 |
|
/images/archive/gallery/376/298.jpg תומס אלווה אדיסון. צילום: אי פי 
|
|
|
|
המלצה שכולה פלופ |
|
|
|
|
שלל רעיונות החלו עם המון תקווה להצלחה, אבל הסתיימו בכישלון צורב. מי רוצה להיות ממציא? |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
ארז בן-ארי
12/10/2005 10:00
|
|
|
|
|
|
|
|
"קרה לכם פעם שחשבתם על רעיון מבריק, ואחר כך הצטערתם שלא הקמתם איזה סטארט-אפ ועשיתם ממנו מיליונים? ובכן, אולי עדיף לכם ככה. כי היו אחרים שדווקא קמו בבוקר, גייסו משאבים וניסו לעשות מיליונים, אבל אז גילו שלא לכל רעיון מובטחת הצלחה, וכישלון הוא אופציה שתמיד קיימת. לפניכן מקבץ של שלל אכזבות ופדיחות שהתחילו עם המון תקווה, יוזמה ונחרצות ולפעמים גם עם עודף ביטחון עצמי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
וידאו בגרסת בטא-מקס
|
|
|
|
|
הייתכן שפורנוגרפיה היא הכוח המניע מאחורי טכנולוגיה? הפרוידיאנים טוענים שכן, ושהסיבה להצלחתן או לכישלונן של טכנולוגיות רבות היא היחס שהן זוכות לו מתעשיית הפורנו. באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, כששוק הווידאו הביתי החל להתפתח, יצאו לאוויר העולם שתי טכנולוגיות - הבטא-מקס של חברת סוני בשנת 75', ומיד אחריה VHS של חברת JVC. לכל הדעות, פורמט בטא-מקס הוא המוצלח יותר. הוא מציע איכות תמונה גבוהה יותר, ובזמנו איפשר חיפוש נוח ויעיל יותר בקלטות. ובכל זאת, הטכנולוגיה הזו נכשלה מסחרית ובסופו של דבר פסה מן העולם. כיום, מכשירים מסוג זה נחשבים לפריטי אספנים בלבד.
אף אחד לא יכול לומר בוודאות מהי הסיבה לכישלונו של הפורמט. אולי הקלטות הקצרות, שאורכן לא עלה על שעה אחת. אולי זה בגלל שחברת סוני לא החכירה את הטכנולוגיה למספיק שותפים. אך הדעה המעניינת ביותר גורסת כי תעשיית הפורנו היא שחיסלה את הבטא-מקס.
על פי תיאוריה זו, מחירן הזול ואורכן הגדול יותר של קלטות VHS גרמו לקברניטי סרטי הזימה להעדיף אותן כמדיום להפצת סרטים, וההיצע גרם לשוק הצרכני לקנות יותר נגני VHS. האומנם ? על פי המצדדים בהסבר זה, טכנולוגיות רבות נוספות עלו ופרחו כתוצאה מאימוצן על ידי תעשיית הפורנו, ביניהן הלייזר דיסק, התקליטור וכמובן, האינטרנט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נפסטר: על גאונות ופשיטת רגל
|
|
|
|
|
אם תקליטור עולה 100-50 שקל , למה שלא נציע לאנשים לקבל את זה בחינם? כך חשב לעצמו שון פנינג בזמן שפיתח את תוכנת נפסטר שלו. השנה היתה99', אנשים כבר הורידו שירים מהאינטרנט, אבל החוצפה של פנינג היכתה בתדהמה את מנהלי חברות התקליטים בעולם. התוכנה אפשרה לכל אדם בעל חיבור לאינטרנט להוריד שירים באיכות גבוהה ישירות למחשבו האישי. בהמשך הופצו גם תוכנות וסרטים באותה דרך.
למשך תקופה מסוימת נראה היה שהפשע משתלם, בעת שפנינג שריין לעצמו 15 מיליון דולר כמימון, אך מביני העניין ידעו שמדובר באשליה. כמעט מיד לאחר הפצת התוכנה הוגשו כנגד החברה כמה תביעות משפטיות, שהביאו לה פרסום חסר תקדים ומעל 25 מיליון משתמשים, אבל גם חייבו אותה, בסופו של דבר, לסגור את השירות כשנתיים אחרי שעלה לרשת.
במסגרת עסקת טיעון שהושגה, התחייבה החברה לשלם כ-36 מיליון דולר פיצויים על הפרת זכויות יוצרים בינלאומית ונאלצה להכריז על פשיטת רגל לאחר שלא הצליחה לגייס את הסכום. המותג עדיין קיים גם היום, אבל תחת בעלים אחרים ובמתכונת שונה. פנינג עצמו עבר לצד השני והקים חברה המסייעת לבעלי זכויות יוצרים לעקוב אחרי השימוש ביצירותיהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פסנתר הבטון: אדיסון ראה אור
|
|
|
|
|
תומס אלווה אדיסון, שנולד ב-1847, היה ממציא פורה להפליא, שחתום על כמה וכמה המצאות ששינו את האנושות. נורת החשמל, למשל, והפונוגרף (פטיפון). אך לאדיסון היו גם כמה רעיונות הרבה פחות מוצלחים. אחד מהם היה הבטון. אדיסון התלהב מהבטון וחשב שמן הראוי לייצר ממנו לא רק בתים.
מה רע ברהיטי בטון? חברת הבטון שהקים נשכרה להקים את אצטדיון היאנקיז בברונקס, אבל כנראה שהוא הגזים קצת כאשר ניסה למכור לציבור פסנתר עשוי מבטון. מחירו של הבטון היה בזמנו של אדיסון גבוה מאוד, וזה ככל הנראה הגורם העיקרי לכישלון.
פספוס נוסף של אדיסון היה המצאתו הראשונה: קלפי חשמלית, שתחליף את הפתקים. משום מה, הוא לא הצליח לשכנע גורמים בממשל ובקונגרס לקנות את הרעיון. כנראה כבר אז הם פחדו מהאקרים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קולה שקופה: עזבו טבע, תנו צבע
|
|
|
|
|
משקאות קלים, ביניהם קולה, זוכים לקיתונות של זעם מצד אבירי הבריאות והטבע, הטוענים כי צבעי המאכל שבהם מסוכנים, מסרטנים, ולא טובים בכלל. בשנות התשעים הגיבו היצרנים בעולם בסדרת משקאות צלולים. פפסי עם "פפסי קריסטל" (אין קשר למשקאות קריסטל בישראל) שהוא משקה קולה שקוף, וחברת שוופס הוציאה את "שוופס קליר", משקה מוגז בטעמי פירות, שקוף כמי הנחל. למשקאות היה אותו טעם, רק בלי הצבע.
לרגע זה נראה כמו רעיון טוב, והקהל הסתער על המוצר, אך בתוך שבועות ספורים התחוור ליצרנים כי הרעיון לא מחזיק מים. עד היום משמש המוצר כמילה נרדפת לכישלון מסחרי מהדהד. מה שכן, העפתו המהירה מהמדפים הפכה אותו לפריט אספני, ואפשר למצוא באתרי מכירות פומביות כמו אי-ביי בקבוקים מקוריים שלא נפתחו מעולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרויקט הלביא: כנפיים קצוצות
|
|
|
|
|
במשך שבע שנים, מ-80' עד 87', הסעיר פרויקט הלביא את הלבבות בישראל (אם כי רוב הציבור לא ידע על קיומו במשך רוב התקופה). הרעיון היה מעולה - למה לבזבז הון עתק על קניית מטוסי אף-16 ואף-15 מהאמריקנים , כשאפשר להכין אחד תוצרת הארץ? ישבו מהנדסי התעשייה האווירית ותכננו מטוס בעל עיצוב מרהיב ויכולות חסרות תקדים, שמערכות הבקרה שבו נבנו על פי מידע שנאסף מטייסי חיל האוויר.
בדצמבר 86' המריא האב-טיפוס של הלביא, אך כמה חודשים נגנז הפרויקט. טענו שזה בגלל לחצים מצד ממשלת ארצות הברית, האשימו את התעשייה האווירית בחריגות תקציביות. כך או כך, ההצבעה בממשלה על ביטול הפרויקט עברה על חודו של קול בודד. מי יודע - אולי אם היו דוחים את ההצבעה בכמה ימים, היתה ישראל הופכת לשחקן בכיר בשוק התעופה הצבאית? מה שבטוח הוא שהסכומים המפלצתיים שהוזרמו לפרויקט מכתירים אותו בקלות כאחד הכישלונות הגדולים בתולדות המדינה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מטוס הלביא
| /images/archive/gallery/376/297.jpg  |
|
|
|
|
|
|
הצפלין: איפה השלט "אסור לעשן"?
|
|
|
|
|
כאשר פרדיננד גראף פון צפלין הודיע שהוא עומד לבנות ספינת אוויר בעלת מערכת הנחיה, הוא הצליח לגייס תרומות של מיליוני מארקים מהציבור הנלהב. למרות שהרעיון המקורי היה בכלל של דיוויד שוורץ, צפלין החליט לקרוא לספינות על שמו והחברה שלו סיפקה אותן לצבא הגרמני ולתעופה אזרחית. להבדיל מהבלונים הפורחים שהיו קיימים עד אז, לצפלין היתה מערכת הנחיה ממונעת ושלדה קשיחה. גודלו העצום איפשר לו לשאת מטען רב ונוסעים למרחקים גדולים ובמהירות גבוהה לאותם ימים. ספינות הצפלין ביצעו מאות טיסות מוצלחות, כולל טיסות טרנס-אטלנטיות קבועות, והשמחה היתה רבה. עד ה-6 במאי 37'.
באותו יום גורלי, אחת מספינות הצפלין, הינדנברג שמה, התקרבה לנחיתה באמריקה ועלתה באש. מכיוון שהיתה מלאה בגז מימן, היא בערה כולה בתוך פחות מדקה. מתוך כמאה נוסעים שהיו על סיפונה, יותר משליש נהרגו ורוב האחרים נפצעו קשה. למרות הסכנה שבגז המימן, מתכנני הספינה היו כל כך שאננים עד שהכינו בה חדר עישון.
ההתפוצצות של ההינדנברג תועדה מכל הזוויות. זו היתה הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה באותה שנה, ועיתונאים וצלמים נכחו בנחיתה. הציבור הוכה בפאניקה ואיש לא היה מוכן להתקרב לספינות האלה יותר. וכך בא קצם של הצפלינים. למזלו של ממציאן, הוא מת לפני שהספיק לחזות במפעל חייו נמוג בעשן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
טלפון לווייני: גם המחירים בשמיים
|
|
|
|
|
על פי נתונים של חברת גרטנר, כ-700 מיליון טלפונים סלולריים נמכרו בשנת 2004 לבדה. אם כולם רוצים לדבר, חשב בארי ברטיגר, מהנדס מחברת מוטורולה, למה שלא ניתן להם לדבר בכל מקום בעולם, ולא רק איפה שיש אנטנות? הצעתו להקים רשת לווייני תקשורת מסביב לכדור הארץ התקבלה בהתלהבות על ידי יושב ראש מוטורולה. כך אפשר יהיה לפטפט מכל מקום בעולם, כולל מלב ים או מאנטארקטיקה.
רעיון יפה, לא נכחיש זאת, אך די מהר התברר לקברניטי החברה שהציבור פשוט לא מוכן לשלם כל כך הרבה עבור זמינות כזו, במיוחד כאשר רשתות GSM הפכו לפופולריות מאוד ונקודות חסרות כיסוי הפכו לנדירות. בינתיים, כבר הושקעו בפרויקט כחמישה מיליארד דולר, ו-66 לוויינים שוגרו לדרכם. למרות הבעיות, חברת אירידיום הצליחה להשיק שירות פעיל ולהחתים 55 אלף מנויים, אך זה לא עזר והחברה פשטה רגל בקול תרועה, פחות משנה לאחר שהחלה לפעול. המחיר המבהיל שדרשה, אחד עד ארבעה דולרים לדקת שיחה, היה קטלני. אך מכיוון שהלוויינים כבר משייטים בחלל, הוקמה הרשת לתחייה וכיום היא מספקת שירותי תקשורת בעיקר לצבא האמריקני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סגוויי: זה קורקטינט עם מנוע?
|
|
|
|
|
במשך חודשים ארוכים לפני צאתו של הסגוויי לשוק, טפטף יוצרו, דין קיימן, שביבי מידע על אודותיו. "מהפכה בעולם התחבורה", כינו אותו בעיתונות, למרות שהכותבים טרם ראוהו. כשסוף סוף הואיל הממציא המוכשר להציג את יצירתו לאנושות, בדצמבר 2001, נמכרו במהירות כמה יחידות במכירות פומביות במחירים שעקפו את ה-100 אלף דולר.
למי שמצמץ ופספס, הסגוויי, שזכה לכינוי "ג'ינג'ר" במהלך פיתוחו, הוא מעין קטנוע חשמלי, או שמא קלנועית בעמידה, הנעזר במחשב מתוחכם כדי לשמור על איזון ומתבסס על תנועות הגוף של רוכבו כדי לנוע קדימה ואחורה. זהו אמצעי תחבורה עירוני, שיכול לנסוע על מדרכות אבל לא רק, זהו תחליף לאופניים או לקלנועית.
הספין התקשורתי שייצר המכשיר היה מושלם, אנליסטים חזו מכירות במיליארדי דולרים, מפעלי הייצור נערכו לדרישה מאסיבית, אך נשארו עם הלשון בחוץ.
בשנה הראשונה נמכרו אלפים בודדים וקיימן נקלע להפסדים אדירים. שנתיים לאחר מכן נאלץ המפעל לאסוף בחזרה את כלי הרכב מהלקוחות לאחר שהתגלתה בהם תקלה בטיחותית חמורה, העלולה לגרום לנפילה כואבת. מכשול נוסף היה סירובן של ערים רבות לאשר שימוש במכשיר בתחומן. למזלו של קיימן, הוא הצליח עד כה להימנע מפשיטת רגל, ואולי עוד יצליח להחזיר את ההשקעה, אם לא תתגלה במכשיר תקלה נוספת. וזהו, שלא יבנה יותר רק על ספינים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מילי ונילי: עשו קולות וקיבלו גראמי
|
|
|
|
|
כאשר המפיק המוזיקלי פרנק פאריאן גילה את שלושת הזמרים ג' וני דיוויס, בראד האוול וצ'רלס שו, הוא חשב שיש להם יכולת נדירה, אבל המראה שלהם, נו, לא עובר מסך. במקום לנסות, הוא החליט להדביק לקולותיהם זוג פרצופים מיופייף, של צמד הזמרים האנונימיים דאז פבריס מורוואן ורוב פילאטוס, ולהציג אותם לקהל כלהקת "מילי ונילי". "אף אחד לא ישים לב", הוא כנראה חשב לעצמו.
ממש לא ברור למה. הסינגל הראשון שלהם יצא ב-89', וההצלחה היתה גדולה. צ'רלס שו לא הצליח להתאפק והיה הראשון שחשף את האמת, אך אז ההכחשות מצד שאר המעורבים עוד הצליחו להרגיע את הקהל. בינתיים, צמד השחקנים טיפחו לעצמם אגו חולני, במיוחד פילאטוס, שהשווה את עצמו לאלוויס פרסלי, ואף טיפח תחביב, להסניף קוקאין. הקהל המשיך להאמין בסיפור וההצלחה של הצמד היתה גדולה, כולל פרס גראמי לאלבומם השני. הפדיחה נחשפה כשהקלטה "חיה" של הצמד השתבשה לאחר שהפסקול "קפץ", ואילץ את פאריאן להודות באמת.
פרס הגראמי נלקח מ"מילי ונילי", אלבומיהם הוסרו מהמדפים והאלבומים שהקליטו מאוחר יותר בקולותיהם האמיתיים נחלו כישלון חרוץ. גם השלישייה של דיוויס, האוול ושו לא הצליחה להמריא. היחיד ששרד בהצלחה את הפיאסקו הוא פאריאן בעצמו, שממשיך עד היום להפיק מוזיקה. פילאטוס, לעומתו, פיתח את התחביב שלו, ונפטר לפני כשבע שנים ממנת יתר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסרט "GIGLI"
|
|
|
|
|
לפעמים כישלון הוא דבר יחסי. אבל לפעמים הוא מוחלט. כמו במקרה של הסרט GIGLI ("ג'ילי"), שעלה לאקרנים ב-2003 (וזכה לשם העברי הנאה "אהבה מחוץ לחוק" ). בן אפלק היפיוף וג'ניפר לופז הלוהטת היו הכוכבים, שחקני המשנה היו ראויים לא פחות, ומפיקי הסרט בנו על שובר קופות, במיוחד בהתחשב בכך שהושקעו בסרט רק 54 מיליון דולר. אבל הקהל חשב אחרת. וגם המבקרים, שקטלו מקיר לקיר. בסוף השבוע הראשון להקרנתו ליקט הסרט ארבעה מיליון דולר בלבד, ובסוף השבוע השני - פחות ממיליון. שבוע לאחר מכן הוא הורד מהמסכים.
אפשר לומר שהתרומה היחידה של הסרט לתרבות האנושית היא הביטויים שצמחו משמו, כגון "אפקט גיגלי" שבו משתמשים כדי לתאר "פצצות" עסקיות. אפלק ולופז שרדו את הביזיון וקיבלו בכל זאת את שכרם המכובד. עלילת הסרט, אגב, עוסקת בזוג פושעים עלובים למדי הנשלחים לחטוף את אחיו המפגר של תובע, כדי שיוכלו להפעיל עליו לחץ ולחבל בתביעה שהוא מנהל כנגד מאפיונר המקורב לבוס שלהם. כמובן שהרומן הסוער לא מאחר להגיע, וזאת למרות שדמותה של לופז היא לסבית. נו, באמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
DIVX: קח סרט, זרוק לפח
|
|
|
|
|
בשנת 98' שוק השכרת סרטים בדי-וי-די היה בחיתוליו. מעט סרטים שוחררו לשוק ואנשים עוד היססו אם כדאי בכלל לקנות מכשיר די-וי-די בכלל. מה רע בווידאו? משום מה, מנהלי רשת חנויות החשמל Circuit City האמריקנית חשבו שהמחסום הגדול הוא הצורך להחזיר את הסרטים לספרייה, וכך נולד פורמט DIVX. מבחינה טכנית, הוא היה דומה מאוד לדי-וי-די רגיל, רק שבתום הצפייה היה אמור הצופה לזרוק אותו לפח. אה, כן, וגם בשבילו צריך לקנות מכשיר מיוחד.
אבל זו לא הסיבה היחידה שהפורמט נכשל. כל התפעול של המערכת היה מעצבן. היה צריך לחבר את נגן הסרטים לקו הטלפון, לפתוח חשבון בשביל לשלם על השימוש, והמחיר היה גבוה. רבים חששו ממצב של תחרות פורמטים שבה סרטים מסוימים ייצאו רק בפורמט זה וכולם נשמו לרווחה כשהחברה סגרה את הברז לאחר שנה. כיום המילה משמשת לתיאור פורמט יעיל במיוחד לדחיסת סרטים ומשתמשים בה בעיקר פיראטים, כדי להפיץ סרטים מועתקים באינטרנט. טכנולוגית, אין שום קשר בין שתי הטכנולוגיות, אך הפורמט הפיראטי מצליח מאוד.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
