ארץ האבנים הירוקות

ג'ף מהואיקה מתכופף פתאום. בינות לאלפי חלוקי הנהר שלרגלינו, הוא מבחין במשהו שאני לא ראיתי. אצבעותיו אוחזות בקצה אבן ומחלצות אותה בעדינות מהחצץ שמסתיר אותה כמעט כליל. זהו רסיס באורך אצבע של אבן הקרויה בפי המאורי, ילידי ניו זילנד, "פונאמו" (Pounamu – אבן ירוקה, או ירקן). כאשר הוא מרים כנגד האור, היא בורקת בגון קר של ירוק-אפור. מהואיקה הנו מגלף ירקן ביד אומן. הוא מושיט לי את האבן, ואני מעביר את אצבעותיי על שכבתה החיצונית שהוחלקה על ידי מי הנהר. "לפי המסורת של העם שלנו אסור לאדם לשמור את האבן הראשונה שהוא מוצא," הוא אומר. "אז אני נותן אותה לך." אני חושב לרגע ומושיט אותה בחזרה. "אם תקדח בה חור, אני אענוד את הפונאמו הזאת על צווארי, כדי לקשור את עצמי למקום הזה."

טה וואהיפונאמו (Te Wahipounamu) - מקום הירקן. מאז 1990 נהנה האזור הזה בדרום-מערב ניו זילנד ממעמד של אתר מורשת עולמית, בזכות ארבעת הפארקים הלאומיים שבו והשטחים המוגנים המקשרים ביניהם. ניו זילנד שופעת שטחי בר, אך אני מוצא את עצמי חוזר לכאן יותר מאשר לכל אזור אחר - לנשום את אוויר ההרים, לשכשך בנהרות, ללכת ביערות, לחוש את נוכחותו.

אני צועד לצד מהואיקה בעמק קסקייד (Cascade), מרחק שעת הליכה מהנקודה שבה כביש החוף מסתיים, מדרום להאסט (Haast). מעבר לכתפינו רכס רד הילס (Red Hills, ההרים האדומים) זוהר בצבע שני עז בשמש של אחר הצהריים. הפונאמו שבנהרות מגיעות מהגבעות הללו. אותם כוחות טקטוניים שהרימו את ההרים יצרו את האבנים הירוקות. אנו פוסעים על גדת הנהר, ראשינו מורכנים כמו עופות מים, מביטים אך לא מחפשים, משום שלפי האמונה המאורית את הפונאמו לא מוצאים. היא מתגלה מעצמה. אך הדבר אינו פשוט כל כך כי ישנן כאן אבנים ירוקות רבות מאוד שאינן ירקן, או במקרה הזה נפריט, כפי שגיאולוגים מכנים אותה. אני מגלה שיש לי כישרון בזיהוי האבנים המתחזות הללו.

שוב ושוב אני מתכופף ומרים חלוק אבן יפה בגון ירוק-מרווה.

"וזה, ג'ף? נפריט?"

"לא, עזוביט," הוא אומר, במובן של "עזוב אותה שם."

כשהיו המאורים אדוני הארץ הזו הייתה הפונאמו משאב הטבע הנערץ עליהם. הערך שיוחס לאבן נבע בחלקו מהזמן הרב שהיה דרוש כדי להכין ממנה כלים או תכשיטים, שכן הפונאמו קשה יותר מפלדה. השבועות או החודשים שבהם עיבדו את האבן הפיחו בה את נשמת בעליה. על פי אחת המסורות המקומיות כשמאורי מת נקברו איתו אבני הפונאמו היקרות שלו, ורק מאוחר יותר הוצאו מהקבר והועברו למי מיורשיו. כך הן הפכו על-זמניות וחיברו בין הדורות בחיבוק מקודש. מי שמחזיק בידיו את אחד האוצרות האלה – בדמות מפסלת, עגיל, אלת לחימה – יכול לחוש קשר לא רק אל היוצר והבעלים אלא גם אל מקורה של האבן. בעולם המאורי עצמים מעידים על מוצאם: עצם לווייתן על הלווייתן, תגליף על העץ שבו הוא נחרט, ופונאמו על ההר והנהר שמהם יצאה. המים והקרח נושאים את האבן מצור מחצבתה, והנהרות נושאים אותה הימה. "האבן תמיד בתנועה," אומר מהואיקה. "בסיפורים שלנו אנו קוראים לה דג. היא נמצאת במסע, בדיוק כמונו."


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אפריל 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף