/images/archive/gallery/376/305.jpg מימין: ינקי מרגלית, יאיר גולדפינגר, אריק ורדי, וקובי ריכטר על רקע גיל שוויד. צילומים: אלי דסה, רובי קסטרו איי סי כלום לא מעט אנשים חלמו על מיליונים בהשקעות הייטק. ברגע אחד של החלטה טיפשית הם איבדו הכל   דרור גלוברמן 12/10/2005  10:00 :עוד בכתבה החיפושית האחרת סיקסטי סנט הו, מרגלית עוד מרגלית קובי ריכטר הוא, ככל הנראה, אחד האנשים המבריקים בישראל. טייס קרב, דוקטור ואיש עסקים מצליח, שהרים עם אשתו יהודית חברה שמצילה חיים של אלפי אנשים ועושה מזה מיליארדים. אבל מדובר באיש שנחשב קשה, עקשן, ואחד ששונא להפסיד - בעיקר כשמדובר בכסף ובכבוד. מדינול פיתחה את התשובה להמבורגר וצ'יפס: ה"סטנטים" - מעין קפיצי מתכת זעירים ומתוחכמים, שמוחדרים לעורקים סתומים בגוף ומאפשרים להם להמשיך לתפקד. אבל היא לא היחידה שמוכרת כאלה: כבר כמה שנים מתנהל סכסוך ענקים בינה ובין חברת בוסטון סיינטיפיק, יריבתה הגדולה, שגם מחזיקה בבעלות על 21 אחוז ממדינול. מדינול טוענת שבוסטון סיינטיפיק גנבה ממנה את פטנט הסטנט, הפרה חוזה והסבה לה נזקים. אחרי יותר מחמש שנים של סכסוך, החל ביוני האחרון המשפט המכריע, שבו הגישה מדינול תביעה מנומקת היטב, ובה דרשה מבוסטון פיצויים בגובה של 4-2 מיליארד דולר. השופט שלח לה רמז עבה, שמוטב להגיע לפשרה עם הנתבעת, וזו, על פי הפירסומים האחרונים אכן הגיעה: המיליארדים הצטמקו לכדי 750 מיליון דולר, פלוס המניות של בוסטון סיינטיפיק במדינול. ריכטר, אגב, שוקל עתה לפתוח מחדש את הליך התביעה. לא מרפה. אותו תהליך של הצטמקות קרה בעבר למדינול עצמה: בעבר הציעה בוסטון סיינטיפיק לרכוש אותה. ריכטר דרש לא פחות משמונה מיליארד דולר, אבל בנק השקעות גדול, בר סטרנס, העריך את שווי החברה בשלושה מיליארד דולר בלבד. בוסטון הציעה שני מיליארד, והריכטרים אמרו לא, תודה. מאז הידרדרה החברה בעקבות הסכסוך עם בוסטון סיינטיפיק, ואפילו צ'ק זניח של כ-100 מיליון דולר עשוי היום לקנות את מדינול כולה. לפי כמה תרחישים עסקיים, אם היה ריכטר חוסך מעצמו שנים של קרב התשה עסקי ומשפטי שניהל מולו התאגיד האמריקני, הוא גם היה הופך להיות הרבה יותר עשיר מכפי שהוא כעת. אבל הוא העדיף להוכיח לעולם שבוסטון סיינטיפיק היא ענק רע ומרושע. ואגב, הסכם הפשרה קובע שבוסטון לא מודה בשום דבר, כך שגם את זה הוא לא קיבל. יותר מזה; עכשיו הוא צריך להתחיל מחדש לבנות את החברה שלו, מדינול, שספגה במהלך הסכסוך מול בוסטון חבטות רבות ונפגעה באופן קשה. אבל הוא יכול לעשות גם את זה. הוא עוד יוכיח. יאיר גולדפינגר. צילום רובי קסטרו החיפושית האחרת מעניין אם אמנון עמיר מסתכל לפעמים לאחור על אותו יום, שהיה כנראה בתחילת97', ואומר לעצמו, דאמיט. מה חשבתי לעצמי כשנשארתי בארץ, מה לעזאזל עבר לי בראש כשלא הצטרפתי לחבר'ה שנסעו לסן-חוזה. הייתי עובד שם עוד שנה ומשהו, לוקח כמה עשרות מיליוני דולרים וחוזר ללימודים. אבל אז ב-97', זה עוד נראה אחרת. עמיר היה חלק מרביעייה, שכללה את אריק ורדי, יאיר גולדפינגר וספי ויגיסר (וכן את שותף-העל יוסי ורדי, אבא של אריק). ארבעתם הגו ופיתחו יחד את פטנט האיי-סי-קיו - העברת מסרים מיידיים באמצעות האינטרנט. כל גולש יכול, בזכותם, להחזיק במחשב רשימת חברים, לראות מתי הם מחוברים לאינטרנט ולהעביר להם מסרים - בזמן אמת, וללא קשר למרחקים הגיאוגרפיים ביניהם. בישראל עוד בקושי הבינו במה מדובר; מספרם של המחוברים לאינטרנט היה נמוך ממספר המסמסים ל"כוכב נולד". אחרי כמה חודשים של עבודה, החבורה החליטה על מעבר לארצות הברית. גולדפינגר, ויגיסר וורדי קנו כרטיסים לסן-חוזה, עמיר החליט שזה לא בשבילו והעדיף להמשיך בלימודים. בהתחלה הוא רק הפסיד כמה חוויות של החבר'ה; את העבודה המטורפת 24 שעות ביממה; את שכירת הדירה בשכונת הפשע ואת רכישת הטרנטה ב-300 דולר , כי זה מה שהיה. את ארוחות הפאסט פוד. את המעבר לניו יורק. את החיים הסגפניים. אבל כל אמא יהודייה שפויה היתה אומרת לו: "יופי, אמנון, העיקר שתמשיך ללמוד. החברים שלך עובדים בכל מיני שטויות, אבל אתה תהיה דוקטור". מעטים בארץ הבינו אז את גודל המהפכה של האינטרנט בכלל ושל איי-סיקיו בפרט, אבל ספקית האינטרנט הגדולה בעולם, AOL האמריקנית, דווקא הבינה. זה היה אבא יוסי ורדי שחיבר בין הפטנט של הבן והחברים שלו, שכבר התחיל לתפוס תאוצה ברשת, ובין האנשים של AOL עם הכיסים העמוקים. ביולי98' רעשו כותרות העיתונים: חברת AOL קנתה את איי-סי-קיו, סטארט-אפ ישראלי, תמורת 407 מיליון דולר. מי זה איי-סי-קיו? מה היא עושה? מה זה סטארט-אפ? מי אלו הוורדים האלה? איך חברה שמעסיקה כמה עובדים בודדים שווה כמו קונצרן תעשייתי גדול? לעיתונים ולפרשנים היתה הרבה עבודת הסברה, אבל הכסף מסביר טוב מכולם: איי-סי-קיו נתנה את האות, וכל מי שידע להכניס סוללות לפנס כיס חשב כבר על איזה רעיון והתנפל על האינטרנט. אגב, AOL שילמה במזומן. לא מניות ולא נעליים אלא בדולרים ירוקים כמו קנאה. ומי שלקח את הכסף היה מי שנשאר בחברה בעת המכירה, כשנתיים לאחר שנוסדה: שלישיית ויגיסר-גולדפינגר-ורדי, ורדי האבא ועוד כמה משקיעים. שלושת הצעירים הפכו, בשנות העשרים לחייהם, למיליונרים הצעירים בישראל, עם כמה עשרות מיליוני דולרים בכל כיס. הרביעי, עמיר, הסתפק בפרס ניחומים לא רע, אבל זניח ליד ההון של חבריו. לו רק היה מקפיא את התואר בשלושה סמסטרים ונשאר עם החבר' ה, היה עושה את עסקת חייו. חלום ה-60 דולר למניה התנפץ /images/archive/gallery/312/299.jpg סיקסטי סנט חברת ההיי-טק הישראלית קומטאץ' היא אחת הדוגמאות היפות, אם אפשר לכנות זאת כך, לגאווה ולביטחון עצמי שנוסקים לגבהים מופרזים, בלי לחפש את הרצפה למטה. זה מה שקרה לחברה שהונפקה ב-99' במחיר של 12 דולר למניה וגייסה כך 68 מיליון דולר. היא נתנה למשקיעיה תשואה של כמה מאות אחוזים, והגיעה כמעט אל ה-60 דולר למניה. כאן החלו הבעיות. האוויר החל לצאת מבועת ההיי-טק, בסוף שנת 2000, והמניה החלה לצלול. קומטאץ' רצתה לגייס עוד כסף באמצעות מכירת מניותיה לציבור, אבל שוויין החל לרדת בחדות. ועדיין, החברה, ובראשה המייסד גדעון מנטל, הכריזה שעד שלא תחזור המניה למחיר של 60 דולר, היא לא מתכוונת לגייס עוד כסף. הכסף הזה, שלא גייסה, עוד יחסר לה מאוד בעתיד. כשקומטאץ' הוקמה ב-91', היא עסקה בפיתוח טכנולוגיה לדואר אלקטרוני. היא היתה זו שמכרה את הטכנולוגיה שלה להקמת אתר הוטמייל ישראל (hotmail.co.il). כשהתחום הזה נראה קורס, היא פנתה לפיתוח כלים לסינון דואר זבל (ספאם). אבל בתחילת 2001 היה ברור לכל שחלום ה-60 דולר למניה כבר רחוק במיוחד, כשהחברה איבדה יותר מ-90 אחוז מהשווי שלה בתוך זמן קצר, ומחיר המניה צנח לכארבעה דולרים. קומטאץ', שלא הספיקה לגייס כסף בחלון ההזדמנויות שנפתח אז, נאלצה לפטר מחצית מעובדיה, משום שלא יכלה לממן אותם עוד. רבים פקפקו ביכולתה של החברה לשרוד, שלא כמו מנטל עצמו, שהאמין שהחברה עוד תתאושש. בינתיים החברה מחזיקה מעמד, עם שווי נמוך בהרבה: החברה, ששווייה שייט בגבהים של חצי מיליארד עד מיליארד דולר, שווה היום כ-20 מיליון דולר. המניה שלה דווקא חזרה למחיר של. . . 60 סנט. הו, מרגלית המון לסתות בכל העולם נדבקו לרצפה בקיץ 2000, כש-4.8 מיליארד דולר שולמו תמורת חברת סטארט-אפ שמעסיקה 150 עובדים, ואף אחד לא שמע עליה רגע לפני מכירתה. אלה לא היו סתם 4.8 מיליארד ; זה הסכום הכי גדול ששולם אי פעם עבור חברה ישראלית כלשהי. כרומטיס הפתח תקוואית רק פיתחה איזה מין משהו שעושה משהו עם סיבים אופטיים. החברה נמכרה לענקית התקשורת העולמית לוסנט, וזו שילמה את הסכום המטורף, כשהיא שולחת את עובדי כרומטיס הלומי ההתעשרות-בן-לילה לחגוג עד השעות הקטנות בים, למול עדשות צלמי העיתונות. אבל החוגג הגדול באותו הרגע היה דווקא אראל מרגלית, מייסד ומנכ"ל של קרן הון הסיכון ג'רוזלם וונצ' רס קפיטל, שנחשב באותו רגע לפרודיג' י צ'יילד של ענף ההון סיכון הישראלי. ובעוד אראל מתרכז בלספור את מאות מיליוני הדולרים שאמורים היו ליפול בכיסו (בצורת מניות של החברה הרוכשת, לוסנט), הוא קיבל פתאום טלפון מבחור אחד ממס הכנסה, שרצה לספור את הכסף וגם לקחת חלק. מרגלית, שדווקא התכוון לספור לבד, התחיל להתווכח עם האיש. בינתיים, לקחו שאר בעלי המניות של החברה (ביניהם עובדי כרומטיס עצמם) את מניות לוסנט שקיבלו, רצו לבורסה, מכרו אותן ולקחו את הכסף מיד. אבל מרגלית, שהיה צריך לקבל הכי הרבה, 700 מיליון דולר, לא התכוון לוותר, והמשיך להתווכח עם מס הכנסה. אבל כזכור, היה כאן קאץ': הפעם זה לא היה קאש-מאני, אלא מניות של לוסנט, ואלה, כדרכן של מניות, החלו לצנוח בבורסה האמריקנית בצניחה חופשית. הוויכוח ביניהם נגמר, בין היתר בגלל שכבר לא היה הרבה על מה להתווכח; המנצח הגדול של עסקת לוסנט-כרומטיס, אראל מרגלית, איבד במו ידיו יותר מחצי מיליארד דולר, וחזר הביתה עם כסף לאוטובוס: 166 מיליון דולר. (חייבים להודות, עם זאת, שחצי מיליארד דולר שהתפוגגו באוויר, לא מנעו ממנו לתפוס בפברואר האחרון את המקום ה-48 ברשימת המשקיעים "בעלי מגע הזהב" שפרסם המגזין "פורבס", בזכות עסקאות אחרות). ינקי מרגלית. מנכ"ל אלדין עוד מרגלית "אני חושב שאני זכאי לתואר 'איש העסקים שביצע את השגיאה הגדולה ביותר אי פעם'". את הציטוט הזה נידב מרצונו ינקי מרגלית, מייסד ומנכ"ל חברת אלאדין, בראיון ל"גלובס" בתחילת ספטמבר. ואם הוא אומר, הוא בטח יודע: באמצע שנות התשעים ניגשו אליו שלושה בחורים נחמדים שיצאו מהצבא עם המון אמביציות, והציעו לו להשקיע בחברה שהקימו, שנקראה NSK. הם לא ביקשו הרבה: 125 אלף דולר, והציעו תמורתם מחצית מהחברה- 50 אחוז מהמניות. אבל מרגלית לא האמין כל כך בשלושה האלה, ושלח אותם לחפש משקיעים אחרים. בחיפושיהם הם הגיעו גם לנסים בראל, מנכ"ל חברת אבטחת מידע אחרת - קומסק. גם הוא שלח אותם להמשיך לחפש. מרגלית הקים את אלאדין כבר ב-85', עם אחיו דני. החברה פיתחה ומכרה מוצרי אבטחת תוכנה, גדלה יפה, וב-93' הונפקה בבורסת הנאסד"ק בניו יורק, לפי שווי של 30 מיליון דולר. מרגלית עצמו היה אז בן 30 - המנכ "ל הצעיר ביותר של חברות הנסחרות בנאסד"ק. מאז צלחה החברה את הבועה והתפתחה, והיום היא שווה 270 מיליון דולר. אבל NSK? ובכן , NSK הם ראשי התיבות של שמות המשפחה של מריוס נכט, גיל שוויד ושלמה קרמר. השלושה שינו מאוחר יותר את שם החברה שהקימו לצ' ק פוינט והפכו להצלחה שסחררה את העולם. 50 אחוז מצ' ק פוינט נכון להיום הם 2.74 מיליארד דולר, כשהחברה שווה "רק" 5.48 מיליארד דולר. בעבר, אגב, עבר שווייה את ה-20 מיליארד דולר. אבל מרגלית ובראל כבר גמרו לאכול את הלב. בעיקר כשנשאר להם לראות מישהו אחר - ניר ברקת מ-BRM, עושה על צ' ק פוינט את הבוכטה הגדולה שהם יכלו לעשות קודם. שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך

ראשי > חדשות > מיוחד > מצעד האיוולת       בארכיון google.com    שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך אחרי יותר מחמש שנים של סכסוך, החל ביוני האחרון המשפט המכריע, שבו הגישה מדינול תביעה מנומקת היטב, ובה דרשה מבוסטון פיצויים בגובה של 4-2 מיליארד דולר. השופט שלח לה רמז עבה, שמוטב להגיע לפשרה עם הנתבעת, וזו, על פי הפירסומים האחרונים אכן הגיעה: המיליארדים הצטמקו לכדי 750 מיליון דולר, פלוס המניות של בוסטון סיינטיפיק במדינול. ריכטר, אגב, שוקל עתה לפתוח מחדש את הליך התביעה. לא מרפה כתבות פרוייקט פנטזיה ציונית הולמת טמטום במנהרת הזמן אליפות ישראל באיוולת צרות של עשירים משפט האיוולת המצאה שכולה פלופ קאט!! איי סי כלום