האוסטרלים הראשונים

כדי לבקר במטמאטה (Matamata), כפר של כ-25 תושבים אי-שם באזורי הספר האוסטרלי, נזקקתי לרשות מפיליס בטומביל. בטומביל היא האם המטריארכלית של מטמאטה, אישה דעתנית שצחוקה עלול להעיף לכם את הכובע, ומבט זועף שלה יכול לגרום לכלב לייבב מפחד. כמו רבים מבני יולנגו (Yolngu), שמה הפרטי אנגלי ושם משפחתה אבוריג'יני, והיא מעדיפה שיפנו אליה בשמה האבוריג'יני. בטומביל היא אמנית. במכחול שעשוי משערות ראשה היא יוצרת ציורים עתירי סמלים של טריגונים ולטאות וטוטמים מקודשים אחרים על רצועות של קליפת עץ ועל קורות עץ חלולות.

שאלתי את בטומביל אם אוכל להתארח במטמאטה למשך שבועיים, ואמרתי שאשלם תמורת חדר וארוחות. הרשות ניתנה. להביא משהו? שאלתי. "ארוחת ערב ל-25 איש," ענתה.

שכרתי מטוס ססנה מאחת העיירות הסמוכות. הטייס טס נמוך מעל אזור הספר. כשהגענו לקרחת יער מלבנית גדולה, שבצדה האחד קומץ בתים בצורת קרונות מטען, הנחית הטייס את המטוס. בטומביל ישבה מתחת לעץ מנגו עתיק וסרגה תיק יד מסיבים טבעיים. היא לבשה חולצה שחורה נטולת שרוולים, למותניה הייתה כרוכה רצועת בד בצבע סגול עז והיא הרכיבה משקפי קריאה מפלסטיק. שערה, אוסף פרוע של תלתלים שחורים קופצניים, היה קשור על קודקודה בסרט צהוב.

פרקתי מהמטוס תריסר חבילות של מצרכי מזון. ארוחת ערב ל-25 איש, אמרתי לבטומביל, היא מטען כבד. היא הסכימה במנוד ראש. תסתכל על כל האוכל הזה, אמרה, אתה יכול לתאר לעצמך לצוד כמות כזאת ביום אחד בעזרת חנית בלבד? ואחר כך שוב ביום המחרת וביום שלאחר מכן? השבתי שזאת משימה בלתי אפשרית. האבוריג'ינים עושים זאת כל יום זה 50,000 שנים לפחות, אמרה.

ב-49,800 מהשנים הללו עמדה כל היבשת לרשותם בלבד. בעבר היו כ-250 שפות אבוריג'יניות שונות, מאות ניבים נוספים ומספר רב עוד יותר של שבטים ותתי-קבוצות. אבל הייתה חפיפה תרבותית ורוחנית עמוקה ביניהם, ואוסטרלים ילידים שעמם דיברתי אמרו שהם לא נעלבים אם מכניסים את כולם תחת הכותרת הכללית "אבוריג'ינים". כך גם הם מכנים את עצמם. הם חיו במשך כמה אלפי דורות בקבוצות נוודים קטנות של ציידים-לקטים, ונעו על פי הקצב שלהם במרחב העצום של אוסטרליה. ואז, ב-29 באפריל 1770, הגיע החוקר הבריטי ג'יימס קוק עם ספינתו לחוף הדרומי-מזרחי של היבשת. 200 השנים הבאות היו מופע בלהות של הרס תרבותי: טבח, מחלות, אלכוהוליזם, היטמעות כפויה בחברה האירופית וכניעה.

יותר מחצי מיליון אבוריג'ינים חיים כיום באוסטרליה ומהווים פחות משלושה אחוזים מכלל האוכלוסייה. מעטים מהם למדו לבצע ריקוד מסורתי אבוריג'יני או לצוד בחנית. אנתרופולוגים רבים מייחסים לאבוריג'ינים את האמונה העתיקה ביותר בעולם, וגם את סגנונות הציור הקדומים ביותר, שהם מציירים בהם עד היום. הקווים המצטלבים ונקודות הצבע האופייניים לסגנון זה מופיעים גם בציורים עתיקים במערות ובמחסות סלעיים. החברה האבוריג'ינית נמנית עם החברות העמידות ביותר הידועות בעולם, אולם על פי כל מדד אמיתי, אורח החיים האבוריג'יני המסורתי כמעט נכחד כיום.

עם זאת, עדיין נותרו כמה מקומות שבהם המורשת האבוריג'ינית שורדת, בעיקר בחבל ארנהם (Arnhem Land), שבו ממוקם הכפר מטמאטה לצד כמה עשרות קהילות אחרות, שכולן מחוברות ביניהן בדרכי עפר שניתן לעבור בהן רק במזג אוויר יבש. חבל ארנהם אינו מבודד לגמרי מהעולם המודרני. יש בו חשמל סולארי, טלפונים לווייניים, סירות אלומיניום ומסכי טלוויזיה שטוחים שמחוברים לנגני DVD. עם זאת, הוא גם בלתי חדיר, עתיר קוצים ונחשים, חרקים ותנינים. אם יעדיף הדור החדש את המרכול על פני החנית, אז יגיע הסוף באמת. תהיתי מה הסיכוי שהמסורת האבוריג'ינית תשרוד.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יוני 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף