זכות הבחירה: ילדים לא נולדים רוצחים
ילדים אינם נולדים חצופים, עקשנים או מפונקים. הם בטח לא נולדים פושעים. בקרב הנצחי בין תורשה לסביבה, יש מקום גם לבחירה
"אנשים שלא זכו לקבל הרגשה זו בילדותם, מחפשים דרכים להשיג אותם בבגרותם. כאילו סבלו מתת תזונה כל חייהם והם רוצים לתקן את הדבר בעזרת ארוחה אחת ענקית", כותב גאווין דה בקר, בספרו "לפחד ולהישאר בחיים – כיצד עוזר הפחד לחזות מראש התנהגות אלימה בבית, ברחוב, כעבודה וביחסים בין-אישיים (הוצאת מטר, 2012).
אין מילים לתאר את עוצמת הזעזוע ואת העצב, על הטבח בקונטיקט. למה? למה אנשים עושים מעשים מחרידים כל כך? "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב שאול טשרניחובסקי. מהו אותו "נוף מולדתו", לדעתכם?
ילדים מגיעים לעולם מצוידים במטען גנטי: נקבה או זכר, בעלי טמפרמנט כזה או אחר. הם פוגשים סביבה – המשפחה, ואחר כך קבוצות חברתיות נוספות. תיאוריות פסיכולוגיות רבות עוסקות בשאלה – תורשה או סביבה, מי מהן משפיעה יותר? הפסיכולוגי אלפרד אדלר טוען, כי נוסף על שני גורמים אלה (התורשה והסביבה) קיים גורם שלישי – משמעותי ביותר: הבחירה.
מתוך האינטראקציות של הילד עם סביבתו – כל ילד בוחר אילו תכונות לשכלל. במילים אחרות, ילדים אינם נולדים חצופים, עקשנים או מפונקים. הם בודאי לא נולדים פושעים! הם מפתחים את התכונות, אשר לדעתם יאפשרו להם להרגיש מורגשים ומשמעותיים במשפחתם.
הבחירות של הילדים הן כמובן, סובייקטיביות. אנחנו יכולים להבין כיצד ילד מסוים אימץ תכונות מסוימות. והבשורה היא טובה: נוכל גם לסייע לו להיות פחות מפונק, יותר עצמאי, יותר מתחשב ועוד.
השפה העברית היא שפה מדהימה. האדם מעצב את אישיותו. אפשר להתבונן במילה "אדם" גם כראשי התיבות של שלושת הגורמים המשפיעים על עיצוב האישיות:
א = אווירה משפחתית: מה מאפיין את המשפחה שלנו? (חום? עידוד? תחרותיות? נוקשות?)
ד = דרכי חינוך (מענישים? מאיימים? מעודדים?)
מ = מערך משפחתי (מיהם ההורים שלי? מיהם האחים שלי? מה תפקידו ומה ערכו של כל אחד מהם?)
לפני כמאה שנים, כתב אדלר: "אחרי הכל, בני אדם אינם כה שונים זה מזה. אנחנו מוצאים אותו סוג של כשלון אצל פושעים כפי
מונח זה מתייחס לרגש השייכות לאנושות כולה, בעבר בהווה ובעתיד, ולצורך להיות מעורב בהפיכת העולם למקום טוב יותר.
הצורך ביחסים חברתיים על פי אדלר, הוא צורך מולד. אדלר טען, כי אנו מגיעים לעולם, מצוידים בדחף אנושי: להסתגל לסביבה האנושית. זיקה חברתית היא עמדה. ככל עמדה, היא מורכבת משלושה רכיבים:
הרכיב הקוגניטיבי:מה אני חושב / יודע על הנושא? - בני אדם מבינים את התלות ההדדית ההכרחית בינם לבין אחרים: רובנו מכירים בעובדה שרווחתו של כל פרט תלויה, בסופו של דבר, ברווחת הכלל. הם מאמצים ערכים, כמו שוויון ערך האדם, גמישות, "ואהבת לרעך כמוך". למרבה הצער, יש אנשים שאינם רואים עצמם כחלק מהקהילה – חלקם יתייאשו – לא יפגעו באחרים, אבל גם לא יתרמו דבר. נסוגים ומכונסים בעצמם, יחיו ליד החיים.
חלקם יבחרו בנקמה. הבחירה שלהם היא בחירה הרסנית עבור כולנו! אדם כזה, כפי שאנו חווים מעת לעת – מחריב את עולמן של משפחות רבות.
הרכיב הרגשי: מה אני מרגיש? - אנשים שפיתחו זיקה חברתית ברמה הרגשית, יחושו שייכות עמוקה למין האנושי. כתוצאה מכך – הם יוכלו לגלות אמפטיה כלפי אחרים. הם אוהבים בני אדם, הם מרגישים טוב בחברת אחרים.
הרכיב ההתנהגותי: מה אבחר לעשות? - האם בפעולות שאני נוקט, אני מביא בחשבון גם את טובת הכלל – ולא רק את טובתי האישית? האם אהיה מוכן לעזור, לעודד, לשתף פעולה, לפתור יחד קונפליקטים תוך התחשבות וראיית האחר?
אדלר כתב: "כולנו זקוקים איש לרעהו, לתועלת משותפת, ליכולת לשתף פעולה. מטרתו של הפושע לא כוללת תועלת חברתית, הוא אינו שואף לשתף פעולה וזה מה שמאפיין פשיעה. הדבר החיוני שיש לגלות, אם רוצים להבין פושע, הוא מהותו ומימדיו של הפגם ביכולתו לשתף פעולה".
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. אנחנו יכולים – ויותר מזה: חובתנו להשפיע על פיתוח הפוטנציאל המולד הגלום בנו – לפתח זיקה חברתית! נעשה זאת באמצעות האווירה המשפחתית שאנחנו יוצרים, דרכי החינוך שאנו מאמצים והמודעות שלנו להשפעתו של המערך המשפחתי על התפתחות האישיות, תוך פעילות מודעת להרחבת התנאים בהם ירגישו כל ילדינו שייכים ומחויבים – לעצמם, למשפחתם, לקהילה שלהם ולכל החי, הצומח והדומם על פני כדור הארץ.
אורית רוזנבוים היא מנחת קבוצות הורים בכירה במכון אדלר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם