אנטארקטיקה הסוערת

הרעש מחוץ לאוהל שלי נשמע דומה יותר לרעידת אדמה מאשר לרוח. גופי מתכווץ ואני מתחפר עמוק בתוך שק השינה. כבר חוויתי בעבר רוחות מפחידות: נהמת זרם הסילון בלילות ההימלאיה, היללה המבעיתה של סופה פטגונית. אבל הרעש הזה גרוע יותר.

האדמה רועדת כשהמשב הבא דוהר לקראתי. האוהל שלי קשור בחבלים אל שני סלעי ענק בלב מרחב בראשית שומם, אי שם בין הרי וולתט (Wohlthat) הרחוקים שבאנטארקטיקה. שלושת חבריי לקבוצה ספונים באוהליהם בקירבת מקום. במרחק 80 קילומטרים מדרום לנו נמתח קצה הרמה האנטארקטית, שטח קפוא עצום החולש על פנים היבשת. שילוב של תנאים גיאוגרפיים וכבידתיים משחרר כאן מחרצובותיהן רוחות קטבטיות רבות-עוצמה - משבי אוויר קר עזים, דחוסים ותכופים, המסתערים במורד גאיות הרריים בכיוון הים כמו מפולות שלגים. משב נוסף מכה. מוטות האוהל שלי מתכופפים, ממוטטים את יריעת האריג על שק השינה. לרגע קצר נשמע קול פרימת תפרים שמזכיר טרטור מכונת ירייה, ולפתע אני מסתחרר, עף באוויר ומוטל הצדה. אבל אז, כשאני עדיין בתוך האוהל שלי, הרוח מרימה אותי, משליכה אותי כנגד קיר אבנים שבניתי כמגן מפני הרוחות, ומעיפה אותי אל מעבר לו. ספרים, ציוד צילום וגרביים מלוכלכים מתעופפים הנה והנה ללא הבחנה. נוצות פוך מתעופפות מתוך שק השינה.                         

אני חש דקירות כאב בצוואר ובכתף וזוחל אל הקרע ביריעת האוהל, מושך את האריג ומרחיב את החור. מטחים של רסס חול ושלג צורבים בעיניי, כשאני משרבב את ראשי החוצה וזועק לתוך המהומה הסוערת. "הצילו!"

 
בסרטון: המטפסים מתמודדים עם התנאים הקשים באנטארקטיקה

מטרת המסע שלנו לאנטארקטיקה הייתה למצוא את הריכוז הגדול ביותר של פסגות בתוליות באזור ארץ המלכה מוד (Queen Maud Land) ולכבוש כמה שיותר מהן, ככל שיאפשרו התעוזה והיכולת שלנו. את הרעיון למסע הגה מייק ליבקי, גולש גלים קליפורני והרפתקן קשוח בן 40. הגבר התמיר, שדיבורו שקט ושערו הבלונדיני שזור שערות שיבה, זוקף לזכותו עשרות פתיחות מסלולי טיפוס ברחבי העולם. דומה שהוא תמיד מקרין סביבו אופטימיות בלתי נדלית. "הייתי שם. אני מכיר את המקום מספיק טוב כדי להצליח," אמר על ארץ המלכה מוד, אזור שבדרך כלל פוקדים אותו מדענים בלבד. ליבקי גייס גם צמד צלמים מטפסים שיצטרפו אלינו: קית לג'ינסקי וקורי ריצ'רדס.

יש כאן שפע של אפשרויות טיפוס מפתות: צביר של פירמידות סלע בעלות קודקוד חד שאנחנו מכנים "המבצרים"; חומת סלע שמתנשאת מהקרח לגובה של יותר מ-900 מטרים וזכתה לכינוי "חרטום האונייה"; וקיר משולש גדול שאותו אנחנו מכנים "המפרש". אך בתום הסיור שלנו, שנמשך שבועיים, כולנו תמימי דעים: יעד הטיפוס הראשון שלנו צריך להיות צריח הסלע המחודד, הדקיק, המזדקר מאחורי המחנה שלנו.  


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ספטמבר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף