הסיכוי שהתחזיות שעליהן מבוסס התקציב הדו-שנתי נכונות הוא אפסי
הפוליטיקאים אוהבים את קיינס, שקבע לפני 8 עשורים כי התרופה למיתון היא הגדלת הוצאות הממשלה. רגע לפני שמוגש עוד תקציב דו-שנתי, צריך להיערך לכך שהסיכוי שתחזית לשנתיים ומעלה תקלע למטרה שואף לאפס
הפוליטיקאים אוהבים את קיינס כי הוא מכשיר גירעונות בתקציב; הכלכלנים אוהבים אותו כי הוא מספק להם מסגרת נוחה להציג את העתיד.
מדוע יש לכך חשיבות מיוחדת היום? כי הממשלה החליטה, כ"הוראת שעה", להמשיך ולבסס את המדיניות התקציבית על בסיס דו-שנתי, ואגב כך להאיץ את קצב הגידול בהוצאותיה.
וכמו שתקציבים חד-שנתיים התבססו על תחזיות מקרו-כלכליות לשנה אחת, כך תקציבים דו-שנתיים מתבססים על תחזיות מקרוכלכליות לשנתיים, והבסיס לתחזיות הוא אותו מודל קיינסיאני. היצירתיים שבין החזאים אמנם משפצים אותו בצורות שונות, אבל התשתית נשארת.
הניסיון הראשון שהיה לנו עם תחזיות דו-שנתיות, כבסיס לתקציב ,2010-2009 היה משכר. למרות שהתחזיות הוכנו באמצע 2009 והתחזית היתה לשנה וחצי בלבד, מסתבר שהצמיחה היתה מהירה בהרבה מזו שנחזתה, והגירעון בתקציב נמוך יותר מזה שהיה בבסיס הנחת העבודה.
כל הנוגעים בדבר שפשפו ידיים בהנאה, שהרי זו עוד ראיה לכך שיצאנו מהמשבר העולמי ללא פגע. כמו כן, אם אנחנו מתבדים "לטובה" אפשר להקדים בכמה חודשים מחצית מההפחתה המובטחת של המע"מ.
היום אנחנו יודעים, כי מאחר ולא ננקט במקביל כל מהלך להאטת קצב הגידול בהוצאות הממשלה, נצטרך נשלם על כך בדחייה למועד בלתי ידוע של הפחתת שיעורי המסים שהעלאתם היתה אמורה לפוג בתום .2010
מעודדים מניסיון זה אנחנו משווקים היום תחזית אופטימית לשנתיים וחצי הבאות, כבסיס לתקציב הפוסע עתה מעדנות משולחן הממשלה לקראת אישורו בכנסת. ומי יודע? אולי יסתבר שוב שהיינו פסימיים.
ובכל זאת, יש הרי גם אפשרות שהפעם נתאכזב. שבריריות התחזית נעוצה בפשטנות המודל שעומד בבסיסה. המודל הקיינסיאני מתעלם מהעובדה שגירעון תקציבי צריך לממן, ומימון פירושו מכירת אגרות חוב ממשלתיות, ולכך
במיוחד מתעלם המודל מהשאלה אם מימון הגירעון נעשה בשוק ההון המקומי או נשען על מקורות זרים; מחשיבותו של המטבע של המדינה בה מדובר במערך התשלומים הבינלאומי; מאמינות הממשלה באשר להבטחותיה לצמצם את הגירעון בעתיד ומהסביבה הבינלאומית בה נבחנת מדיניותה התקציבית של הממשלה יחסית למדיניותן של ממשלות אחרות.
כל זה נוסף לכך שהתחזיות בנויות על הנחות שסבירותן מעורפלת, כמו ההתפתחויות בכלכלות העולם והיקף הסחר הבינלאומי. לבסוף, תחזיות מקרו-כלכליות צריכות להניח את אופייה של מדיניות הבנק המרכזי המתנהלת לצד המדיניות התקציבית. היבטים אלה מסבירים את תגובתם השונה של שוקי ההון לנתוני הגירעון והחוב של כלכלות שונות כמו יפן, ארצות הברית, בריטניה, ספרד, ישראל ויוון.
כיוון שהסיכוי שתחזית לשנתיים ומעלה תקלע למטרה שואף לאפס, למדיניות תקציבית אמינה חייבים להתלוות מנגנונים מיוחדים המבטיחים ביצוע תיקונים תוך כדי תנועה. המרכזי שבהם הוא דיון רבעוני בממשלה ובעקבותיו בוועדת הכספים של הכנסת, על ביצוע התקציב יחסית לתחזיות.
דיונים אלה צריכים להתבסס על תחזיות מעודכנות לשנים ,2012-2011 והחלטות אופרטיביות על ההתאמות הנדרשות במדיניות. התאמות אלה יכולות להידרש כדי להבטיח את השגת היעדים שנקבעו למדיניות הכלכלית לשנים אלה.
בין היעדים ראוי למנות את תוואי הירידה ביחס החוב הממשלתי לתוצר, גידול בשיעור התעסוקה, צמצום ממדי העוני ופיתוח תשתיות פיזיות. על מנגנונים אלה צריכה הממשלה להחליט ולהתחייב, בבואה להניח את התקציב על שולחן הכנסת.
אם הציבור יעריך שהממשלה סבורה כי היא סיימה את ניהול המדיניות על ידי החלטה על תקציב לשנתיים; שצריך לקוות לטוב ושנתראה בקיץ 2012 כדי להעביר שוב, כ"הוראת שעה" כמובן, תקציב ל,2014-2013- הוא יהיה חשדן יותר והתנהגותו תשתנה בהתאם.
התגובה עשויה להתבטא, בין השאר, בהאטה בהשקעות, כפי שאירע בתקופות מפנה בעבר ומתרחשת עתה בעקבות המשבר הכלכלי.
הכותב היה נגיד בנק ישראל ומכהן כיו"ר הדירקטוריון המייעץ של בית ההשקעות מיטב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם