המפרץ הנדיב

מפרץ סנט לורנס (St. Lawrence) הוא הסך הכולל של מה שזורם אליו ממורדות ההרים. מזינים אותו נהרות שפלגיהם נובעים במרחק מאות קילומטרים – בערים כמו מונטריאול וביערות עתיקים במדינת ניו יורק. נגרפים לתוכו משקעי סחף, מי נגר ועלים שנשרו. מתחת לפני המים חיידקים ופלנקטון מערבלים את הסחופת באור והופכים את הדומם לחי. התוצאה היא מגוון ססגוני של מינים ימיים שניזונים, מתרבים ומשגשגים יחדיו במקום חיות שופע וסוער שמשתנה כל העת. 

האי קייפ ברטון (Cape Breton) מזדקר אל תוך המים ומפריד בין הקצה הדרומי של מפרץ סנט לורנס ובין האוקיינוס האטלנטי. ממזרח לו המים קרים ולעתים מבעיתים. ממערב לו הם חמימים ורגועים יותר. בני האדם הראשונים כאן היו מלקטי מזון, אבות אבותיהם של בני מיגמאו (Mi‘kmaq), אחד העמים הילידיים של המחוזות הימיים במזרח קנדה. בני מיגמאו הגיעו למפרץ לפני 9,000 שנים לפחות. הם ליקטו מזון בהתאם להעדפותיהם וצורכיהם: כלבי ים, ביצי עופות ים, דגי סלמון, חדקנים, דגי אלוזה (סרדיניים) ואפילו לווייתנים. במאה ה-16 החלו להגיע למזרח קנדה דייגים צרפתים, באסקים ופורטוגלים ולסחור עם התושבים. מהגרים שבאו מאוחר יותר התיישבו בקרבת בני המקום, שכן גם הם היו תלויים במחזור החיים במפרץ. כאשר הופיעו דגי שיבוט צפוני, הצטופפו מעליהם סירות דיג, וכשהגיעו ניבתנים, עד מהרה באו בעקבותיהם ציידים.

השפע במפרץ סנט לורנס הדהים את האירופים, שהדגה בימים שלהם כבר הידלדלה, ומינים רבים ובעיקר היונקים הגדולים, הפכו נדירים במחוזותיהם. ואכן השפע היה מדהים, אך בעקבות גילויו החל גל של ניצול וליקוט מזון בסדרי גודל תעשייתיים שלא נודעו עד אז בעולם החדש. עד למאה ה-17 נמכרו טונות של דגי שיבוט צפוני, לווייתנים ובעלי חיים אחרים לאירופה ברווחים נאים. הערך הכולל של הסחורה שנשלחה ממפרץ לורנס עלה על לכרוע תחת העומס והיה חשש כי השפע שהיה נדמה כאינסופי ייעלם.

במשך אלפי שנים הציע המפרץ את אוצרותיו בנדיבות, אבל הזמנים השתנו. כיום מגיעים אליו לא רק דייגים בסירות המלקטים שלל ממימיו אלא גם מנהלי חברות נפט. והאוצרות שהם מחפשים אינם מזנקים מהמים כמו דגים. התוכניות לקידוח באר הנפט הגדולה הראשונה במפרץ, באזור ששמו אולד הארי (Old Harry), כבר נמצאות בעיצומן. אנשי איכות הסביבה רואים בנפט טרגדיה שונה מטרגדיות קודמות שאירעו במפרץ. ייתכן שהם צודקים, אך אפשר לראות בו סיפור נוסף המעיד על הבחירות שלנו. העדפנו לדוג את דגי השיבוט הצפוני בשביל מזון ושמן שתדלק את מאורות התעשייה. כך עשינו גם ללווייתנים. אם נחליט עתה לשאוב נפט באולד הארי, הוא ייכלה מהר יותר מהלווייתנים או מדגי השיבוט הצפוני, אך בינתיים הוא יתדלק את חיי היומיום שלנו, את כלי הרכב ואת המיזמים שלנו, כפי שעשו בעבר דגי השיבוט הצפוני והלווייתנים. וכמובן, אם תקרה תקלה והנפט ידלוף, הוא יגרום לפריחתם של חיידקים אוכלי נפט ומינים אחרים, שיגדלו על חשבוננו במקום לתועלתנו. החדשות הטובות הן שאנחנו יכולים לבחור – אצות או לווייתנים, חיידקים אוכלי נפט או כלבי ים.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מאי 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף