טשטוש גבולות האחריות
לאחר 10 שנים שבהן התנהל על מי מנוחות, טולטל שוק הנדל"ן ויצא משיווי משקל; שוק ההון שוב דורש נתח גדול של נכסים צמודים, ולראשונה בהיסטוריה מתפתח אצלנו מרד צרכנים בשל עליות מחירים; השוק הבין שבנק ישראל מהסס להעלות ריבית, ויציבות המחירים חדלה להיות יעד מועדף
ב-1994 הגיע הוויכוח לשיאו כאשר הסתבר שהשנה הסתיימה באינפלציה של 14.5% לעומת יעד של 8% בלבד. תוצאה זו שכנעה את הנגיד לשנות כיוון במדיניות הריבית. במחצית השנייה של העשור עלה הבנק על מסלול של ריבית ריאלית חיובית, ועקב כך הגיעה האינפלציה ב-1999 ל-1.3% וב-2000 אף לאפס.
על רקע זה הביאו לממשלה הנגיד ושר האוצר את ההצעה להמיר את משטר יעד האינפלציה השנתי ביעד יציבות מחירים רב-שנתי, וזו אישרה יעד קבוע של 3%-1%, עמו אנחנו חיים עד היום. בהחלטה היסטורית זו נחתם פרק האינפלציה במשק הישראלי.
אחד הוויכוחים החריפים שנערך ב-1994 התנהל בין הארגונים הכלכליים, אשר העמידו עצמם בחזית מאבק תוקפני נגד הנגיד בתביעה להמשיך בהורדת הריבית. הם ותומכיהם במשרד האוצר ובמחלקת המחקר של הבנק טענו, בין השאר, ששורש האינפלציה נעוץ במרכיבים מסוימים של מדד המחירים לצרכן, ובהם יש לטפל.
שתי דוגמאות כיכבו בוויכוח. אחת, מחירי הדירות אשר תפחו באותה השנה ב-29.5%; איש לא דיבר אז על "בועה", ועליית מחירי הדירות הוסברה בפשטות בביקוש שנבע מהעלייה מברית המועצות. הדוגמה השנייה היתה מחירי העגבניות, אשר זינקו באותה השנה ב-201.4% (נכון, יותר מ-200%). מה כבר יכולה העלאת הריבית לעשות למחירי העגבניות, התריסו.
המחלקה המוניטרית דחתה גישה זו וסימנה גבול חדש בין תפקיד
הממשלה מופקדת על ניהול תקציבי מרוסן ועל ביצוע שינויים מבניים במטרה לשפר את המבנה התחרותי של המשק, ובנק ישראל מופקד על השגת יציבות המחירים ועל שמירתה. עד ראשית שנות ה-2000 השתחרר הבנק מלפיתתו של משרד האוצר והניח לשוק מט"ח לקבוע את שער החליפין.
חלוקת העבודה שהציע בנק ישראל התקבעה והעלתה את המשק על פסים של צמיחה עם יציבות מחירים. על רקע הישג זה הציע בנק ישראל לממשלה כמה פעמים, החל מראשית שנות ה-2000, להוסיף לתמהיל מדיניות חברתית מוכוונת יעדים, ופירט את תכניה.
המשבר הכלכלי העולמי האחרון, אשר החל בקיץ 2007 בארה"ב, חשף את גבולותיו של הסדר מבורך זה. הממשלה אמנם שומרת על המשמעת הפיסקלית שירשה מקודמותיה, אולם איבדה את הכיוון בניהול המדיניות החברתית.
לבד מתשלום מס שפתיים על הצורך לטפל בעוני קיימת התעלמות מההשלכות השליליות של מדיניות המסים על הפער המתרחב בחלוקת ההכנסות במשק. מדובר לא רק במשקלם היורד של המסים הישירים מול העלייה במסים העקיפים, אלא גם בצורך בריווח נמרץ של מדרגות המס ואדישות למבנה הריכוזי של המשק המאפשר פערים גדולים אלה.
בנק ישראל תרם את שלו כשהחליט במרס 2008 לסטות מהמדיניות שירש שלפיה איננו מתיימר לנהל את שער החליפין, וקנה בשוק מאז סכום עצום של כ-50 מיליארד דולר. במקביל החל הבנק בהורדת ריבית, ומאותו מועד עד היום, במשך למעלה מ-3 שנים , שמר על ריבית ריאלית שלילית (ראו ציור).
ההזרמה הענקית של שקלים למשק שנדרשה כדי לממן את רכישת המט"ח והריבית הריאלית השלילית - הזניקו את הביקוש לדיור ולאשראי למימונו וגרמו לעלייה מהירה במחירי דירות וללחץ מתמשך על המחירים בכלל. ב-3.25 השנים האחרונות עלה מדד המחירים לצרכן בשיעור מצטבר של 13% - כמעט כפול ממרכז יעד יציבות המחירים.
אין פלא שמערכות השכר והסכמי העבודה במשק אינם רגועים. לאחר 10 שנים שבהן התנהל על מי מנוחות, טולטל שוק הנדל"ן ויצא משיווי משקל. שוק ההון שוב דורש נתח גדול של נכסים צמודים, ולראשונה בהיסטוריה מתפתח אצלנו מרד צרכנים בשל עליות מחירים.
בעקבות מדיניותו של יו"ר הפד הקודם התאקלם המושג Greenspan Put השוק הפנים שנגיד הבנק המרכזי בארה"ב לא יהסס להוריד ריבית בחדות ולהציף את השוק בנזילות כדי למנוע משבר פיננסי. מנגד, הוא לא ימהר להעלות ריבית נוכח בועות בשוקי הנכסים.
ניסיון זה הגדיל את נכונות השוק לקחת סיכונים, ביודעו שיש מי שיחלץ אותו אם יתממשו. אצלנו התפתחה מהדורה דומה בשוק המט"ח, אשר השפיעה על התנהגותם של העוסקים בסחר חוץ ובתנועות הון במט"ח. השוק הבין שבנק ישראל רגיש כאשר השקל מתחזק ואדיש כאשר הוא נחלש, וקלט שבנק ישראל מהסס להעלות ריבית בשל חששותיו מהשפעתה על שער החליפין. כך, יציבות המחירים חדלה להיות יעד מועדף.
חלוקת העבודה בניהול המשק מיטשטשת, וזאת בשעה שהמשבר העולמי מטופל בטלאים, וסמלי הביטחון של התקופה - הזהב, הפרנק השוויצרי והבונד הגרמני - מוסיפים להתחזק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם