המהגר הרוסי שכבש את המערב

שעת שקיעה. זוג עירוני שיצא לנסיעה במדבר נתקע עם המכונית על כביש מבודד באמצע הקניון. המקום שקט ודומם, ואפילו הרוח אינה נושבת. אלא שבזה אחר זה, כמו זאבים בלילה, צבירי עשב מתגלגל מתחילים להתאסף סביבם. "הם עוקבים אחרינו," זועקת הגיבורה. כשבעלה מנסה להתערב, אחד מכדורי העשב מזנק לעבר עיניו. היו רגעים מפחידים יותר בסדרת המדע הבדיוני הוותיקה "בגבולות המסתורין" (The Outer Limits). אבל הפרק הזה, "זעקת השקט", הפחיד אותי במיוחד.

המפגש שלי עם המפלצות האלה התחיל בסתיו אחד כשהחלטנו, אשתי ואני, לקנות חלקת אדמה ששטחה כעשרה דונמים בפאתי סנטה פה שבמדינת ניו מקסיקו, והתכוונו לגדל בה סוסים. הבחנו בכמה שלדי עשב מיובשים שהיו פזורים בשטח, אבל זה היה צפוי. צמח המלחית האשלגנית, בשמו המדעי, או "הקוץ הרוסי", נמצא בכל מקום במערב ארצות הברית. כמה חודשים אחרי שרכשנו את החלקה מצאנו עוד כמוהו: ערמות של עשב מתגלגל שהתכנסו עם הרוחות של תחילת האביב למרגלות עצי האורן והערער. השתדלתי לא לדאוג. כבר נלחמתי בעשבים שוטים מכל סוג בביתנו שבעיר. אך המלחית, כפי שעמדתי לגלות, היא הג'נגיס ח'אן שלהם. כצמח פולש מהערבות האירו-אסייתיות שממזרח להרי אורל, הפגין הקוץ הרוסי הזה יכולת מבהילה לשגשג בארצו המאמצת.

בכל חורף צמחי המלחית קמלים, והגבעולים הופכים נוקשים ויבשים, נשברים עם כל משב רוח. ואז הם מתחילים להתגלגל ולהתגלגל, מצטברים לענני ענק כעורים, חומים וקוצניים שיכולים לקבור בית או להזין את חרונן של שרפות חווה. הגדולים שבהם מגיעים לגודל של מכונית פולקסווגן מדגם חיפושית ויכולים להפיץ לא פחות מ-250,000 זרעים בדרכם, המתפרשת על פני קילומטרים רבים. אז הזרעים ממתינים לתורם ומתכוננים לגל הפלישה הבא.

עם הפשרת השלגים באביב וגשמי הקיץ הראשונים שירדו על אדמות החווה שלנו, החלו אלפי זרעי קוץ רוסי לפלס את דרכם אל אור השמש ולבצבץ מעל האדמה החומה כמו כוכבים זעירים בכחול-ירוק. הם נראו כה יפים ותמימים בצעירותם, כשטבלו בקרני השמש. ואז הם החלו לשנות את פניהם. בתוך כמה ימים הם כבר הגיעו לגודל של כף יד, ושורשיהם הגמישים, המשורגים בסגול, כאילו נאחזו בהתרסה באדמה כשניסיתי לעקור אותם. הם עוד לא היו מוכנים לעזוב. כעבור שבוע נוסף הגיעו חלק מהצמחים האלה לגודל של כדורי באולינג. מכיוון שידענו שבקרוב הם יכפילו וישלשו את גודלם, כרתנו אותם במעדרים, העמסנו אותם על תא המטען של הג'יפ שלי והסענו אותם למזבלה. אחרי שבועיים הם חזרו שוב.

בחודשים שלאחר מכן נהפכנו, המלחית ואני, לטורף ונטרף, ואני רכשתי אינסטינקטים של צייד. כל הבהוב קלוש של הצמח בשטח לכד את תשומת לבי, ומיד נחלצתי לנכש את החלקה עד מוות. ניסיתי לקצור אותם עם חרמש חשמלי ולשרוף את השתילים במבער. ניסיתי קוטלי עשבים – סוג של כימותרפיה – שהיו אמורים לדכא את השתילים לפני שהוציאו ניצנים או להפריע לחילוף החומרים של אלה שכבר הנצו. אך השפעתם של כל התכשירים הללו הייתה שולית בלבד. המלחית תמיד הקדימה אותי בצעד.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון פברואר 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף