קאט!!
סיפורו של הסרט "אישתר" היה כישלון מתחילתו ועד סופו. אפילו הצופים כמעט לא שרדו בחוויה
  מאיר שניצר
12/10/2005  10:00
מעת לעת רועדת לה האדמה בקליפורניה, ושתי סיבות עיקריות לכך. הסיבה האחת, המבנה הטקטוני הדפוק של חבל ארץ נרחב זה, הגורם לתזוזות בלתי צפויות בבטן האדמה. הסיבה האחרת, המתוקשרת יותר, הינה שיקול הדעת הדפוק של ראשי האולפנים הגדולים בהוליווד, בירתה האמיתית של קליפורניה.

אחת לכמה שנים, כמו צונאמי שאין דרך לבולמו, שוטף את הוליווד גל אדיר אנרגיה, המורכב מכשל עמוק ועקרוני במערכת קבלת ההחלטות אצל שליטי האולפנים ומהיעדר טוטאלי של כישרון אצל קולנוענים, האמורים להוציא אל הפועל פרויקטים שאפתניים במיוחד.

בשנות השישים היה זה הסרט "קליאופטרה", שכמעט וחיסל את אולפני "פוקס המאה ה-20". בשלהי שנות השבעים היה זה "שערי החופש", שקבר את חברת "יונייטד ארטיסטס", ושנות התשעים הציגו לראווה את "עולם המים" של קווין קוסטנר, ששטף 180 מיליון דולר אל האסלה. גם "הדסון הוק", " נערות שעשועים" ו"טקילה סאנרייז" - עם הפסדים מצטברים של כ-250 מיליון דולר - תרמו את חלקם העלוב להאדרת בסיס האיוולת, המניעה את האנרגיה השלילית בבירת הסרטים העולמית.

אך לא היה כ"אישתר", על מנת להציג את הוליווד במלוא מערומיה המעליבים. סרט זה, שאמור היה להיות השוס של עונת 87', ביצר לו במהלך שני העשורים האחרונים מעמד-על כמבטא המזוקק ביותר של תהליך ההיטמטמות הקולקטיבית, שמפיל פעם בכמה שנים את אחד מהאולפנים רבי העוצמה ומספק הרבה אתנחתות קומיות וצהלות לעג לתוכניות האירוח הליליות של ג'יי לנו ודיוויד לטרמן.
שני סטארים
ההתחלה היתה דווקא אופטימית. וורן ביטי, שלא עבד משנת 81', מאז שעשה את "אדומים", ארגן בתחילת מאי 85' פגישה בלשכתו של גאי מקאלווין, באותם הימים מנכ"ל אולפן "קולומביה". ביטי , מלווה בדסטין הופמן, שלא עבד בקולנוע מאז "טוטסי" (82'), ובתסריטאית/במאית איליין מיי, שטח בפני הבוס הגדול הצעה שאי אפשר לסרב לה: סרט הרפתקאות קומי, בכיכובם של שני הסטארים הכבדים ובבימוי המומחית מספר אחת באמריקה לנושאי ההצחקה.

וכך קרה שמבלי שקרא אפילו עמוד של תסריט "אישתר", מקאלווין סגר דיל עם השלושה. הופמן נשכר במשכורת של 5.5 מיליון דולר. ביטי קיבל אותו דבר, אך בצירוף חצי מיליון נוספים, שהרי הוא גם אמור היה להפיק את הלהיט המדובר. המומחית מיי מכרה את התסריט, שאיש עדיין לא קרא, תמורת מיליון דולר, ובו במקום סיכמה על עוד חצי מיליון תמורת עבודתה כבמאית. תקציב ההפקה אמור היה לעמוד על 28 מיליון דולר. זאת, באותה תקופה קדומה שבה נדרשו 17 מיליון דולר להכנתו של סרט הוליוודי ממוצע.

שישה שבועות לאחר הסיכום הזה, קפץ לפתע תקציב הסרט הנחשק ל-34 מיליון ועד לליל הפרמיירה הוא זלל 51 מיליונים ירוקים. ההכנסות, אגב, עמדו בסופו של דבר על 12.7 מיליון דולר, מה שהפך את הסרט לאמא של הטוטאל לוס והותיר את השם "אישתר" כמושג נרדף לטירוף מערכות.

אילו מנכ"ל קולומביה היה מטריח עצמו לקרוא את התסריט קודם שפיזר את המיליונים, הוא היה לומד שהעלילה מפגישה בין שני לוזרים ניו יורקים, השואפים להיות זמרים מהליגה של סיימון וגורפינקל, ומטילה אותם הרחק אל תוככי מדבר סהרה. שם, בנסיכות דמיונית ושמה אישתר, השוכנת ליד מרוקו, מסתבכים השניים, שאינם מצטיינים לא בשירה ולא בשכל, בתככי ריגול וטרור, שמאחוריהם עומדים הסי-איי-אי והקג"ב וגם כמה מוסלמים מהזן הפנאטי.

מבחינות רבות ניתן להכתיר את איליין מיי כאם קדמונית של הבידור. בשנת 60' היא חברה למייק ניקולס (מאוחר יותר במאי "הבוגר") והשניים העלו בברודווי להיט הצחקה משותף, שכונן למעשה את עקרונות הסיטקום והסטנד-אפ קומדי, המקובלים עד היום בבידור האמריקני. אם כן, מי יכול היה לנחש שדווקא הגברת הראשונה של עולם הצחוק, תהיה שותפה בכירה לבכי המביש ביותר שפקד את הוליווד?

"שערי החופש" (80') בבימוי מייקל צ'ימינו, שריסק את "יונייטד ארטיסטס", נתפש כקללה הקשה ביותר שהוטלה אי פעם על אולפן הפקה בכיר. מצד שני, סרטו של צ'ימינו, שהתכווץ בעריכת גרזן מחמש שעות ו-20 דקות לכלל שעה וחצי אומללה, הוא מוצר קולנועי שאיבד אמנם את קהלו, אך בסיסו הפילמאי נותר מרתק. לעומתו, "אישתר", התאום הקומי של "שערי החופש", הוא אשפה נטו. בושה לכל מי שהתעסק עימו. צפייה מאוחרת בסרט זה, 18 שנה לאחר בכורתו, מותירה את הצופה בחלחלה מתמדת. מה הם חשבו לעצמם, מושכי משכורות המיליונים, כשהם עיצבו את הזבל הזה?
סמרטוט על הראש
זה התחיל רע מאותו רגע שבו התגלה כי הגברת מיי מאריכה בתהליך ההסרטה. לא אחת נדרשו 50 צילומים חוזרים לאותה סצנה, עד שהמומחית אמרה בסדר. ואיך בכלל אפשר לומר או-קיי לסצנות חסרות הקצב הפנימי, שבהן ביטי והופמן בני החמישים מופיעים עם בנדנות לראשם? העלבון שחשו מעריציהם המרובים של שני כוכבים אלה, לנוכח ההתבזות מול המצלמה של אליליהם, היה בוודאי השיעור העז ביותר שספגו ראשי הוליווד מכישלון "אישתר". דומה שמאז לא הובך עוד שום כוכב עליון בסצנות המציגות אותו בצדדיו המגוחכים ביותר.

ולא רק 50 טייקים דרשה הגברת. "קולומביה" ניסתה לשכנע את מיי לצלם את סצנות החוץ המרובות של הסרט במדבריות אריזונה וקליפורניה. קרוב לבית, קרוב לברז התקציבי. מיי, האמנית של האותנטיות, סירבה ודרשה את חולות סהרה. הצילומים, אם כך, נדדו למרוקו והבעיות הפכו לטרנס-אטלנטיות.

הסיפור הנודע ביותר שנקשר בתהליך ההפקה הכאוב בסהרה, מגולל מעשה היכול לסמר שערו של כל מפיק מצוי. מיי דרשה נוף מדברי מלא בחולות נודדים, כשעמוק ברקע, באופקים המרוחקים של הסצנה, משתפלות להן גבעות. הצוות נדד ברחבי הסהרה, הציע לבמאית אתרי הסרטה פוטנציאליים, אך היא דחתה הכל. פעם החול לא סיפק אותה, ופעם הגבעות לא היו מרוחקות דיין. בסופו של דבר, נכנעו אנשי הצוות לדרישותיה, בחרו משטח חולי ישר ובקצהו ערמו גבעות מלאכותיות, פרי עבודתם של בולדוזרים שהוזעקו אל לב המדבר האפריקני. כמו להגשים במהופך את הפתגם הנודע: אם מוחמד לא בא אל ההר, בא ההר אל מוחמד.
דסטין הופמן. צילום: רויטרס
הבדיחה שהבריחה
הבדיחה הכי הגדולה, שעליה נסבה ההצחקה ב"אישתר", היתה נעוצה באותן סצנות מרובות שבהן מתלונן ביטי על הצלחותיו של הופמן אצל הנשים. ביטי, המכהן כאייקון של סקס גברי מאז היותו נער מתבגר, בא בתלונות אצל הגמד היהודי שמוט הכתפיים. לא זו בלבד שהבדיחה לא הצחיקה, היא גם הבריחה חלק מהצופות, שמראהו של ביטי, בטרם כיערה אותו בכוונה איליין מיי, סחרר אותן.

ועוד גימיק קומי כושל התחבא בין קפלי העלילה. ביטי, שבאותה עת ניהל רומן עם השחקנית הצרפתייה איזבל אדג'ני, סידר לה תפקיד בכיר בסרט. אבל אליה וקוץ בה, כמו שאומרים חכמי התלמוד הבבלי. אדג'ני, באותם ימים היפה בבנות תבל, מופיעה לאורך הסרט כולו כשראשה הנאה עטוף בסמרטוט שחור, כמנהג נשות שבט הטוארג המדברי. החלטת עיצוב אומללה, שהבריחה מן הסתם חלק מאוהדיה הזכריים של השחקנית.

מובן שההסרטה במחוזות הנידחים של מרוקו סיפקה לעיתונות האמריקנית שפע של סיפורים קולוניאליים, מהסוג שהאדם הלבן אוהב לספר על אודות העמים הכהים. באחת הסצנות בסרט נדרש ביטי לרכוש לעצמו גמל עיוור. כדי לשמור על האותנטיות כביכול של הסצנה, התבקש צוות ההפקה למצוא גמלים מזן נדיר, שצבע עיניהם הוא כחול - גוון המצטלם כמו עיוורון.

עוזרי ההפקה יצאו בהולים אל לב המדבר וסופם שמצאו מועמד מתאים. בטרם נרכש הגמל תכול העיניים ונאה הדבשת, צילמו אותו נציגי הסרט והביאו את דיוקנו לאישור הבמאית. מיי נתנה את האו-קיי שלה, ויום-יומיים מאוחר יותר שבו שליחיה הבהולים אל סוחר הגמלים. אוי ואבוי, דווקא את הגמל הזה אתם רוצים, הסוחר ספק ידיו בייאוש. חבל נורא, הפטיר, איחרתם בכמה שעות. אתמול בלילה אכלנו אותו.
וורן ביטי. צילום: רויטרס
חול בעיניים
כרוניקה של דהירה במדרון: ההסתבכות בלוחות הזמנים גררה שכירת שלושה צוותי עריכה, שעבדו במקביל ובמשכורות כפולות ואף משולשות. הבכורה נקבעה לנובמבר 86', הוזזה חודש קדימה, לסוף דצמבר, לערב חג המולד, וסופה שנערכה ב-15 במאי 87'. כל זאת, רק לאחר ש"קולומביה" השכילה לחלץ מבית המשפט צו המורה למיי לחדול מתהליך העריכה ולספק לחברה עותק מוגמר כלשהו.

סוף טוב, הכל (כמעט) טוב. "אישתר" פתח בו זמנית ב-1,139 בתי קולנוע ובסוף השבוע הראשון להקרנתו הניב הכנסות בסך של ארבעה מיליון ו-332 אלף דולר. הכנסות סוף השבוע השני היו מבישות מכדי לתעד אותן בסטטיסטיקה מדויקת. הביקורת רצחה את הסרט. בטלוויזיה של שיקגו רצה באותה עת התוכנית הנודעת של צמד המבקרים איברט וסיסקל. השניים חתכו את "אישתר" עד כדי כך שבעיר הגדולה הזו לא נרכש שום כרטיס כניסה לבתי הקולנוע שהציגו את הסרט. ואגב כך: זה היה הסוף של איליין מיי. היא לא נגעה מאז מאי 87' בשום סרט קולנוע. אמנם הטיפשים בהוליווד מרובים, אבל לא עד כדי להתיר לה הזדמנות נוספת.

הנושא העיקרי שעליו נסב הדיון העיתונאי בשבוע האומלל שבו "אישתר" שוחרר להקרנה, היה בסיסי ביותר: מה ייתפש בעתיד כחוויה מזוכיסטית יותר - הצפייה בסרט או ההשתתפות בו? עם כל הכאב והדאגה הכנה לגורלם האכזר של ביטי, הופמן ומיי, שלקחו הביתה רק 13 מיליון דולר, כיום נראה כי בילוי של 104 דקות במחיצתם של האידיוטים שעשו סרט זה, הוא אקט מפורש של התעללות עצמית, האסורה ככל הנראה אפילו על ידי אמנת ז'נבה. או כמו שביטא זאת לפני ח"י שנים המבקר החשוב אנדריו סאריס: "מעולם בתולדות הקולנוע לא בוזבז כל כך הרבה על כל כך מעט וכל כך דל".
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


ראשי > חדשות > מיוחד > מצעד האיוולת
  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
בטרם נרכש הגמל תכול העיניים ונאה הדבשת, צילמו אותו נציגי הסרט והביאו את דיוקנו לאישור הבמאית. מיי נתנה את האו-קיי שלה, ויום-יומיים מאוחר יותר שבו שליחיה הבהולים אל סוחר הגמלים. אוי ואבוי, דווקא את הגמל הזה אתם רוצים, הסוחר ספק ידיו בייאוש. חבל נורא, הפטיר, איחרתם בכמה שעות. אתמול בלילה אכלנו אותו.
כתבות פרוייקט
פנטזיה ציונית הולמת
טמטום במנהרת הזמן
אליפות ישראל באיוולת
צרות של עשירים
משפט האיוולת
המצאה שכולה פלופ
קאט!!
איי סי כלום