כתבות קודמות

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    כשהוא תלוי על עוגן הנעוץ בסלע מאות מטרים מעל הקרח והשלג הרחק בארץ המלכה מוד (Queen Maud Land), מייק ליבקי מרים עצמו במעלה מגדל גרניט

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    ליבקי עוצר לנוח בסופת שלג, רטיות מכסות כוויות קור על פניו. "דמיינו איך זה לחיות חודש שלם בתוך המקפיא שלכם," הוא אומר

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    סופת השלגים העזה, הצולפת בקרח, צורבת כמו סופת חול. חלקים מחבל הארץ הזה יבשים עד כדי כך שיש המכנים אותם מדבריות קרים

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    מרחב של קרח וסלעים ממלא את תמונת הפנורמה, שצולמה בגובה של כ-600 מטרים מפסגתו של מגדל גרניט שזכה לכינוי "המגדל של ברטה"

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    לאחר נחיתת המטוס על מסלול של קרח כחול וקשה, יצאו ממנו מדענים, הרפתקנים וגם אספקה לתחנת המחקר הרוסית נובולזרבסקיה (Novolazarevskaya)

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    מכלי משא שהוסבו למעבדות, לחדרי שינה ולמחסנים מקבלים את פני הבאים אל תחנת המחקר הרוסית

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    פרדי ווילקינסון (בשק שינה) ומייק ליבקי מנסים לשמור על חום גופם במחסה שהקימו בגובה של יותר מ-300 מטרים מעל פני הקרקע במהלך הטיפוס על "המגדל של ברטה"

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    סלע גדול מספק מידה מועטה של הגנה ברכס ווסטלישה פיטרמן (Westliche Petermann). חברי הקבוצה השתמשו במגלשי סקי לצורך קיבוע האוהלים לקרקע

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    אחד המטפסים (ימני למטה) מתקרב אל "המגדל של ברטה". במהלך הטיפוס אל הפסגה נעו חברי הקבוצה לאורך הקו החד המפריד בין אור השמש לצל

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    סלעים רופפים ורוחות צוננות האטו את הטיפוס על הצוק שמזדקר לגובה 600 מטרים. הטיפוס אל הפסגה, שזכתה לכינוי "המגדל של ברטה", נמשך שבועיים

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    כמעט 200 מטרים במעלה "המגדל של ברטה", מייק ליבקי ממקם פיסת ציוד בחריץ כדי לחבר אליו חבל. סלעים רופפים הדאיגו את המטפסים והאטו את התקדמותם

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    חברי משלחת חוצים דיונה של שלג שעוצבה בידי הרוח על גבי רקע של מרחבי קרח בגון כחול כהה. כשלא התאפשר להשתמש במגלשי סקי צעד הצוות בעזרת קרמפונים

  • צילום: קורי ריצ'רדס

    הקבוצה צועדת על פני קרחון יבשתי כחלחל שגילו מוערך באלפי שנים. "זה היה כמו ללכת על אוקיינוס קפוא," מספר הצלם קורי ריצ'רדס

גלרית תמונות

אנטארקטיקה הסוערת

חבורה של מטפסים מיומנים וקשוחים מעפילה לפסגות בתוליות באנטארקטיקה, אך הרוחות הפראיות המצליפות על מישורי הקרח מצליחות להפתיע גם את המנוסים ביותר

מאת: פרדי ווילקינסון | צילום: קורי ריצ'רדס
הרעש מחוץ לאוהל שלי נשמע דומה יותר לרעידת אדמה מאשר לרוח. גופי מתכווץ ואני מתחפר עמוק בתוך שק השינה. כבר חוויתי בעבר רוחות מפחידות: נהמת זרם הסילון בלילות ההימלאיה, היללה המבעיתה של סופה פטגונית. אבל הרעש הזה גרוע יותר.

האדמה רועדת כשהמשב הבא דוהר לקראתי. האוהל שלי קשור בחבלים אל שני סלעי ענק בלב מרחב בראשית שומם, אי שם בין הרי וולתט (Wohlthat) הרחוקים שבאנטארקטיקה. שלושת חבריי לקבוצה ספונים באוהליהם בקירבת מקום. במרחק 80 קילומטרים מדרום לנו נמתח קצה הרמה האנטארקטית, שטח קפוא עצום החולש על פנים היבשת. שילוב של תנאים גיאוגרפיים וכבידתיים משחרר כאן מחרצובותיהן רוחות קטבטיות רבות-עוצמה - משבי אוויר קר עזים, דחוסים ותכופים, המסתערים במורד גאיות הרריים בכיוון הים כמו מפולות שלגים. משב נוסף מכה. מוטות האוהל שלי מתכופפים, ממוטטים את יריעת האריג על שק השינה. לרגע קצר נשמע קול פרימת תפרים שמזכיר טרטור מכונת ירייה, ולפתע אני מסתחרר, עף באוויר ומוטל הצדה. אבל אז, כשאני עדיין בתוך האוהל שלי, הרוח מרימה אותי, משליכה אותי כנגד קיר אבנים שבניתי כמגן מפני הרוחות, ומעיפה אותי אל מעבר לו. ספרים, ציוד צילום וגרביים מלוכלכים מתעופפים הנה והנה ללא הבחנה. נוצות פוך מתעופפות מתוך שק השינה.                         

אני חש דקירות כאב בצוואר ובכתף וזוחל אל הקרע ביריעת האוהל, מושך את האריג ומרחיב את החור. מטחים של רסס חול ושלג צורבים בעיניי, כשאני משרבב את ראשי החוצה וזועק לתוך המהומה הסוערת. "הצילו!"

 

בסרטון: המטפסים מתמודדים עם התנאים הקשים באנטארקטיקה

מטרת המסע שלנו לאנטארקטיקה הייתה למצוא את הריכוז הגדול ביותר של פסגות בתוליות באזור ארץ המלכה מוד (Queen Maud Land) ולכבוש כמה שיותר מהן, ככל שיאפשרו התעוזה והיכולת שלנו. את הרעיון למסע הגה מייק ליבקי, גולש גלים קליפורני והרפתקן קשוח בן 40. הגבר התמיר, שדיבורו שקט ושערו הבלונדיני שזור שערות שיבה, זוקף לזכותו עשרות פתיחות מסלולי טיפוס ברחבי העולם. דומה שהוא תמיד מקרין סביבו אופטימיות בלתי נדלית. "הייתי שם. אני מכיר את המקום מספיק טוב כדי להצליח," אמר על ארץ המלכה מוד, אזור שבדרך כלל פוקדים אותו מדענים בלבד. ליבקי גייס גם צמד צלמים מטפסים שיצטרפו אלינו: קית לג'ינסקי וקורי ריצ'רדס.

יש כאן שפע של אפשרויות טיפוס מפתות: צביר של פירמידות סלע בעלות קודקוד חד שאנחנו מכנים "המבצרים"; חומת סלע שמתנשאת מהקרח לגובה של יותר מ-900 מטרים וזכתה לכינוי "חרטום האונייה"; וקיר משולש גדול שאותו אנחנו מכנים "המפרש". אך בתום הסיור שלנו, שנמשך שבועיים, כולנו תמימי דעים: יעד הטיפוס הראשון שלנו צריך להיות צריח הסלע המחודד, הדקיק, המזדקר מאחורי המחנה שלנו.  


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ספטמבר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

להצטרפות למינוי »

תגובות