עולמנו המדושן

חנקן. הוא בלתי מורגש, חסר טעם, ובכל זאת ממלא את קיבותינו. הוא המנוע של החקלאות, המפתח לשפע בעולמנו הצפוף והרעב. בלי היסוד הזה, מנגנון הפוטוסינתזה לא היה פועל - חלבונים לא היו יכולים להיווצר, צמחים לא היו יכולים לגדול. תירס, חיטה ואורז, צמחי המאכל מהירי הגדילה שבהם האנושות תלויה לעצם קיומה, נמנים עם הצמחים הרעבים לחנקן יותר מכל. למעשה, הם דורשים יותר חנקן מכפי שהטבע יכול לספק להם.

כאן נכנסת לתמונה הכימיה המודרנית. בתי חרושת ענקיים לוכדים גז חנקן ממאגריו הכבירים באטמוספירה ומאלצים אותו ליצור קשר כימי עם המימן המצוי בגז טבעי, וכך נוצרות התרכובות מהירות התגובה שהצמחים משתוקקים להן. הדשן החנקני הזה, שאספקתו העולמית נאמדת ביותר ממאה מיליוני טונות בשנה, אחראי ליבולים השופעים. בלעדיו הציביליזציה האנושית לא הייתה יכולה להתקיים במתכונתה הנוכחית. האדמה שעל פני כדור הארץ פשוט לא הייתה יכולה לגדל די מזון כדי להאכיל שבעה מיליארדי בני אדם בכמויות שאנחנו מורגלים בהן. ואמנם, כמעט מחצית מהחנקן המצוי בשרירינו וברקמות שבגופנו מקורה בבית חרושת לדשנים.

אבל הפלא המודרני הזה גובה מאיתנו מחיר לא קטן. חנקן שיצא משליטה והשתחרר מחניק את יצורי הבר באגמים ובשפכי נהרות, מזהם את מי התהום ואפילו מחמם את האקלים. עולמנו הרעב צפוי להכיל עוד מיליארדי פיות המשתוקקים לחלבונים עתירי חנקן, אך איזו כמות של מים ואוויר תשרוד ללא פגע לנוכח הביקוש שלנו לשדות פוריים?

דילמת החנקן בולטת לעין יותר מכל בסין, ארץ שאוהבת לאכול ושחוששת שמא תאזל אספקת המזון שלה. סונג לין-יואן, איכר בכפר שמצפון-מערב לנאן-ג'ינג (Nanjing), מפיק 817 קילוגרמים אורז לדונם. איכרים רבים יכולים רק לחלום על יבול דומה. מנין נובע ההבדל? "דשן טוב יותר," הוא אומר. אך הוא אינו חושב שהוא גורם נזק כלשהו. "לא, שום זיהום," אומר סונג כשהוא נשאל על השפעות הדשן על הסביבה.

מבחינת המדענים, הסיפור הוא אחר. בשדות אשר מעובדים באופן אינטנסיבי, "השימוש בדשנים חנקניים מופרז ב-30 עד 60 אחוזים. זה שימוש לרעה!" אומר סיאו-טאנג ג'ו מהאוניברסיטה החקלאית של סין בבייג'ינג. מרגע שמפזרים את תרכובות החנקן בשדות הן מתחילות להתפשט ברחבי הסביבה ולשנות את פני העולם, לרוב בדרכים לא רצויות.

גם בישראל המדענים נשארים עם היד על הדופק. הפעילות החקלאית בארץ היא גורם משמעותי בתרומה של חנקן למקורות המים, ובארות באזור החוף ובערבה נפסלות בשל ריכוז החנקות. לדברי חוקרי מכון וולקני, ד"ר אורי ירמיהו וד"ר אשר בר-טל, לא מעט חקלאים בישראל נוטים להשתמש בדישון עודף בעיקר כמקדם ביטחון. "אנו יודעים כיום על גידולים המדושנים ברמות גבוהות מעל הנדרש, ויש קושי לשכנע את החקלאים בלי להציג הוכחות, כלומר מחקרים מבוססים בתחום," אומר ירמיהו. "דוגמה לכך היא דישון עודף של מטעים ופרדסים שמושקים במי קולחים. אלה מכילים חנקן, ובכל זאת מגדלים רבים מוסיפים דשן כמו בהשקיה במים שפירים." בהיעדר תקנים ליישום דשנים או חנקן בחקלאות, המלצות משרד החקלאות משמשות קנה מידה לשימוש נכון, לפי סוג הגידול, היבול, סוג הקרקע, שיטת ההשקיה, זמינות מינרלים ועוד.

עם זאת, ירמיהו ובר-טל מציינים כי לעומת מדינות מפותחות הטיפול בדשנים מתקדם ביותר בישראל, ושימוש בדשנים מורכבים המכילים כמה יסודות נפוץ בכל הגידולים המושקים. "בגידולים אלה חומרי הדשן ניתנים לרוב עם מי ההשקיה (הדשיה). יישום דשנים ובעיקר חנקן בשיטה הזאת מאפשר יעילות רבה ביותר, מאחר שניתן לספק לצמח את החנקן הנדרש במיקום הנכון, במינון הדרוש ובמועד המתאים לו. בשיטה זו, בשילוב עם הידע הנדרש לגידול, ניתן למזער דליפה של חנקות למי תהום," אומר בר-טל.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מאי 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף