מי מעודד ספקולציה במט"ח?
ספקולנטים במט"ח אוהבים בנק מרכזי הנחוש לנהל את שער החליפין. הצורך למכור יותר מק"מ לא נוצר מהאצת קצב האינפלציה - כי אם בשל החלטת בנק ישראל לרכוש מט"ח בשוק בכמויות הולכות וגדלות
בשנתיים האחרונות התחלנו לשמוע שספקולנטים זרים מוכרים מט"ח ובתמורה השקלית קונים מק"מ ונהנים מפערי הריבית, שהרי בשער חליפין נתון תשואת המק"מ גבוהה מתשואת המט"ח. העדות לכך היא משקלם הגדל של זרים בין רוכשי המק"מ.
בסוף 2008 החזיקו הזרים 1% ממלאי המק"מ, ואילו עד ינואר 2011 זינק משקלם לשליש מכלל הכמות. עיון בנתונים מעלה עוד כי מלאי המק"מ כמעט הוכפל בשנתיים האחרונות והגיע ל-134 מיליארד שקל.
מדוע נוצר צורך בגידול כה מהיר ביתרת המק"מ בשנתיים אלה? הצורך למכור יותר מק"מ לא נוצר מהאצת קצב האינפלציה, אלא בשל החלטת בנק ישראל לרכוש מט"ח בשוק בכמויות הולכות וגדלות. רכישות מט"ח אלה מומנו על ידי הדפסה מואצת של שקלים, וכדי למנוע את ההשפעה האינפלציונית הנובעת מכך החליט בנק ישראל לספוג את השקלים האלה על ידי גידול מהיר במכירת מק"מ לציבור.
לסיפור הזה יש הקדמה, שאותה כתבו "ספקולנטים" ישראלים אשר השקיעו במט"ח. המשבר הכלכלי בעולם, שהחל להידרדר במהירות ב-2008, גרם להם להחזיר לארץ כמויות גדולות של מט"ח - בסדר גודל של 20 מיליארד דולר באותה השנה - שהחזיקו בחו"ל. הם לא רצו "לעשות סיבוב" על השקל, אלא לשנות את הרכב התיק שלהם - פחות מט"ח ויותר שקלים - לנוכח האיום על יציבותה של המערכת הפיננסית, בעיקר בארה"ב.
בשלב מוקדם זה העדיף בנק ישראל, משום מה, לבצע את הספיגה למניעת אינפלציה - לא על ידי מכירת מק"מ בשוק, אלא על ידי קבלת פיקדונות לזמן קצוב מהבנקים במסגרת מיוחדת אשר יצר עבורם באותה העת. תוך תקופה קצרה הגיע מלאי הפיקדונות מסוג זה בבנק ישראל לכ-80 מיליארד שקל ונשאר ברמה דומה עד היום.
הסיבוב התבצע כך: תושבי ישראל בעלי נכסים במט"ח התעודדו על ידי השינוי המפתיע במדיניות בנק ישראל, אשר הודיע על כוונתו להגדיל את יתרות המט"ח; מכרו מט"ח לבנקים, אשר מכרו אותו לבנק ישראל ששילם תמורתו בשקלים שהדפיס והיה מוכן לספוג את אותם השקלים בחזרה מהבנקים במסגרת אותם פיקדונות מיוחדים.
מדובר בסכום אשר על פי יעדיו המקוריים של בנק ישראל, כאשר החל לרכוש מט"ח במרץ
זהו אפוא המעגל. אם בנק ישראל לא היה קונה מט"ח לא היו נשפכים למשק כל כך הרבה שקלים, ואם לא היו נשפכים למשק כל כך הרבה שקלים, לא צריך היה לשאוב אותם על ידי כל כך הרבה פיקדונות של בנקים בבנק ישראל ועל ידי כל כך הרבה מק"מ. ואז לבנקים ולספקולנטים היה קשה יותר למצוא השקעה שקלית חסרת סיכון ורווחית בתמורה למט"ח שהזרימו למשק.
למעשה, ההחלטה לייבא מט"ח היתה קלה יחסית, לא רק בשל זמינות חלון הפיקדונות והמק"מ, אלא גם משום שכולם יכלו לסמוך על בנק ישראל שלא ייתן לשקל להתחזק ואז תמורת כל דולר יקבלו פחות שקלים, אלא ייקח על עצמו את סיכון שער החליפין על ידי התערבות בשוק המט"ח. אלמלא בנק ישראל היה עושה זאת, אולי תושבי ישראל היו מייבאים פחות מט"ח והזרים היו מחפשים מדינות אחרות לפעולותיהם הספקולטיביות. ואז היה פוחת הלחץ על בנק ישראל לרכוש מט"ח בשוק ולמכור מק"מ.
הפרק הזה בהיסטוריה המוניטרית של המשק הישראלי מעניין לא רק כשלעצמו, אלא גם בשל השלכותיו הסביבתיות וארוכות הטווח אשר עדיין מלוות אותנו.
ראשית, אף שבנק ישראל חוזר ואומר כי יציבות המחירים היא היעד העיקרי שלו, ברור כי מדיניות הריבית שלו נקבעה במידה רבה לאור השפעתה הצפויה על שער החליפין. כתוצאה מכך, במרבית הזמן בשנים האחרונות לא עמד הבנק ביעד יציבות המחירים, והאינפלציה המצטברת ב-3 השנים האחרונות היתה כמעט כפולה מזו שב-3 השנים שקדמו להן.
שנית, הבנק פטר את עצמו מהצורך להתייחס לעלויות הנגזרות מהתערבותו בשוק המט"ח, בטענה כי הוא אינו מוסד למטרת רווח. טיעון זה לא נשמע אמין כאשר הוא מלווה באמירה שאין גבול לכמות המט"ח שביכולתו לרכוש. ודאי כאשר עלויות אלה אינן נחשפות בעת קבלת ההחלטות (ומדובר לא רק בהפסדים כספיים אלא גם בשיבוש מנגנון השוק) וכאשר המנגנון שנקבע בחוק בנק ישראל - שלפיו אין לבנק בלעדיות בתחום ההחלטות לגבי המדיניות בשוק מט"ח - לא נראה מתפקד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם