אתגר במצולות
הוא חלם במשך שנים על צלילה לקרקעית שקע מריאנה, המקום העמוק ביותר באוקיינוס. אבל כדי לעמוד במשימה הזאת היה על ג'יימס קמרון לתכנן ולבנות בעצמו את הצוללת שלו
מאת: ג'יימס קמרון | צילום: מארק תיסן
עונת הסערות הלכה והתקרבה, הזמן הלך ואזל. הים הסוער עיכב פעם אחר פעם את צלילתו של החוקר והקולנוען ג'יימס קמרון – במאי "טיטניק" ו"אווטאר" - אל תהום צ'לנג'ר (Deep Challenger), הנקודה הנמוכה ביותר בשקע מריאנה (Mariana Trench), כ-11 קילומטרים מתחת לפני המים. כאשר שככו הגלים, רק במקצת, נתן רב החובל את האור הירוק. קמרון נכנס לתא הצוללת דיפסי צ'לנג'ר (Deepsea Challenger) וצפה באיש הצוות שאטם ונעל את מכסה הפתח שמשקלו 180 קילוגרמים. בתיעוד הבלעדי הזה הוא מתאר את הריגוש והפליאה של מסעו עוצר הנשימה אל קרקעית האוקיינוס.
בווידיאו: הרגעים המרגשים לפני ואחרי מסעה ההיסטורי של הצוללת דיפסי צ'לנג'ר
05:15, 26 במארס, 2012
'11 ° 22 צפון, '35 ° 142 מזרח
(ממערב-דרום-מערב לגואם, האוקיינוס השקט המערבי)
הים שחור כדיו בשעה זו של לפנות שחר. הצוללת שלי, דיפסי צ'לנג'ר, מתנודדת ומקרטעת עם גלי האוקיינוס הכבירים שמתגלגלים מעליי. כולנו ערים מחצות. פתחנו בבדיקות של לפני הצלילה אחרי שעתיים של שינה טרופה, והצוות כולו מתודלק באדרנלין. אלה התנאים הגרועים ביותר שהיו לצלילה במסע הזה עד כה. מבעד למצלמות החיצוניות שלי אני רואה את שני הצוללנים, ממש מחוץ לתא ההיגוי הזעיר שלי, נחבטים לכל עבר כמו כדורי פינג פונג כשהם מנסים להכין את הצוללת לירידה.
תא ההיגוי הוא כדור פלדה בקוטר 109 סנטימטרים, ואני ארוז בתוכו כמו אגוז בקליפתו, יושב שפוף בברכיים אסופות, ראשי דחוק כלפי מטה תחת קימור המעטפת. אני אשאר נעול בתנוחה הזאת למשך שמונה השעות הבאות. כפות רגליי היחפות נחות על מכסה הפתח, השוקל 180 קילוגרמים וננעל מבחוץ. אני פשוט כלוא בפנים. תמיד שואלים אותי אם אני סובל מקלאוסטרופוביה בצוללת. אבל בעיניי, זה נעים ונוח. את שדה הראייה שלי ממלאים ארבעה מסכי וידיאו - שלושה מהם מחוברים למצלמות החיצוניות, הרביעי הוא מסך המגע של לוח המכשירים.
הצוללת הצבועה ירוק בוהק תלויה בניצב בין הגלים, כמו טורפדו אנכי המכוון אל מרכז כדור הארץ. אני מטה את מצלמת התלת־ממד שלי, בקצה הזרוע שאורכה 1.8 מטרים, כדי לצפות בפני הצוללת. הצוללנים תופסים עמדות לקראת שחרור שק הציפה הצמוד לצוללת, שמחזיק אותה על פני המים.
היו לי שנים להרהר ברגע הזה, ולא אומר שהשבועות האחרונים היו נטולי אימה, כשחשבתי על כל מה שיכול להשתבש. אבל ברגע זה, להפתעתי, אני חש שלווה. אני עטוף בתוך הצוללת, אני חלק ממנה והיא חלק ממני, שלוחה של רעיונותיי וחלומותיי. כשותף לתכנון, למדתי להכיר מקרוב מאוד כל תפקוד וכל ליקוי. אחרי שבועות של אימוני היגוי, ידי נשלחת אל הבקרה או אל המתג הרצוי בלי מחשבה. אין בי חרדות בשלב זה, רק החלטה נחושה לעשות את מה שלשמו באנו והתרגשות ילדותית לקראת הבאות.
הגיע הזמן לעשות את זה. אני נושם עמוק ולוחץ על מתג המיקרופון. "בסדר, מוכן להתחיל בירידה. שחרור, שחרור, שחרור!" הצוללן הקדמי מושך ברצועה ומשחרר את שק הציפה. הצוללת נופלת כמו אבן, ובתוך שניות הצוללנים נראים כמו דמויות צעצוע, גבוה מעליי במים הגועשים. הם מצטמקים ונמוגים, ונשאר רק חושך. מבט במחוונים מראה שאני צולל במהירות של 150 מטרים בדקה בערך. אחרי שחלמתי על זה במשך כל ימי חיי, אחרי שבע שנים של פיתוח הצוללת, אחרי חודשים מפרכים של בנייה ואחרי הלחץ והרגשות שליוו את השיט לכאן, אני עושה סוף־סוף את דרכי לתהום צ'לנג'ר, הנקודה העמוקה ביותר בכל האוקיינוסים של כדור הארץ.
דרושות לי 35 דקות בלבד כדי לעבור את העומק של טיטניק, במהירות גבוהה פי ארבעה מזו של צוללות המחקר הרוסיות מדגם מיר (Mir) שבהן השתמשנו ב־1995 לצילום שבר הספינה המפורסם לצורך הסרט. בעבר היה נראה לי שטיטניק מצויה בעומק הקיצוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והצלילה אליה הייתה אקזוטית כמו טיסה לירח. עכשיו אני מנופף בידי בשמחה כשאני עובר את העומק הזה, כאילו אני חולף על פני תיבת הדואר בדרך הגישה אל ביתי.
רבע שעה אחר כך אני עובר את העומק של 4,760 מטרים, שאליו שקעה ספינת הקרב הגרמנית ביסמרק (Bismarck). בזמן שצללתי אל שבר הספינה ההוא ב־2002, התפקעה נורת זרקור בעוצמה של רימון יד ממש מחוץ לגוף צוללת המיר שלנו. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי בקריסה במים עמוקים. אם גופה של דיפסי צ'לנג'ר לא יחזיק מעמד, אני לא ארגיש דבר. קאט. מסך שחור. אבל זה לא יקרה. במשך שלוש שנים תכננו את כדור הפלדה הקטן הזה, על יציקתו ועל ליטושו. אני סומך על ההנדסה ועל המהנדסים שבנו אותו.
אני רואה שהטמפרטורה החיצונית היא 1.7 מעלות צלסיוס, לעומת 30 מעלות על פני המים. כדור ההיגוי מתקרר במהירות, ועכשיו הוא מכוסה מבפנים בטיפות גדולות של לחות שהתעבתה. כפות רגליי היחפות, הצמודות לפלדת מכסה הפתח, קופאות מקור. במרחב המוגבל הזה דרושות כמה דקות כדי לגרוב גרבי צמר ולנעול מגפיים אטומים למים. אני חובש כובע מלחים סרוג כדי להגן על ראשי מהפלדה הקרה והרטובה הדוחקת אותי מטה, וכן, גם כדי לדמות יותר לחוקר נוסע נועז. בחושך שבחוץ, הסימנים היחידים לתנועה הם גרגירי הפלנקטון הדוהרים כלפי מעלה דרך אלומות האור של פנסי הצוללת, כאילו אני במכונית הנוסעת בסופת שלגים.
זה עתה עברתי את העומק התפעולי המרבי של צוללת המחקר המאוישת העמוקה ביותר בעולם, ג'יאו־לונג (Jiaolong) הסינית. לפני כמה דקות עברתי את העומקים המרביים של צוללות מיר הרוסיות, נוטיל (Nautile) הצרפתית ושינקאי 6500 (Shinkai 6500) היפנית. אני יורד עמוק יותר מכפי שיכולה להגיע כל צוללת מאוישת אחרת שקיימת. וכל שאר הצוללות האלה נבנו במסגרת תוכניות מחקר במימון ממשלתי. הטורפדו הירוק הקטן שלנו נבנה ביוזמה פרטית במבנה תעשייתי בפרוורי סידני שבאוסטרליה, הדחוק בין סיטונאי של ציוד שרברבות ובין חנות עץ לבוד. אנשי הצוות שלנו, שמרביתם מעולם לא עסקו בבניית צוללות, באו מקנדה, מסין, מארצות הברית, מאוסטרליה ומצרפת. זה היה מיזם של חולמים מכל קצווי תבל, שהאמינו שיש ביכולתם לעשות את הבלתי אפשרי. היום נראה אם הם צדקו.
זה עתה ירדתי מתחת לעומק של השיא האחרון שקבעתי בצלילות היחיד שלי בשקע ניו בריטן (New Britain Trench), מול חופי פפואה ניו גיני, לפני שלושה שבועות. מדהים להיווכח שעדיין יש לפניי עוד 2,740 מטרים. הזמן נמתח בעצלתיים. עברתי על כל פריט ברשימת הביקורת לצלילה שלי, ולא נותר לי מה לעשות במהלך הנפילה הארוכה והשקטה הזאת דרך האין מלבד לחשוב ולהסתכל במספרי מד העומק ההולכים וגדלים. רשרוש סולנואיד החמצן מפעם לפעם הוא הקול היחיד שנשמע. אני מביט בכפות רגליי השעונות על מכסה הפתח וחושב על הכוח האדיר הלוחץ פנימה כנגדו. אם תתגלע דליפה בצוללת, יקדחו המים דרך הסדק כמו לייזר ויחתכו כל מה שעומד בדרכם ואותי בכלל זה. אני שואל את עצמי איזו הרגשה זאת תהיה. האם זה יכאב? האם יש משמעות לשאלה הזאת, אם אתה נשאר בחיים רק עוד שנייה או שתיים?
עברה עוד שעה, והצוללת האטה כשעברה את 2,740 המטרים האחרונים. השלכתי קצת נטל גרגירי - צרור של מסבים כדוריים מפלדה, ששוחררו על ידי אלקטרומגנט כדי להפחית את ציפת הצוללת. אני כמעט "ניטרלי", לא כבד ולא קל, שוקע לאט מאוד בכוח המדחפים בלבד. מד הגובה מציין שהקרקעית נמצאת 46 מטרים מתחתיי. המצלמות פועלות כולן, הפנסים מכוונים היישר למטה. אני אוחז בחוזקה בבקרות המדחפים, מפרקי האצבעות שלי מלבינים ועיניי מביטות במסכים הריקים.
שלושים מטרים... עשרים ושבעה... עשרים וארבעה... אני כבר אמור לראות משהו. עשרים ואחד... שמונה עשר... סוף–סוף אני רואה זוהר רפאים מוחזר מהקרקעית. היא נראית חלקה כמו קליפת ביצה, בלי שום פרטים, בלי שום דבר שיכול לעזור לי לאמוד את המרחק. אני נותן סחב בלימה זעיר במדחפים האנכיים. כעבור חמש שניות אני רואה סימנים של סחיפה קלה שבקלות על הקרקעית, והאין שמתחתיי נד כמו רדיד משי.
אני עדיין לא בטוח אם יש שם משטח מוצק. לרגע חטוף אחד אני מסיר יד מבקרות המדחפים ומכוון את הזרקור כלפי חוץ, לעבר הנוף. המים צלולים לגמרי. אני יכול לראות למרחקים: שום דבר. הקרקעית אחידה לחלוטין, נטולת כל אופי מלבד חוסר אופי והיעדר ממד וכיוון. ראיתי קרקעיות ים ביותר מ–80 צלילות למעמקי האוקיינוס. שום דבר לא דמה לזה. שום דבר.
אני דוחק את הצוללת מטה וסוגר את המרווח אל הקרקעית. במצלמת הזרוע אני רואה את תחתית כלי השיט שוקעת כעשרה סנטימטרים ונעצרת. הגעתי למטה. הירידה נמשכה שעתיים וחצי. ענן של טין, הדקיק ביותר שראיתי מימיי, מתרומם באבכות משי כמו עשן סיגריה וממשיך לרחף כמעט בלי ניע. ואז מגיע קול מגובה 11 קילומטרים מעליי: "דיפסי צ'לנג'ר, כאן השטח. בדיקת קשר." הקול קלוש, אבל צלול באופן מצמרר. לפי חישובינו, קשר קולי מלמעלה למטה לא היה אפשרי כלל במרחק כזה.
אני מציץ במד העומק ולוחץ על מתג המיקרופון. "שטח, כאן דיפסי צ'לנג'ר. אני על הקרקעית. העומק 35,756 רגל... מערכות חיים תקינות, הכל נראה טוב." רק עכשיו עולה על דעתי שהייתי צריך להכין משפט שייכנס להיסטוריה, כמו "צעד קטן לאדם". נו, טוב. לפחות יש לי כובע מלחים סרוג.
שניות ארוכות חולפות בעוד המסר שלי דוהר מקרקעית העולם מעלה במהירות הקול, והתשובה מגיעה שוב למטה. "רות קיבלתי." איש חיל הים האחראי לקשר נשמע ענייני עוד יותר ממני. זה כוחו של אימון צבאי. אבל אני יכול לראות אותם בעיני רוחי, מחייכים מאוזן לאוזן ומוחאים כפיים בספינה. אני יודע שאשתי סוזי ודאי דבוקה למרקע המחוונים, חשה הקלה עמוקה. גאווה ממלאת את לבי על הצוות, על הישגיו. רוב הבחורים שבנו את הצוללת נמצאים שם, בחדר הבקרה, ועדיין מתקשים להאמין בהישג שלהם. הצוללת היא התגלמות מוחשית של דמיונם, בקיאותם וכוח רצונם. היא חדורה ברוח המשותפת שלהם. במובן מסוים כולם נמצאים כאן למטה, יחד איתי.
10,898.5 מטרים. מה כבר יכול להיות, אני אעגל את זה ל־11,000 מטרים במסיבות קוקטייל. הקול הבא שאני שומע הוא בלתי צפוי לחלוטין. "בהצלחה, מתוק," אומרת סוזי, ואהבתה נישאת מטה על גלי המכ"ם, למקום הכי נידח בכדור הארץ. לשמע קולה, שני העולמות שלי מתנגשים באורח מוזר אבל יפה להפליא. סוזי הייתה לצדי במשך כל המסע, הסתירה את חרדותיה ונתנה לי גיבוי של מאה אחוזים. אני יודע עד כמה זה מרט את עצביה.
הגיע הזמן לגשת לעבודה. התכנון היה שהייה של חמש שעות בלבד על הקרקעית, ויש המון דברים שצריך לעשות. אני מסובב את הצוללת ומציץ מבעד למצלמות בעולם שאליו הגעתי. הקרקעית שטוחה וחסרת קווי מיתאר בכל הכיוונים. ריקנות חייזרית. אני מפעיל את ההידראוליקה, פותח את הדלת החיצונית של תא המכשור המדעי ומשתמש בזרוע התפעול כדי ליטול את דוגמית הליבה הראשונה שלי מהמשקע. אם הכל ילך לעזאזל בעוד עשר דקות, לפחות אחזור עם קצת בוץ בשביל המדענים.
מלכתחילה לא הסתפקנו רק בבניית צוללת שתשבור את שיא העומק העולמי. היה חשוב לי לכלול בה גם מכשור מדעי. אין טעם לצאת למסע חקר אל המקום הפחות מובן בעליל בעולמנו בלי יכולת לרשום נתונים ולאסוף דוגמיות.
דוגמיות הליבה הוכנסו בשלום פנימה, ואני מתפנה לרגע כדי לצלם מקרוב את שעון היד מדגם "רולקס דיפסי" למען יצרנית השעונית השוויצרית שהייתה שותפה לנו במסע. השעון חגור לזרוע התפעול, והוא עדיין מתקתק, למרות לחץ של 1,147 קילוגרמים לסנטימטר רבוע. ב־1960, במסגרת מיזם של חיל הים האמריקני, הגיעו סרן דון וולש וז'אק פיקאר בבאתיסקף המסיבי שלהם טריאסטה (Trieste) לאותו עומק - בני האדם היחידים מלבדי שעשו זאת אי פעם. גם הם לקחו עמם רולקס שנבנה במיוחד, וגם הוא עמד בלחץ בלי בעיות.
אבל לא כל הדברים פועלים בשלמות כזאת. כמה רגעים אחרי צילום השעון אני רואה טיפות כדוריות של שמן צהוב, כמו קבוצות כוכבים, מרחפות לפני אשנב הצפייה שלי. המערכת ההידראולית דולפת. בתוך שניות הזרוע המכנית ופתח תא הדוגמיות מפסיקים לפעול, אבל המצלמות תקינות. אני יוצא לסיור.
בעזרת הפעלות חטופות של המדחפים, אני נע צפונה מעל מישור של משקעי אגם, כפי שמכנים אותם הגיאולוגים. פני השטח נראים כמו שלג שזה עתה ירד על מגרש חניה אינסופי. עדיין לא ראיתי שום דבר חי על הקרקעית, ורק כמה קפזרגליים מרחפים מפעם לפעם מולי, זעירים כמו פתותי שלג. עוד מעט אפגוש את "חומת" השקע, שכידוע לי לפי מפות הסונר הרב־אלומתי שלנו, היא בעצם אינה חומה אלא מדרון המתרומם במתינות. אני מקווה למצוא זיזי סלע חשופים שאולי יש בהם חיים.
את כל התצפיות עד כה עשיתי מבעד למצלמות בעלות ההפרדה הגבוהה. אני נזכר במה שהבטחתי לעצמי לפני הצלילה, ומחליט להחנות את הצוללת. לא מתקבל על הדעת שאגיע עד כאן, למקום העמוק ביותר באוקיינוס, ולא אראה אותו במו עיניי. נדרשות לי כמה דקות כדי להזיז את הציוד הצדה ולפתל את גופי לתנוחה שבה אני יכול להסתכל במישרין מבעד לאשנב. במשך דקות אחדות אני סופג את דומיית המקום החייזרי הזה, הרחוק כל כך מכל התנסות אנושית. עיני אדם שזפו את המצולה הזאת בעבר רק פעם אחת. אבל וולש ופיקאר צללו במרחק של 37 קילומטרים ממערב לכאן, בחלק אחר של תהום צ'לנג'ר, הקרוי כיום תהום ויטיאז (Vitiaz Deep). את המקום המסוים הזה, איש לא ראה מעולם.
כל שאר קרקעיות הים שביקרתי בהן אי פעם, אפילו בעומק של 8,230 מטרים בשקע ניו בריטן, היו חרושות בעקבות של תולעים, מלפפוני ים ובעלי חיים אחרים. כאן אין שום סימן חיים, פשוטו כמשמעו. דבר לא טרד את מנוחת פני השטח, במשך מי יודע כמה זמן. אני יודע שהמקום אינו נטול חיים לגמרי - בלי ספק נגלה מינים חדשים של חיידקים חיים בדוגמית המשקע שנטלתי קודם. אבל קשה לי להשתחרר מהמחשבה שצללתי אל מעבר לגבול החיים עצמם. ולמחשבה הזאת נלווית יראה - תחושה שנפלה בחלקי זכות גדולה להימצא כאן, להיות עד ראייה לעולם קמאי.
אחדים מהמדענים בצוות שלנו חושבים שהחיים אכן הופיעו לראשונה במעמקי התופת השחורים האלה, לפני כארבעה מיליארדי שנים. זאת מכוח האנרגיה הכימית האיטית והיציבה שמחוללת גרירתו חסרת המעצורים של לוח טקטוני אחד מתחת למשנהו, המשחררת נוזלים כלואים. המישור הקודר הזה נמצא כאן זה עידנים רבים מספור, הוא קיים אם אנחנו חוזים בו ואם לאו. אני מתמלא ענווה לנוכח כבירותו של כל מה שאינו ידוע לנו, גם כאן למטה וגם בחוץ, בחשכת החלל. אני חש כמה זעיר הנר שהבאתי עמי למשך הדקות היחידות האלה, וכמה כבירה המשימה הנותרת לחוקרי עולמנו.
מצאתי את המדרון הצפוני, ועכשיו אני נע מעלה לאורך רכסיו הגליים הענוגים. אני רחוק קילומטר וחצי בערך צפונה מאתר הנחיתה שלי. עד כה שום זיז סלע. במסעי על פני קרקעית המצולה מצאתי וצילמתי שני סימני חיים אפשריים: גוש קרישי, קטן מאגרוף של ילד, נח על הקרקעית, וצלקת כהה באורך של מטר וחצי, שאולי הייתה משכנה של תולעת תת־קרקעית כזו או אחרת. שניהם היו מסתוריים ולא דומים לשום דבר שראיתי במהלך שנים של צלילה. צילמתי תמונות טובות בהפרדה גבוהה, ואניח למדענים לתהות עליהן. אחדים מהמצברים שלי התרוקנו לרמה מסוכנת, המצפן שלי מתעתע בי והסונר מת לגמרי. נוסף על כך, איבדתי שניים משלושת המדחפים הימניים, כך שהצוללת מסורבלת וקשה לשלוט בה. הלחץ הקיצוני נותן את אותותיו. אני ממשיך הלאה בידיעה שהזמן הולך ואוזל, אבל בתקווה להגיע למצוקים תלולים יותר, כמו אלה שראיתי בניו בריטן, ושבהם שכנה חברה שונה לגמרי של בעלי חיים מזו שעל קרקעית השקע.
פתאום אני מרגיש שהצוללת מסבסבת ימינה, ובודק את צג מצב המדחפים. המדחף הימני האחרון שנותר לפליטה הפסיק לפעול. עכשיו אני יכול רק להסתובב במעגלים. אני לא יכול לקחת דגימות, ואני לא יכול לסייר מעבר לנקודה זו, אז אין שום סיבה מעשית להישאר כאן. הייתי על הקרקעית פחות משלוש שעות, הרבה פחות מחמש השעות המתוכננות. בלב כבד, אני מתקשר לשטח ומודיע לצוות שאני מתכונן לעלייה.
הרגע שבו אתה מסיט את המתג המשחרר את משקולות העלייה הוא תמיד רגע של חשבון נפש. אם המשקולות לא ישתחררו, אתה לא חוזר הביתה. סוף פסוק. במשך שנים תכננתי את מנגנון שחרור המשקולות, והמהנדסים אשר בנו ובדקו אותו עשו עבודה יסודית כדי להוציא מתחת ידם את המערכת האמינה ביותר בצוללת. אבל כשאתה שולח יד למתג הזה, אתה תמיד שואל את עצמך שאלות. אני לא משתהה יותר מדי כדי לחשוב על זה. אני פשוט מסיט את המתג.
קליק. אני שומע את החריקה המוכרת כששתי המשקולות של 243 הקילוגרמים גולשות על מסילותיהן ונופלות לקרקעית הים. הצוללת מקרטעת, והקרקעית מיד צונחת אל האפילה התמידית. המהירות גוברת, ומשקעים לכודים נפלטים בגעש פראי מתא המכשור המדעי של הצוללת, כמו הקרח הנושר מעל מכלי הדלק הקריוגניים בזמן שיגור טיל סטורן 5. אני מרגיש איך הצוללת מקרטעת ומטלטלת בדהירתה כלפי מעלה. אני עולה על מהירות של שלושה מטרים לשנייה, המהירות הגבוהה ביותר שידעה הצוללת אי פעם, ואגיע אל פני המים בפחות משעה וחצי. אני רואה בעיני רוחי את הלחץ פוחת מעל גוף הצוללת, כמו פיתון ענקי שלא הצליח למחוץ אותה, והוא מרפה אט־אט את אחיזתו. תחושת הקלה מציפה אותי כשהמספרים הולכים ויורדים. אני בדרכי חזרה לעולם של אור שמש ואוויר, ולנשיקתה המתוקה של סוזי.
תגובות