מסע אל הלא נודע

יבבת כלב חלושה נשמעה מאחור. מוסון חשב שזהו ודאי אחד מששת הכלבים שגררו את המזחלת שמאחוריו. אבל אז ראה כי חברו למסע, שסייר במשך כל הבוקר על מגלשי סקי ובדק את השטח לפני המזחלות, נעצר ושב על עקבותיו. מוסון הבחין במבטו המבועת. הוא הסתובב והביט לאחור. רמת השלג והקרח נפרשה למרחק, שוממת ואחידה, פרט לחריצים שחרצו בה מגלשי המזחלת של מוסון. איפה המזחלת האחרת?

זה היה ב-14 בדצמבר 1912. דאגלס מוסון, בן 30, שכבר היה חוקר ארצות ותיק ומנוסה למרות גילו הצעיר, עמד בראש המשלחת האוסטרלית לחקר אנטארקטיקה (AAE). הם לא ניסו להגיע לקוטב הדרומי, כפי שעשו רוברט סקוט ורואלד אמונדסן הנודעים. מוסון היה נחוש לגלות את המרב האפשרי על רצועת קרח באורך 3,000 קילומטרים באנטארקטיקה, שהייתה עד אז "טרה אינקוגניטה", ארץ לא נודעת. הוא קיווה לחלץ מהמסע את ההישגים המדעיים הטובים ביותר שהושגו אי פעם במסע לקוטב בתחומי הגיאולוגיה, מטאורולוגיה, מגנטיות, ביולוגיה, חקר אטמוספירה וחקר קרחונים.

צוות המזחלות של מוסון, שקיבל את השם "צוות המזרח הרחוק", יצא למשימתו בנובמבר 1912. הוא היה אחד משמונה צוותים של שלושה אנשים כל אחד, שנשלחו למסעות בכל הכיוונים האפשריים. מוסון בחר לצוותו את אלוף הסקי השוויצרי, זייבייר מרץ, בן 29, ואת בלגרייב ניניס, בן 25, אנגלי חביב ונלהב ששירת בחיל הרגלים המלכותי.

בבוקר 14 בדצמבר, 35 ימים לאחר יציאתם לדרך, כבר הגיעו השלושה לנקודה המרוחקת כ-480 קילומטרים מבקתתם. הם הספיקו לחצות שני קרחונים גדולים ועשרות סדקים נסתרים - בקיעים עמוקים בקרח המסתתרים תחת מעטה שלג דק. באותו יום, מעט אחרי 12 בצהריים, הרים שוב מרץ את מוט הסקי שלו, כדי לציין שיש לפניהם סדק כזה. מוסון החליט שלא מדובר במכשול רציני, והמזחלת שלו החליקה מעליו בקלות. הוא צעק כרגיל, להזהיר את ניניס, ובמבט אחרון לאחור ראה שחברו לצוות תיקן את מסלול המזחלת כך שהיא תחצה את הסדק במאונך ולא באלכסון.

מוסון ומרץ, ששבו לסדק הפתוח, ניסרו את שפתו הלא יציבה, נקשרו בחבלים ורכנו כל אחד בתורו מעל התהום הפעורה. מה שראו החריד אותם. למטה, על מדף שלג בעומק של 50 מטרים, שכב אחד הכלבים וייבב, לאחר שכפי הנראה שבר את גבו. כלב נוסף, ככל הנראה מת, שכב לצדו. לא היה כל זכר לניניס או למזחלת. בסופו של דבר הם השלימו עם הנורא מכל. ניניס מת. יחד איתו אבד גם הרכוש החשוב ביותר של הצוות, שכלל אוהל לשלושה, ששת הכלבים הטובים ביותר, כל המזון לכלבים וכמעט כל המזון שלהם עצמם.

המסע המזורז בחזרה הביתה היה מתיש. כלבת המזחלות האחרונה שנותרה הומתה לצורך מאכל. מצבו של מרץ החל להידרדר. כוחו הלך ואזל במהירות. אף שהתייסר מכאבים, שכנע מוסון את מרץ לעלות על המזחלת. מוסון גייס כוחות אדירים, ובקושי רב הצליח למשוך את המשא הכבד לבדו לאורך ארבעה קילומטרים. באותו ערב כתב ביומנו: "אם אינו יכול להמשיך ללכת שמונה או עשרה מ[יילים] ביום, בעוד יום או יומיים תאבד תקוותנו. הייתי שורד בכוחות עצמי עם המצרכים שנותרו, אבל לא אוכל לעזוב אותו."


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ינואר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף