האוורסט בתפוסה מלאה
פסגת העולם היא יעד מבוקש. התוצאה: זוהמה וצפיפות יתר אשר הגיעה לרמה מסוכנת
מאת: מארק ג'נקינס
במרחק של שעת טיפוס מהמחנה הגבוה ברכס הדרומי-מזרחי של הר אוורסט חלפנו על פני הגופה הראשונה. המטפס המת היה שרוע על צדו, כאילו תפס תנומה בשלג. כעבור עשר דקות נתקלנו בגופה נוספת. פלג גופה העליון של המטפסת היה עטוף בדגל קנדה, ומכל חמצן נטוש שימש משקולת לבד המתנפנף.
בעודנו מושכים את עצמנו בכבדות לאורך החבלים המתוחים במעלה המדרון התלול, חוטמו של האחד נוגע בישבנו של המטפס שלפניו, מצאנו את עצמנו, פנורו שרפה ואני, דחוקים בין המונים שלא הכרנו, אשר טיפסו מעלינו ומתחתינו. יום לפני כן, במחנה 3, היינו חלק מקבוצה קטנה, אבל כשהתעוררנו הבוקר נדהמנו לגלות טור אינסופי חולף סמוך לאוהלים שלנו.
כעת אנו נדחקים ברום 8,230 מטרים ומתקדמים במהירות שהכתיבו כל האחרים, בלי קשר לכושרנו או יכולתנו. בחשכת לילה סחוף רוחות, סמוך לחצות, צפיתי בשרשרת אורות מעפילה אל עבר השמים השחורים - פנסי הראש של המטפסים. לפניי היו יותר ממאה מטפסים איטיים. בקטע סלעי נאחזו 20 אנשים לפחות בחבל שחוק אחד, שהיה מעוגן ליתד מעוקמת אחת הנעוצה בקרח. אילו השתחררה היתד, היה החבל נקרע תחת משקלם של יותר מ-20 מטפסים נופלים, וכולם היו מתגלגלים במורד המדרון אל מותם.
כמה שונה היה הכל לפני 50 שנים, ב-1 במאי, 1963, כאשר ג'יימס וויטאקר, מלווה בשרפה נוואנג גומבו, היה לאמריקני הראשון שדרך על פסגת העולם. יצאנו להעפיל לאוורסט לציון יובל ה-50 למשלחת ההיא. ואולם, כפי שנוכחנו לדעת, ההר הפך להיות סמל לכל הרעות החולות שפשו בענף טיפוס ההרים. לעומת שנת 1963, שבה הגיעו לפסגה שישה אנשים בלבד, הצטופפו עליה באביב 2012 יותר מ-500 בני אדם. כשהגעתי למקום ב-25 במאי הייתה הפסגה כה עמוסה עד שלא יכולתי למצוא מקום לעמוד. בינתיים למטה, במדרגת הילרי, התארכו התורים כל כך עד שחלק מהמטפסים, שחיכו יותר משעתיים, החלו לרעוד מקור ולהיחלש אף שמזג האוויר היה מצוין.
האוורסט היה מאז ומתמיד משאת נפשו של כל מטפס באשר הוא, אבל עכשיו, כשכמעט 4,000 בני אדם הגיעו לפסגתו, וחלק מהם אף יותר מפעם אחת, התעמעם זוהרו של ההישג לעומת המשמעות שהייתה לו לפני חצי מאה.
כיום כ-90 אחוזים מן המטפסים מלווים במדריכים, ורבים מהם נטולי כישורי טיפוס בסיסיים. חובבנים רבים מדי משלמים בין 30,000 ל-120,000 דולרים כדי להיות על ההר. על אף חוסר ניסיונם הם מצפים לכבוש את הפסגה. מספר לא מבוטל מהם אכן מגיע אל היעד, אך בתנאים מחפירים. לא זו בלבד ששני הנתיבים המקובלים, מסלול הרכס הצפוני-מזרחי ומסלול הרכס הדרומי-מזרחי, נעשו צפופים עד כדי סיכון, הם גם מזוהמים באופן מבחיל; פסולת נוטפת מהקרחונים, ופירמידות של צואת אדם מטנפות את המחנות הגבוהים. וזאת עוד בלי לציין את מקרי המוות. ברור כשמש שמשהו השתבש בפסגה הגבוהה בעולם.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יוני 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להצטרפות למינוי »בעודנו מושכים את עצמנו בכבדות לאורך החבלים המתוחים במעלה המדרון התלול, חוטמו של האחד נוגע בישבנו של המטפס שלפניו, מצאנו את עצמנו, פנורו שרפה ואני, דחוקים בין המונים שלא הכרנו, אשר טיפסו מעלינו ומתחתינו. יום לפני כן, במחנה 3, היינו חלק מקבוצה קטנה, אבל כשהתעוררנו הבוקר נדהמנו לגלות טור אינסופי חולף סמוך לאוהלים שלנו.
כעת אנו נדחקים ברום 8,230 מטרים ומתקדמים במהירות שהכתיבו כל האחרים, בלי קשר לכושרנו או יכולתנו. בחשכת לילה סחוף רוחות, סמוך לחצות, צפיתי בשרשרת אורות מעפילה אל עבר השמים השחורים - פנסי הראש של המטפסים. לפניי היו יותר ממאה מטפסים איטיים. בקטע סלעי נאחזו 20 אנשים לפחות בחבל שחוק אחד, שהיה מעוגן ליתד מעוקמת אחת הנעוצה בקרח. אילו השתחררה היתד, היה החבל נקרע תחת משקלם של יותר מ-20 מטפסים נופלים, וכולם היו מתגלגלים במורד המדרון אל מותם.
כמה שונה היה הכל לפני 50 שנים, ב-1 במאי, 1963, כאשר ג'יימס וויטאקר, מלווה בשרפה נוואנג גומבו, היה לאמריקני הראשון שדרך על פסגת העולם. יצאנו להעפיל לאוורסט לציון יובל ה-50 למשלחת ההיא. ואולם, כפי שנוכחנו לדעת, ההר הפך להיות סמל לכל הרעות החולות שפשו בענף טיפוס ההרים. לעומת שנת 1963, שבה הגיעו לפסגה שישה אנשים בלבד, הצטופפו עליה באביב 2012 יותר מ-500 בני אדם. כשהגעתי למקום ב-25 במאי הייתה הפסגה כה עמוסה עד שלא יכולתי למצוא מקום לעמוד. בינתיים למטה, במדרגת הילרי, התארכו התורים כל כך עד שחלק מהמטפסים, שחיכו יותר משעתיים, החלו לרעוד מקור ולהיחלש אף שמזג האוויר היה מצוין.
האוורסט היה מאז ומתמיד משאת נפשו של כל מטפס באשר הוא, אבל עכשיו, כשכמעט 4,000 בני אדם הגיעו לפסגתו, וחלק מהם אף יותר מפעם אחת, התעמעם זוהרו של ההישג לעומת המשמעות שהייתה לו לפני חצי מאה.
כיום כ-90 אחוזים מן המטפסים מלווים במדריכים, ורבים מהם נטולי כישורי טיפוס בסיסיים. חובבנים רבים מדי משלמים בין 30,000 ל-120,000 דולרים כדי להיות על ההר. על אף חוסר ניסיונם הם מצפים לכבוש את הפסגה. מספר לא מבוטל מהם אכן מגיע אל היעד, אך בתנאים מחפירים. לא זו בלבד ששני הנתיבים המקובלים, מסלול הרכס הצפוני-מזרחי ומסלול הרכס הדרומי-מזרחי, נעשו צפופים עד כדי סיכון, הם גם מזוהמים באופן מבחיל; פסולת נוטפת מהקרחונים, ופירמידות של צואת אדם מטנפות את המחנות הגבוהים. וזאת עוד בלי לציין את מקרי המוות. ברור כשמש שמשהו השתבש בפסגה הגבוהה בעולם.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יוני 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות