פנטזיה ציונית הולמת
יחסית לגילה הצעיר של המדינה, מצעד האיוולת של מנהיגיה מרשים. ייבוש החולה שפגע בחקלאים, הכניסה לבוץ הלבנוני, הקונספציה של יום כיפור וכמובן גדר ההפרדה שעדיין נבנית
  רפי מן
12/10/2005  10:00
:עוד בכתבה
ייבוש החולה: ריח רע וריח דוחה
תעלת הימים: יושב בדימונה, על המים
עסק הביש: מי נתן את הקלישאה?
הביצה הלבנונית: קנה רצוץ ברחוב צמח
תוכניות חברתיות: "אי אפשר להניף שני דגלים"
הקונספציה: גולדי, הון עתק עלית לנו
התנחלויות: דין קריית ארבע כדין נצרים
הקמת הגדר: עוד לבנה על המצבה
מה ציוני יותר מייבוש ביצות? בסיפור הזה יש הרואיקה של חלוצים, חנקין, אקליפטוסים, ימי אנו באנו, גאולת הקרקע. נפתח בסיפור הזה כי אין בו אפילו שמץ פוליטיקה של ימין או שמאל, שטחים או לא. בלי המוקשים המונחים לפתחו של כל מי שמנסה לנבור בשגיאות העבר. לא נתחמק: בהמשך ננסה גם לגעת בעניינים נפיצים, כמו השאלה אם ההתנחלויות הובילו אותנו צעד אחר צעד במשעולי האיוולת, ואפילו משהו על אוסלו.
ייבוש החולה: ריח רע וריח דוחה
אבל בינתיים רק ציונות צרופה וכוונות טובות. אליך, כתבנו בגליל. "אחד המפעלים האדירים של שינוי פני המולדת, אחד ממופתי הגאולה המפוארים", התמוגג העיתונאי צבי גולדברג, כשיצא לעמק החולה בתחילת 52' בשליחות עיתונו "על המשמר". בשטח , כך דיווח בהתפעמות, הסתובבו "מכונות עבודה ואנשי עמל, בגריסטים וטרקטוריסטים דהויי בגדים, מודדים עם מכשירי מדידה בתיקי עור, מנהלי עבודה בג'יפים ומהנדסים". וגם "פועלים תימנים שחומי פנים, בעלי זקנקני תיש ופאות מסולסלות", שעליהם מפקח, איך לא, "ייקה" קפדן, "הקופץ ממקום למקום ככספית וכולו אומר פעלתנות".

אמור מעתה: לא רק ייבוש ביצות, גם קיבוץ גלויות של מנהל ופועליו. "האדם משנה פני הטבע", זאת הכותרת, ומן הנרטיב של ייבוש הביצות עלה התמהיל הבן-גוריוני של עבר מקראי והווה ציוני, חזון, "שינוי מעשה בראשית", "הנס הגדול" וגם "הירדן ייסוב לאחור". ואיך נכתב בחוברת למסבירים שהפיץ מרכז ההסברה הממשלתי: "לעיניהם של חולמים ולוחמים ומתכננים ותיקים, לעיניהם של כל שכני הביצה, מעוני הקדחת, נחשף אזור ארץ חדשה. ציפיית דורות הפכה לממשות, אוצר בלום, על העושר הגלום בו, נחלץ מעם הביצה, העמיד עצמו לרשות גואליו".

שבע שנים, החל מ-51', עסקה הקרן הקיימת לישראל בפרויקט. מהר מאוד התברר שהביצות יובשו, אבל חקלאי הגליל המזרחי ומדינת ישראל קיבלו בעיקר קדחת. ב-1959 כבר נמצאה שורה ארוכה של בעיות חמורות בחלק ניכר מ-62 אלף הדונם של אדמת הכבול, שעלו מתוככי הביצה. עם השנים השחירה התמונה: אדמות הכבול התייבשו, שקעו והתפוררו. פוריות הקרקע ירדה, ושטחים חקלאיים הוזנחו. הרוחות המזרחיות גרמו לסופות אבק ולשריפות שפרצו בתוך האדמה היבשה. תרכובות חנקניות, שאדמת הכבול עשירה בהן, ייצרו חנקות, שזרמו עם מי הניקוז היישר לכנרת. חוקרים הזהירו: עוד מעט יקבלו מי הכנרת ריח רע וטעם דוחה, ואחר כך יהפכו לרעילים. אדמות החולה, התברר, הפכו לשדה מוקשים אקולוגי.

כמו תמיד, גם במקרה של החולה התברר שאפשר היה לעשות זאת אחרת, אם היינו מוכנים ללמוד קצת מניסיונם של הגויים: שנים לפני החולה יובש באותה שיטה אגם ביצתי באיטליה, ושם כבר היה ידוע מזמן כי מדובר בכישלון אקולוגי חרוץ. החוקר ד"ר חיים וולטירא בדק ומצא כי האיטלקים למדו כבר בראשית המאה ה-20 את לקחי הכישלון, ופיתחו שיטות אחרות לייבוש ביצות. היו שהזהירו מלכתחילה כי הייבוש עלול להוביל לאסון. בארץ התהלך סיפור שבן-גוריון לא התרגש מדברי המתריעים ופטר אותם באמירה: החולה היא ביצה ציונית, היא תשתף פעולה.

בדיעבד התברר שמימיה העכורים של הביצה דשדשו דווקא באפיק פוסט-ציוני: בשנות השבעים עסקו מומחים בקדחתנות במאמץ למזער את נזקי מפעל הייבוש האדיר, וב-76' בישרו מדענים למשרד החקלאות: "הכנרת ניצלה מסכנת כליה אקולוגית". ב-93' נקראה שוב הקרן הקיימת למשימה דחופה: להציף חזרה חלק מאדמות החולה, ליצור מחדש חלק מן האגם.
תעלת הימים: יושב בדימונה, על המים
החלום הציוני של מפעלי פיתוח אדירים, איך לא, ניקר גם בראשו של מנחם בגין. הפעם מדובר היה בחזון של בנימין זאב הרצל, ששמע בדמיונו כבר ב-1902 את שאונם המחריש של המים ששטפו בתעלה ובמנהרה מן הים התיכון אל ים המלח, ובדרכם הפעילו תחנת חשמל אדירה. לגיבורו של הרצל ב"אלטנוילנד" העתידני הזכיר המראה את מפלי הניאגרה.

בלשונו הספרותית-נבואית של חוזה המדינה: "היה זה מראה נהדר ונורא הוד, בהכות שפעת המים הגדולה למטה על משוטי הארד הענקיים של גלגלי הטורבינה וסיבבה אותם בסחרחורת, ומכאן יצא כוח הטבע הפראי, כשהוא נבלם ונכנע, ועבר אל הגנרטורים של הזרם החשמלי, ומשם נחפז אל החוטים המתוחים, ואץ-רץ על פני כל הארץ העתיקה-חדשה, שכוח זה עוררה לחיים ולפריחה, עד שנעשתה לגן גדול ולבית מולדת לאנשים אלה, שהיו לפנים עניים, חלשים, מיואשים, גולים ונידחים". (תרגום ד' קמחי).

בגין , מה הפלא, לא יכול היה להישאר אדיש מול הפואטיקה הפוטוריסטית הזו ואץ-רץ לממש אותו. לנגד עיניו עמד הצורך בפרויקט לאומי גדול, מין המוביל הארצי של הליכוד. משבר הדלק של 79' נתן את הדחף האחרון, הוקמה חברה ממשלתית בשם "ים התיכון - ים המלח" ובמאי 81' התייצב בגין, כשלצדו שר האנרגיה יצחק מודעי, מול המצלמות, כדי להכריז על הקידוח הראשון בפרויקט "תעלת הימים".

פרופ' יובל נאמן, איש "התחיה", היה המנוע העיקרי מאחורי הרעיון: חזונו המדעי-פוליטי הוציא את תעלת הימים מן הים התיכון בדיוק בגוש קטיף, ומשם לחתוך את הנגב מזרחה. בלב המדבר ראו המתכננים אגם ענקי, לצורכי דייג ותיירות, שממנו יגלשו המים לים המלח. בדימונה כבר פנטזו על הים שיגיע אליהם, סוף סוף, ובאמריקה הסתער מפעל הבונדס על כיסי היהודים והציע להם לרכוש אגרות חוב מיוחדות שנועדו למימון המפעל הציוני הגדול.

היהודים קנו, אבל החגיגה לא האריכה ימים: תפוקת החשמל המתוכננת מתחנת הכוח ההידרואלקטרית לא הצדיקה את ההשקעה, שעמדה על פי התכנון הראשוני על 1.5 מיליארד דולר. מומחים הזהירו מתוצאות אקולוגיות חמורות. ועכשיו, בניגוד לימי החולה, הירוקים כבר היו על המפה. ומפעלי ים המלח התריעו: ים המוות ייקבר תחת מעטה של גבס.

התרועה הגדולה, כמו תמיד, הסתיימה בחריקה. הבעיות הלכו ונערמו, ממשלות בגין ושמיר נאלצו להתמודד עם עניינים דחופים בהרבה. ההתלהבות הראשונה פגה. המוביל הארצי החדש לא הוקם, ישראל ניצלה אולי מייבוש החולה בגרסה מאוחרת. בממשלת האחדות קיצץ שר האוצר מודעי את תקציבי הפרויקט, שהוא עצמו עמד ליד ערש לידתו, ושר האנרגיה משה שחל סגר את החברה בשנת 85'.

חזון הרצל נותר על הנייר, אם כי הבליח משם עוד פעם אחת, בסוף 93', אחרי חתימת הסכמי אוסלו, כחלק מן "המזרח התיכון החדש". ועדת מומחים כונסה בבהילות והמליצה לבחון שוב את הנושא. ההמלצה, ברוח הימים ההם, היתה דווקא חיובית, אבל גם היא נותרה מאובקת בארכיון המדינה. בכל זאת אפשר להמר: תעלת הימים טרם נקברה סופית.
עסק הביש: מי נתן את הקלישאה?
מעטות הפרשיות בתולדות המדינה שטלטלו את המערכת הפוליטית כפי שעשתה זאת אותה הרפתקה נואלת, במצרים ביולי 54'. הרעיון היה להצית סכסוך בין ארצות הברית ובריטניה לבין המשטר החדש של נאצר, כדי למנוע את פינוי הבסיסים הבריטיים ממצרים ולטרפד מתן סיוע צבאי אמריקני לקהיר. הביצוע הופקד בידי המודיעין הישראלי ושליחיו - צעירים יהודים-מצרים חדורי אהבת ישראל, שהיו מוכנים לקבל כל שליחות, ובכלל זה הנחת מטענים במרכזי תרבות אמריקניים ובריטיים בקהיר ובאלכסנדריה.

הרעיון מלכתחילה היה הזוי, והביצוע היה שלומיאלי. בסופו של המבצע התנדנדו על הגרדום בקהיר גופותיהם של שני יהודים, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, קצין המודיעין מקס בינט התאבד בכלאו, וחבריהם לחוליה נידונו לבלות 13 שנה בתאי הכלא במצרים. הציבור הישראלי נחשף לפרשה רק מקץ שש שנים, תחילה בחסות שמות קוד מוזרים כדוגמת "הקצין הבכיר" וה"אדם השלישי" נטולי שם ופנים. בתוך זמן קצר הפכה "פרשת עסק הביש" ל"פרשת לבון", שהציבה את דוד בן-גוריון מול חבריו הוותיקים להנהגה, לוי אשכול, משה שרת וגולדה מאיר, בוויכוח מר שנסב לכאורה על הדרך הנכונה לחקור את הפרשה, והסתיר מתחתיו מאבק עמוק יותר, שהוביל בסופו של דבר להתפטרותו של ראש הממשלה בשנת 63'.

הכישלון, כמו תמיד, היה יתום (הרבה לפני אהוד מהשב"כ בפרשת רצח שני המחבלים בקו 300 ב-84', ודני מהמוסד בניסיון החיסול הכושל של בכיר החמאס חאלד משעל ברבת עמון ב-97'), והמהלכים שבאו בעקבותיו התנהלו בדיוק כפי שקורה במקרים כאלה: מכתבים זויפו, עדויות שקר נמסרו, הטייחים עבדו שעות נוספות.

כל אלה, והשובל הפוליטי של הפרשה, מקשים עד היום על מתן תשובה נחרצת לקושיית המפתח "מי נתן את ההוראה?" ( לביצוע הפיגועים במצרים). השאלה הזו הסעירה את ישראל עוד יותר מ"למה פירקו את הפלמ"ח?" ואולי אפילו יותר מ"מי רצח את ארלוזורוב? ". אבל גם כך אפשר להצביע על אחד המרכיבים המרכזיים שבישלו את הכישלון: מינויו של פנחס לבון לשר הביטחון בממשלתו של משה שרת, בשעה שבן-גוריון החליט לפרוש לשדה בוקר בסוף 53'. לבון היה ידוע קודם לכן כיונה מובהקת, אבל כאשר מילא מפעם לפעם את מקומו של בן-גוריון במשרד הביטחון נתגלה לפתע כביטחוניסט היפר-אקטיבי.

בצמרת מפא"י הזהירו את בן-גוריון לא להפקיד את הביטחון בידי לבון. הוא נטול שיקול דעת, ניסתה גולדה מאיר לדבר על לבו. היה מי שהזכיר את אמירתו של ברל כצנלסון, שהגדיר את לבון כ"מוח מזהיר בנפש עכורה". אבל הזקן התעקש. האיש שאכל ממנו מרורים כראש ממשלה, משה שרת, כתב ביומנו: "לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים, עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני".
הביצה הלבנונית: קנה רצוץ ברחוב צמח
רמטכ"לים יכולים לבלום יוזמות בלתי ראויות של שרי ביטחון, כפי שעשו זאת, על פי עדות שרת, מרדכי מקלף ומשה דיין בימי לבון. אבל כאשר טוו ראשי המוסד ושר הביטחון אריאל שרון את התרחיש שנועד לשנות את פני החזית הצפונית של מדינת ישראל, התגייס לעזרתם רמטכ"ל צייתן, שהיה לשותף נלהב: רפאל איתן. עזר ויצמן, שר הביטחון שמינה אותו לתפקידו, חשב לתומו שמדובר בלוחם מקצועי שנודע באומץ לבו ובעיקר בשתקנותו. אבל ויצמן התפטר מממשלת בגין ב-80' ופינה את הזירה לשרון, ורפול גלש בחדווה להרפתקה הלבנונית, בלא שעשה דבר למנוע אותה.

שר הביטחון היה הציר המרכזי בטריו בגין-שרון-רפול, שראה בחלומותיו לא רק את חיסול המדינה בתוך מדינה שיצר לעצמו ערפאת בלבנון, אלא גם את יצירתה מחדש של שכנתנו הצפונית. הברית עם הנוצרים, שנולדה ב"גדר הטובה" ליד מטולה, הפכה לקשר אינטימי עם ראשי הפלנגות הנוצריות. כמה מהם, ובהם ברוני כנופיות שגולגולות רבות נחרצו על חגורות האפודים שלהם, יצאו ובאו בחשאי לישראל. אם לפשט את התוכנית הדמיונית, צה"ל אמור היה לדהור צפונה (מישהו אמר 40 קילומטר? לא שמעתי, הקליטה משובשת) להגיע עד ביירות, ולהמליך שם - במערכת בחירות שתתנהל תחת קני חיל התותחנים והשריון הישראלי - את מנהיג הפלנגות באשיר ג'ומייל. זה אמור היה להיות מהלך אסטרטגי מזהיר: לבנון תחתום על הסכם שלום עם ישראל, ואילו סוריה תאבד את המאחז שלה במדינה. והכל בלשון נקייה, תחת הכותרת "שלום הגליל".

בקיץ 82' לא נדרש זמן רב כדי שהמציאות הלבנון תהפוך את התוכנית לקריקטורה טרגית. כשחמק בחשאי בגין לפגישה עם ג'ומייל ("אין שואלים גבר היכן בילה את הלילה", השיב כשנשאל לאן נעלם), התברר שהקליינט איננו ממהר לחתום על חוזה השלום המקווה. זמן קצר אחר כך, כמיטב המסורת של הפוליטיקה הלבנונית, פוצץ מטען רב עוצמה את מטה הפלנגות, וג'ומייל נהרג. אחר כך בא הטבח במחנות הפליטים בסברה ובשתילה, ומבצע "אורנים הגדול" הצטמצם ללוח הקורבנות היומי, שהוצב בפתח מעונו של ראש הממשלה בירושלים, ושבר את לבו של מנחם בגין.

במבט לאחור, ברור היה שפעולה נמרצת נגד בסיסי המחבלים בלבנון היתה מחויבת מציאות נוכח מטחי הקטיושות על קריית שמונה. אלא ששרון ושותפיו שקעו בחלומות מופרכים על לבנון חדשה, ואילו יורשיהם סביב שולחן הממשלה היססו במשך שנים ארוכות לסיים את הפרק עקוב הדם וחסר התוחלת מעבר לגבול הצפון. בממשלת האחדות הצליח שמעון פרס, בסיוע דוד לוי, לתחום את הנוכחות הצבאית של צה"ל לדרום לבנון, אבל רק 18 שנה לאחר שפרצה המלחמה העז אהוד ברק להבטיח ולקיים, להחזיר את הצבא הביתה, לגבול מדינת ישראל. אלא שהשהות הממושכת הצמיחה שם את גידולי הפרא של החיזבאללה. ולבנון, ממש כמו החולה, היא עד היום ביצה סרבנית-ייבוש.
בגין ושרון ליד הבופור ביוני 1982. צילום: דובר צה"ל
תוכניות חברתיות: "אי אפשר להניף שני דגלים"
משה דיין היה לא רק מצביא צבאי כריזמטי, אלא גם מנסחן של כמה אמירות חשובות ששיקפו את המציאות הישראלית. ב-71' כאשר "הפנתרים השחורים" שצמחו בירושלים הצליחו לדגדג את מצפונם של ) ) שרים וחברי כנסת, וגברה הדרישה לצמצם את תקציב הביטחון כדי להעביר כספים לתוכניות חברתיות, הכריז דיין: "אי אפשר להניף יחד את דגל הרפורמות הסוציאליות ודגל המלחמה".

אם תרצו, זו תמצית מהותו של סדר העדיפויות הלאומי במשך עשרות שנים. האיום הביטחוני, שריחף מעל מדינת ישראל מאז הקמתה, תפס בקביעות את המקום הראשון. גם כאשר נתח תקציב הביטחון בכלל ההוצאות ירד במרוצת השנים, עדיין נדחקו ענייני חברה לשוליים.

מנחם בגין הבטיח אמנם "אנחנו נחסל את העוני בישראל", והקים את פרויקט שיקום השכונות, אבל השלום עם מצרים ומלחמת לבנון דחקו את ענייני החברה שוב לשוליים. אחד ההסברים: נוכחותם המאסיבית של גנרלים בדימוס ליד שולחן הממשלה ובעמדות הכרעה אחרות. כמה מיניסטרים שעשו קריירה כעובדים סוציאליים ראיתם לאחרונה בממשלה?
הקונספציה: גולדי, הון עתק עלית לנו
צמרמורת עוברת בעורפך למקרא מודעת הבחירות של המערך. "על שפת הסואץ שורר שקט. גם במדבר סיני, ברצועת עזה, בגדה המערבית, ביהודה ובשומרון ובגולן. הקווים בטוחים, הגשרים פתוחים, ירושלים מאוחדת, קמות התנחלויות, ומעמדנו המדיני איתן". הכותרת מעל הטקסט: "קו בר-לב".

התאריך : 18 בספטמבר 73'. יחלפו בדיוק עוד 18 יום עד שהקו יקרוס ברעם כוחות הצליחה המצריים, ועימו הקונספציה. לא רק "מערך הביצורים האדיר, שכמותו לא החזיקה ישראל מעודה" נפל, אלא גם תחושת הביטחון העצמי, ויש מי שיאמר גבהות הלב של ישראל, בשש השנים שאחרי ששת הימים.

אלה היו השנים שבהן פרשה האימפריה הישראלית את כנפיה משארם א-שייח' ועד פסגת החרמון, מתבצרת, מתנחלת, לכל היותר ממשיכה להמתין לטלפון מן הערבים, כמאמרו של שר הביטחון משה דיין ביוני 67'. הערבים , כמו המשיח, לא צלצלו. וגם כאשר נדמה היה שאפשר לעשות משהו, הצמרת גולדה דיין-גלילי, שקעה בנינוחות בתחושה של מצבנו מעולם לא היה טוב יותר.

מה אפשר היה לעשות? היתה, למשל, הצעתו של דיין בסוף 70' ובתחילת 71' לנסיגה חד-צדדית מן התעלה, כדי לאפשר למצרים לחדש את מעבר האוניות בסואץ, כתמריץ למניעת חידוש הלחימה ולפתיחת תהליך של נורמליזציה. דיין קרא בפומבי "לקפוץ למים הקרים" ולבצע את התוכנית, אבל ראש הממשלה גולדה מאיר היססה. וגם דיין מעולם לא יצא למאבק של ממש לקידום התוכנית. אחרי מלחמת יום הכיפורים הודה: אולי החמצנו הזדמנות למנוע מלחמה.

והיתה גם יוזמתו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ב-70' לנהל שיחות עם נשיא מצרים, אשר נתקלה בכתף צוננת, שוב מצדה של גולדה. העסקן היהודי היה בעיניה שליח לא אמין, אבל סירובה להניח לו לנהל משא ומתן הוליד את "מכתב השמיניסטים", שהזהירו שיתקשו לשרת בצבא כאשר אינם משוכנעים שהממשלה עושה הכל כדי לקדם את השלום. זו היתה אותה גולדה ששבה והכריזה ש"אין דבר כזה עם פלשתיני".

והיתה גם הקונספציה הצבאית, שנתקבעה בדיוני במערכת הביטחון, וסימאה את מקבלי ההחלטות גם כאשר התרבו הסימנים המעידים על המלחמה. המרכיב המרכזי של הקונספציה קבע כי מצרים לא תעז לצאת למלחמה, אלא אם כן תבטיח לעצמה יכולת אווירית לתקוף את ישראל ובעיקר את שדות התעופה שלה. אלא שסאדאת ביקש בעיקר לקעקע את הסטטוס קוו, כדי לגרור מעורבות בינלאומית שתחזיר לידיו את השטחים שנכבשו ב-67'. בדיעבד, האסטרטגיה של סאדאת הוכיחה את עצמה. ויש מי שיאמר: ללא צליחת התעלה ב-73', לא יכול היה סאדאת לצלוח ב-77' עשרות שנות עימות כדי להתייצב על במת הכנסת כדי לדבר שלום ולהגניב אגב כך חיוך שרמנטי אל "הגברת הזקנה", שאולי סללה בעקשנותה את הדרך לרגע הזה.
גולדה מאיר ומשה דיין מבקרים חיילים. צילום: דובר צה"ל
התנחלויות: דין קריית ארבע כדין נצרים
"אנחנו עושים מעצמנו צחוק", רתח ראש הממשלה לוי אשכול, כאשר שמע כיצד מטפחים שריו הבכירים משה דיין ויגאל אלון באביב 68' את ההתנחלות היהודית שצצה לה בערב פסח בלב חברון. המתנחלים באו רק "לעשות פסח בעיר האבות", אבל כפי שהוכיחו במשך עשרות השנים שיבואו (עד פינוי גוש קטיף) הם ידעו בדיוק באילו חוטים למשוך. אז היתה זו היריבות בין דיין לאלון, שאפשרה להם ליהנות מכל העולמות, לעבור ממלון "פארק" לבניין הממשל הצבאי בעיר, ולימים להקים את קריית ארבע. אשכול היה המנהיג, אבל גם כאשר רתח "כמו דוד של מאה מעלות" על ההרפתקה בחברון, לא הצליח למנוע את התהליך.

המתנחלים, הפעם אנשי "גוש אמונים", הוכיחו כישרון דומה בימי סבסטיה העליזים, כשניצלו את המאבק בין שר הביטחון שמעון פרס לראש הממשלה יצחק רבין כדי לזכות בהיתר שהייה במחנה צבאי. וזה היה צעד שהוליד את ההתיישבות היהודית בלב אזורים צפופי אוכלוסין בשומרון, בניגוד לקווים המוגדרים של ממשלות המערך עד אז. היכולת לזהות בעלי ברית בכל קבינט או משרד ממשלתי היתה במשך השנים נשקם הסודי של המתנחלים, מלווינגר וחנן פורת בימים הראשונים ועד זמביש בימי שרון.

לא רק פוליטיקה היתה שם, אלא גם יכולת לקרוא את הלכי הרוח הלאומיים. בימי חברון היו אלה ימי ההתפעמות הראשונים של חזרנו לארץ אבותינו, באותה מלחמת הישועה והגאולה של 67'. אז היו אלה דווקא אנשי עבודה מובהקים, כמו המשורר נתן אלתרמן, שנחפזו להקים את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". במאבקים על סבסטיה ניסו להפיח רוח חדשה בציבור שפוף, אחרי התבוסה של יום הכיפורים. בשני המקרים הצליחו לגרור את הפוליטיקאים אל מעבר לקווי המדיניות המוצהרים. כשדנה הממשלה ב-19 ביוני 67' בעתיד השטחים, כותב תום שגב בספרו על אותה שנה גורלית, נשמעה שם אזהרתו הנוקבת של שר החינוך זלמן ארן כי "הגדה המערבית אינה נחוצה לנו. היא תביא לנו יותר נזק מאשר תועלת. . . אנחנו ניחנק בה".

בעיני חלק גדל והולך מן הציבור הישראלי מצטייר רובו של מפעל ההתנחלויות כמשגה חמור, כזה שסחט מישראל משאבים יקרים, שינה את פני החברה הישראלית ולא קידם את ביטחונה של המדינה. השליטה בשטחים לא הקנתה לישראל ביטחון: היא יצאה מגבולות 67' למוצלחת שבמלחמות (מבחינה צבאית) וניצחה שלושה צבאות בשישה ימים, ואילו "גבולות הביטחון" האולטימטיביים שנוצרו בעקבותיה הולידו רק עיוורון מדיני וביטחון עצמי מופרז, שהמיטו עליה את מהלומת יום הכיפורים. מפלגת העבודה, שהיתה חלוצת הקמת ההתנחלויות בשטחים, התפכחה מכך לפני שנים. ואפילו אריאל שרון, האיש שנטע התנחלות תחת כל עץ רענן בשטחים, ומי שטבע את המונח "דין נצרים כדין תל אביב", נאלץ לבסוף להודות שיש חלומות שלא ניתן להגשים אותם.

האם הסכם אוסלו בין ישראל לאש"ף בסתיו 93' אכן סלל אוטוסטרדה חדשה לצועדי האיוולת, או שהיה זה מהלך ראשון בדרך לסוג מסוים של התפייסות ישראלית-פלשתינית ביום מן הימים? אהוד ברק ראה בהסכם "גבינה שוויצרית מלאת חורים", הימין הזדעק בקריאה "אל תיתנו להם רובים", וכמה מאנשי הימין חזו שחורות, שאכן התגשמו בגלי הפיגועים ב-95-96 ואחר כך באינתיפאדה השנייה על יותר מאלף קורבנותיה. גם כאן נחשפה הקונספציה השגויה: ההערכה שהרשות הפלשתינית תחליף את מטעני הצינור בשיחות טרקלין נינוחות על שיעורי המס של עגבניות שרי מן הרצועה, ותעצור מחבלים כדי להבטיח גלי תיירות לבית לחם.

כתחליף קיבלנו שרשרת נפץ: ההסכם הוליד פיגועים, הפיגועים הובילו לסגרים נרחבים וממושכים, ואלה רק העצימו את הסבל, המצוקה והייאוש, ששיגרו עוד ועוד תומכים לחמאס ולג'יאהד האיסלאמי, וזרם לא יאומן של מתנדבים למסעות הקטלניים אל 70 הבתולות בגן העדן דרך קניונים, מסעדות ואוטובוסים בישראל.

ומעל הכל, צריך להודות, מרחף הכשל הלוגי הבסיסי, העמוק: בעיני הפלשתינים המתונים, דרישת המינימום היא חזרה לקווי 67' עם שליטה מסוימת בירושלים. בצד הישראלי, זה הקו האחרון, שרק מיעוט לפי שעה מוכן להסכים לו. וכל צעד שישראל עושה לחיזוק נוכחותה בשטחים רק מחזק את ספקנותם של הפלשתינים באשר לכנות כוונותיה. בקמפ דיוויד 2000 הניח אהוד ברק הצעה נדיבה בפני ערפאת, אבל באותה שעה ממש לא חדלו מערבלי הבטון לעבוד בקדומים כדי להכפיל את האולפנה לבנות ולהקים אזור תעשייה חדש.

האם היתה אלטרנטיבה אחרת? השליטה בשטחים כרסמה - ועדיין מכרסמת - במעמדה הבינלאומי של ישראל, מעוררת מחלוקת פנימית המשסעת את ישראל, מטילה צל דמוגרפי כבר על עתידה של ישראל כמדינה יהודית, והיה צורך לחפש מוצא מן הסבך. חבר המושבעים ההיסטורי, למרות קוצר רוחה והבל פיה המהביל של הפוליטיקה הישראלית, נדרש אפוא להארכה בטרם ההכרעה הסופית.
בונים את גדר ההפרדה. צילום: רונן לידור
הקמת הגדר: עוד לבנה על המצבה
את מסעות הקטל של האינתיפאדה השנייה לא ניתן היה למנוע לחלוטין, אבל אפשר היה לצמצם אותם באופן ניכר. דרך אחת היתה להקדים את מהלומת "חומת מגן" שהונחתה רק בפסח 2003 אחרי הטבח במלון פארק בנתניה. וכמובן הגדר. זו לא היתה, וגם לא תהיה בעתיד, פתרון פלא מוחלט, אבל כלי יעיל שנועד להקשות על חדירת מחבלים מן השטחים לישראל.

כבר בשנת 95' החלו דיונים ראשונים על הקמתה, אבל בכל פינה נמצאו שרים שניסו לשים לה רגל. חלק מהם סירבו לקבל את הרעיון שיוקם חיץ של ממש בין ישראל לבין השטחים, כאילו מדובר חלילה בסימון של גבול. הם סירבו להכיר בכך שאם לישראל אין שליטה מלאה וממשית בשטחים, היא זקוקה לחיץ בינה לבין הישות שממזרח לה. האינתיפאדה השנייה האיצה את הדיונים, אבל רק ביוני 2002 התעוררו השרים ואישרו את תוואי השלב הראשוני. התוצאות מעידות על גודל מחדל העיכוב: ירידה משמעותית במספר החודרים לפיגועים.

אבל מצעד האיוולת לא הסתיים בעיכובים, אלא נמשך בקביעת התוואי, בתוככי שטחים פלשתיניים. בג"ץ הורה לשנות את מיקום הגדר בכמה נקודות משום שמדובר היה בפגיעה קשה, בלתי מוצדקת, במרקם החיים הפלשתיני. בעולם יצר מיקום הגדר תסבוכת קשה, פוליטית והסברתית. ג'ורג' בוש כינה אותה "החומה" (עם אסוציאציה אפלה לחומת ברלין שהקימו הסובייטים בעיר החצויה בעיצומה של המלחמה הקרה) ובאירופה אפשר למצוא גם בימים אלה מאמרים על "חומת הבושה". והדחפורים עדיין עובדים: גם בשעה זו טרם הושלם החיץ הביטחוני שצריך היה לקום כבר לפני שנים, לסייע במשהו בייבוש ביצת הטרור.?
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


ראשי > חדשות > מיוחד > מצעד האיוולת
  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
מנחם בגין הבטיח אמנם "אנחנו נחסל את העוני בישראל", והקים את פרויקט שיקום השכונות, אבל השלום עם מצרים ומלחמת לבנון דחקו את ענייני החברה שוב לשוליים. אחד ההסברים: נוכחותם המאסיבית של גנרלים בדימוס ליד שולחן הממשלה ובעמדות הכרעה אחרות. כמה מיניסטרים שעשו קריירה כעובדים סוציאליים ראיתם לאחרונה בממשלה?
כתבות פרוייקט
פנטזיה ציונית הולמת
טמטום במנהרת הזמן
אליפות ישראל באיוולת
צרות של עשירים
משפט האיוולת
המצאה שכולה פלופ
קאט!!
איי סי כלום