מקלט רוסי

כשהערפילים בים הצ'וקצ'ים (Chukachi) מתפוגגים, הוא מגיח בחדות שמועצמת על ידי שבירת קרני האור באטמוספירה הארקטית; חלקת נדל"ן מרשימה, 146 קילומטרים אורכה, הריה הזהובים מנוקדים בפריחות ססגוניות של פרחי טונדרה. חוקר הטבע ג'ון מיור, שהיה אחראי להקמת השמורות הראשונות של ארצות הברית, ביקר כאן ב-1881. הוא היה המבקר הראשון שתיאר את האי ורנגל (Wrangel) בפני העולם והפליג בשבחיו כאשר ראה את הנוף: "השממה המפוארת הזאת מקרינה רעננות בתולית," תיאר מיור. הארץ "המבודדת ביותר... בקצה העליון הטובע בכפור של הבריאה."

כיום האי ורנגל הוא מהשמורות הסגורות ביותר בעולם, והגישה אליו מוגבלת - כדי לבקרו יש צורך בכמה וכמה אישורים. בחורף הגישה לאי אפשרית רק באמצעות מסוק, ובקיץ דרושה ספינה שוברת קרח. הוא הוכרז בשנת 1976 "זפבידניק", מקלט טבע של הממשלה המרכזית, וגם כיום הוא נמנה עם הקרים והנידחים ביותר באזורי הפרא המוגנים של רוסיה. האי, שחובק משני עבריו את קו האורך 180, ושטחו 7,510 קילומטרים רבועים, הוא אולי הגלפגוס של הצפון הרחוק: חרף האקלים הקשה, ובמובנים רבים בזכותו, ורנגל מתפאר בשפע מדהים של בעלי חיים. האי מכיל את הריכוז הגבוה בעולם של מאורות דובים לבנים - עד כ-400 אימהות מגיעות הנה בחורף כדי לגדל את גוריהן. בשעה ששינויי האקלים פוגעים באמינותו של קרח הים, מצאו כאן הדובים הלבנים מקלט גם בימי הקיץ בשנים האחרונות. ורנגל מקיים גם את האוכלוסייה הגדולה בעולם של ניבתנים ואת מושבת הקינון היחידה באסיה של אווז השלג. דרים בו ליליות שלג, כבשי מושק, שועלי שלג ואיילים צפוניים לצד אוכלוסיות עצומות של למוסים ועופות ים. ועם זאת, בניגוד משמח לסיביר היבשתית הביצתית, אין כאן יתושים.

מאז ימי קדם שכן האי ורנגל על מה שאפשר לכנות שפת הקרח. מכיוון שהאי מעולם לא כוסה לגמרי בקרחונים במרוצת עידני הקרח האחרונים, ומעולם לא הוצף במי ים במהלך תקופות של נסיגת קרחונים, האדמה והצומח בעמקיו הפנימיים מספקים הצצה אל הטונדרה של הפלייסטוקן, שאין דומה לה עלי אדמות. "כשנוסעים לוורנגל, חוזרים מאות אלפי שנים אל העבר. המגוון הביולוגי במקום הזה עתיק, אך הוא גם שברירי מאוד," אומר מיכאיל סטישוב, מדען מוסקבאי בקרן חיות הבר העולמית (WWF), שחי באי במשך 18 שנים.

פליאונטולוגים מאמינים שוורנגל הוא גם המקום האחרון שבו חיו ממותות צמריות. תת-מין גמדי שגשג כאן עוד בשנת 1700 לפני הספירה, יותר מ-6,000 שנים לאחר שנכחדו אוכלוסיות הממותות במקומות אחרים. חטיהן המעוקלים מצויים בכל עבר באי, מוטלים על החופים זרועי האבנים, בקרקעיות נחלים ואפילו שעונים על בקתות הפקחים - שלל מעידן אחר. "כשבנו את הפירמידות במצרים, פילים הילכו בוורנגל," אומר אלכסנדר גרוזדב, מנהל השמורה. "קירבתו לתבניות היבשתיות של אסיה וצפון אמריקה בשילוב עם הבידוד שלו מהן, יצרו מבנה טבע ייחודי. אין מקום דומה לו בעולם."  


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מאי 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף