כתבות קודמות

  • צילום: פרנק הרלי

    שני גברים חוצבים קרח כדי להשיג מי שתייה בסופת שלג עזה. את המטלה הזאת ביצעו אנשי המשלחת האוסטרלית לחקר אנטארקטיקה (AAE) במשך שלוש שנות שהותם

  • צילום: פרנק הרלי

    כלבים גוררים מזחלת על הקרח בתחילת המסע של המשלחת האוסטרלית. הכלבים, מגזע האסקי גרינלנדי, מותאמים לתנאים הודות לחוזקם וכושר הסבולת הגבוה שלהם

  • צילום: אנדרו ווטסון, מאגר נשיונל ג'יאוגרפיק

    דמותו של דאגלס מוסון מתנוססת על גבי בול של חברת הדואר האוסטרלית | צילום: אנדרו ווטסון, מאגר נשיונל ג'יאוגרפיק

  • צילום: פרנק הרלי

    מטאורולוג המשלחת מחפש מחסה, לאחר שפניו כוסו כמעט לחלוטין בכפור. מסכות קרח מעין אלה נוצרו בתוך פחות משעה בתנאים הקיצוניים של אנטארקטיקה

  • צילום: פרנק הרלי

    כמו כל הכלבים (למעט שניים), בליזרד, כלבלב שנולד בעת מסעה של המשלחת, הומת כשלא נותר בו די כוח למשוך את המזחלת

  • צילום: פרנק הרלי

    צוות מזחלות מציץ לתוך סדק בקרחון, שרק דקות קודם לכן גישרה עליו שכבת שלג. חברי צוותו של מוסון חצו סדקים רבים מעין אלה עד שאחד מהם בלע את חברם, בלגרייב ניניס

  • צילום: מורטון הנרי מוייס, ספריית מיטשל, ספריית המדינה ניו סאות וולס

    חברים באחד הצוותים שנשלחו לכיוונים שונים כדי למפות את הארץ הלא נודעת | צילום: מורטון הנרי מוייס, ספריית מיטשל, ספריית המדינה ניו סאות וולס

  • צילום: פרנק הרלי

    מנהרה קפואה הייתה הכניסה היחידה לתוך בקתה שכוסתה במעטה שלג בתוך ימים ספורים מעת הקמתה

  • צילום: פרנק הרלי

    18 גברים שרטטו מפות, ערכו ניסויים ובישלו במחנה הבסיס. כדי להירגע הם האזינו למוזיקה, הימרו על שוקולד או הקשיבו למוסון מקריא בקול מספריו האהובים

  • צילום: פרנק הרלי

    הקמת אוהל בתנאי סופה בעונת הקיץ היא משימה שיכולה להימשך יותר משעה. מלבד הקור המקפיא והקצאת המזון הקפדנית, חיו אנשי המשלחת בפחד מתמיד שילכו לאיבוד

  • צילום: ארצ'יבלד לנג מקלין, ספריית מיטשל, ספריית המדינה ניו סאות וולס

    שני גברים מטפלים במזחלת. מסע על מדף הקרח עשוי להיות איטי במיוחד, בשל סדקים ועוד | צילום: ארצ'יבלד לנג מקלין, ספריית מיטשל, ספריית המדינה ניו סאות וולס

  • צילום: פרנק הרלי

    פינגווינים אדליים שימשו מקור מזון לחברי המשלחת ולכלבים. הם סיפקו גם שעשוע מפוקפק: הצוות היה מתגנב מאחורי פינגווינים שעמדו ליד הצוקים ומפיל אותם לים

  • צילום: פרנק הרלי

    חבר צוות חוקר מערת קרח ענקית שהתגלתה במרחק של פחות מקילומטר וחצי מבקתת מחנה הבסיס, בקצה המזרחי ביותר של כף דניסון (Denison)

  • צילום: פרנק הרלי

    ספינת האספקה אורורה (Aurora), העוגנת ליד כף דניסון, הייתה הקשר היחיד של המשלחת עם הבית. מוסון החמיץ אותה בחמש שעות בלבד

  • צילום באדיבות ספריית המדינה סאות אוסטרליה

    שנים אחדות לאחר המשלחת המדעית והמסע מר הגורל, מוסון מתבונן בחפצים מהמשלחת המוצגים באדלייד (Adelaide) | צילום באדיבות ספריית המדינה סאות אוסטרליה

  • צילום: פול פרידיי, קרן הבקתות של מוסון

    למרות הציוד המשוכלל, חלק מאנשי הצוות שדרגו את הביגוד שלהם, כמו כובע הגרב שבתמונה | צילום: פול פרידיי, קרן הבקתות של מוסון

  • צילום: פול פרידיי, קרן הבקתות של מוסון

    כדי להפחית במשקל השליך מוסון את הקרמפונים שלו. כדי להתמודד עם קרח נוקשה ותלול היה עליו לאלתר נעליים חדשות | צילום: פול פרידיי, קרן הבקתות של מוסון

  • צילום: פול פרידיי, קרן הבקתות של מוסון

    בעזרת להב משונן חתך מוסון את המזחלת שלו לשניים, כדי לשאתה במסע היחיד שלו למחנה הבסיס | צילום: פול פרידיי, קרן הבקתות של מוסון

גלרית תמונות

מסע אל הלא נודע

משלחת אוסטרלית יצאה ב-1912 לחקור טריטוריה לא מוכרת בקצהו התחתון של העולם. קורות המסע הזה הם מסיפורי ההישרדות המדהימים בכל הזמנים

מאת: דיוויד רוברטס | צילום: פרנק הרלי | כל הצילומים מספריית מיטשל, ספריית המדינה ניו סאות וולס, אלא אם כן מצוין אחרת
יבבת כלב חלושה נשמעה מאחור. מוסון חשב שזהו ודאי אחד מששת הכלבים שגררו את המזחלת שמאחוריו. אבל אז ראה כי חברו למסע, שסייר במשך כל הבוקר על מגלשי סקי ובדק את השטח לפני המזחלות, נעצר ושב על עקבותיו. מוסון הבחין במבטו המבועת. הוא הסתובב והביט לאחור. רמת השלג והקרח נפרשה למרחק, שוממת ואחידה, פרט לחריצים שחרצו בה מגלשי המזחלת של מוסון. איפה המזחלת האחרת?

זה היה ב-14 בדצמבר 1912. דאגלס מוסון, בן 30, שכבר היה חוקר ארצות ותיק ומנוסה למרות גילו הצעיר, עמד בראש המשלחת האוסטרלית לחקר אנטארקטיקה (AAE). הם לא ניסו להגיע לקוטב הדרומי, כפי שעשו רוברט סקוט ורואלד אמונדסן הנודעים. מוסון היה נחוש לגלות את המרב האפשרי על רצועת קרח באורך 3,000 קילומטרים באנטארקטיקה, שהייתה עד אז "טרה אינקוגניטה", ארץ לא נודעת. הוא קיווה לחלץ מהמסע את ההישגים המדעיים הטובים ביותר שהושגו אי פעם במסע לקוטב בתחומי הגיאולוגיה, מטאורולוגיה, מגנטיות, ביולוגיה, חקר אטמוספירה וחקר קרחונים.

צוות המזחלות של מוסון, שקיבל את השם "צוות המזרח הרחוק", יצא למשימתו בנובמבר 1912. הוא היה אחד משמונה צוותים של שלושה אנשים כל אחד, שנשלחו למסעות בכל הכיוונים האפשריים. מוסון בחר לצוותו את אלוף הסקי השוויצרי, זייבייר מרץ, בן 29, ואת בלגרייב ניניס, בן 25, אנגלי חביב ונלהב ששירת בחיל הרגלים המלכותי.

בבוקר 14 בדצמבר, 35 ימים לאחר יציאתם לדרך, כבר הגיעו השלושה לנקודה המרוחקת כ-480 קילומטרים מבקתתם. הם הספיקו לחצות שני קרחונים גדולים ועשרות סדקים נסתרים - בקיעים עמוקים בקרח המסתתרים תחת מעטה שלג דק. באותו יום, מעט אחרי 12 בצהריים, הרים שוב מרץ את מוט הסקי שלו, כדי לציין שיש לפניהם סדק כזה. מוסון החליט שלא מדובר במכשול רציני, והמזחלת שלו החליקה מעליו בקלות. הוא צעק כרגיל, להזהיר את ניניס, ובמבט אחרון לאחור ראה שחברו לצוות תיקן את מסלול המזחלת כך שהיא תחצה את הסדק במאונך ולא באלכסון.

מוסון ומרץ, ששבו לסדק הפתוח, ניסרו את שפתו הלא יציבה, נקשרו בחבלים ורכנו כל אחד בתורו מעל התהום הפעורה. מה שראו החריד אותם. למטה, על מדף שלג בעומק של 50 מטרים, שכב אחד הכלבים וייבב, לאחר שכפי הנראה שבר את גבו. כלב נוסף, ככל הנראה מת, שכב לצדו. לא היה כל זכר לניניס או למזחלת. בסופו של דבר הם השלימו עם הנורא מכל. ניניס מת. יחד איתו אבד גם הרכוש החשוב ביותר של הצוות, שכלל אוהל לשלושה, ששת הכלבים הטובים ביותר, כל המזון לכלבים וכמעט כל המזון שלהם עצמם.

המסע המזורז בחזרה הביתה היה מתיש. כלבת המזחלות האחרונה שנותרה הומתה לצורך מאכל. מצבו של מרץ החל להידרדר. כוחו הלך ואזל במהירות. אף שהתייסר מכאבים, שכנע מוסון את מרץ לעלות על המזחלת. מוסון גייס כוחות אדירים, ובקושי רב הצליח למשוך את המשא הכבד לבדו לאורך ארבעה קילומטרים. באותו ערב כתב ביומנו: "אם אינו יכול להמשיך ללכת שמונה או עשרה מ[יילים] ביום, בעוד יום או יומיים תאבד תקוותנו. הייתי שורד בכוחות עצמי עם המצרכים שנותרו, אבל לא אוכל לעזוב אותו."


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ינואר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

להצטרפות למינוי »

תגובות