קודם לקבוע יעדים: איך ננהל עצמנו עם התקציב?
משרד הביטחון מציע לנהל את התקציבים החברתיים כפי שמתנהל תקציב הביטחון, כלומר כל המרבה הרי זה משובח. גם כאן מתעוררת השאלה כמה מספיק זה מספיק? לפי החידוש של התקציב הדו-שנתי, אנו אמורים לנהל את עצמנו עם תקציב ל-2012. מי חשב אז שהמשבר העולמי יגיע גם אלינו. זה היה לפני המחאה החברתית וטרכטנברג
אמנם אמנת האיחוד המוניטרי האירופי קבעה שהגירעון בתקציב לא יעלה על 3% מהתוצר, וגם זה בעתות שפל, ומי זוכר שהנורמה שנקבעה ליחס החוב-תוצר היתה 60%. המשבר הכלכלי שהעולם עדיין עובר דרס בגסות את כל הגבולות שתחמו את המשמעת הפיסקלית. לא רק אירופה נראית כתועה בדרך ללא מוצא ומחשבת להישבר - גם ארה"ב משייטת עם גירעון תקציבי של 9%-10% ועדיין יושבת על המדוכה כיצד לצמצם אותו ובכך להוריד את נטל החוב לתוצר הנושק עתה ל-100%.
מי שמשלם בינתיים את המחיר הוא מעגל המובטלים, ובמיוחד הצעירים, ההולך ומתרחב. את השיא רושמות יוון וספרד עם שיעורי אבטלה של 16% ו-21% (בהתאמה), ואפילו ארה"ב וצרפת מדדות אחריהן עם שיעורים של 9%-10%.
על רקע זה, מה הפלא שאצלנו מחלחלת ההרגשה שלנו זה לא יקרה? למרות המשבר העולמי התייצב בישראל נטל החוב על 75% מהתוצר, והאבטלה היתה במגמת ירידה עד לאחרונה ועדיין עומדת על 6% בערך.
הרגשה זו מקבלת חיזוק מהחידוש בדמות תקציב דו-שנתי, שלפיו כדי לשמור על גירעון של 2% מהתוצר אנחנו אמורים לנהל את עצמנו עם תקציב ל-2012 אשר נקבע באמצע 2010. מי חשב אז שהמשבר העולמי יגיע גם אלינו. זה היה לפני המחאה החברתית ולפני ועדת טרכטנברג. כלכלני המחאה הציעו להגדיל את הוצאות הממשלה וגם את המסים כדי לא להגדיל את הגירעון ואת החוב.
משרד הביטחון מצדו דורש להגדיל את ההוצאות מבלי להעלות את המסים. קצת גידול בגירעון, לדעתו, מוצדק כדי להימנע מקיצוץ בתקציב הביטחון ואולי גם כדי להגדיל אותו לנוכח האיומים אשר תמיד מרחפים מעלינו ולענות על המצוקות החברתיות. גם וגם, ורק באופן חד-פעמי, כמובן. למה לא? מצבנו הרי משובח.
העלאה מקבילה של הוצאות ומסים מעוררת את השאלה כמה מספיק זה מספיק. בשבדיה ובדנמרק, מאירים את עיננו כלכלני המחאה, הוצאות הממשלה ביחס לתוצר עוברות את סף ה-50%, ואצלנו הן ירדו עד ל-43%. אבל חוב הממשלה במדינות אלה עומד על קצת יותר מ-40%, ואילו אצלנו הוא מתקשה לרדת מ-75%.
האם כאשר מציעים להגדיל את הוצאות הממשלה צריך לחשוב גם על נטל החוב הממשלתי? משרד הביטחון מציע לנהל את התקציבים החברתיים כפי שמתנהל תקציב הביטחון, כלומר, כל המרבה הרי זה משובח. גם כאן מתעוררת השאלה כמה מספיק זה מספיק. פרופ' טרכטנברג מציע בתשובה לקבוע 3 יעדים למדיניות החברתית: גידול בשיעור התעסוקה, צמצום ממדי העוני וצמצום פערי ההכנסות.
אבל הוא אינו מכמת אותם וקשה להאשים אותו: לרשותו עמד זמן מוגבל והמלאכה היתה מרובה. מנגד, ללא יעדים מכומתים יהיה זה לא רציני לשפוך כסף, כי לא ניתן יהיה לדעת אם התקציבים הנוספים אכן מקדמים אותנו בהשגת היעדים.
זאת ועוד: לרשות קובעי המדיניות הכלכלית עומדת מערכת מידע - הנתונים מתפרסמים כל חודש - שלפיה אפשר לדעת עד כמה המשק מתנהל על-פי היעדים. לגבי המדיניות החברתית המשימה קשה לעין ערוך משום שבהשגת יעדיה טרודים כמה משרדי ממשלה, והקשר בינם לבין האמצעים התקציביים איננו מובן מאליו. דרושה, אם כן, כתובת אחת אשר תיצור את מפת הדרכים הזאת ותעקוב אחריה, וועדת טרכטנברג לא הציעה כיצד לבנות אותה.
המסקנה המתבקשת היא שאין להגדיל את הוצאות הממשלה, בין שבמימון הגידול על-ידי תוספת מסים ובין שבהגדלת הגירעון עד שתהיה לנו מפת דרכים אמינה. הכלל אשר הציע עקביא בן מהללאל לפני שנים רבות - דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - יפה גם לענייננו.
הכותב היה נגיד בנק ישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם