממשלה להאיץ את הגידול בהוצאותיה ובשל העלייה הצפויה בריבית הן בשוק המקומי והן בעולם.
במקביל, בנק ישראל עונה על הריסון הנדרש על ידי העלאת ריבית, במקום למכור מט"ח מיותר שצבר במאזן. תמהיל המדיניות הרצוי לצמיחה תוך שמירה על יציבות מחירים - מדיניות פיסקלית מרסנת יחסית ומדיניות מוניטרית מרחיבה יחסית - אינו ניתן למימוש בנסיבות אלה. אנחנו עומדים לקבל את ההיפך: הרחבה תקציבית וריסון מוניטרי.
קובעי המדיניות הכלכלית מצדדים במעבר לתקציב דו שנתי בטענה כי הוא מאפשר תכנון לטווח ארוך. הניסיון עם התקציב הדו שנתי הראשון לשנים 2010-2009 מאכזב מבחינה זו: אין סימן שיש עתה בממשלה יותר תכנון לטווח ארוך מכפי שהיה קודם לכן.
יתר על כן, ברור שתקציב 2010 מבוסס על הנחות שעבר זמנן, ולו היה תכנון לטווח ארוך, ניתן היה לתקן כבר השנה את הסטייה ממגמת הירידה ביחס חוב הממשלה לתוצר ואת הסטייה ממגמת העלייה הנדרשת בשיעור התעסוקה.
בבואם להציג את תקציב ,2012-2011 על קובעי המדיניות להראות היכן טמון היתרון בתקציב דו שנתי לצורך תכנון ארוך טווח. אחרת יתחזק הרושם שכבר נוצר כי מדובר בלא יותר מאשר בנוחיות פוליטית - ואת המחיר משלם הניהול התקין של המשק.
הכותב היה נגיד בנק ישראל ומכהן כיו"ר הדירקטוריון המייעץ של בית ההשקעות מיטב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם