והלם נהיה יהלום
דורי מנור קומם עליו רבים כשקרא לחזור אל שירה בעלת משקל וחרוז. זיוה שמיר מוצאת בספרו החדש יופי רב, ויש לה גם השערה באשר לסיבות שמניעות את מקטרגיו
מהלך ה"רטרו" המלוטש - שובר הציפיות והמוסכמות - של מנור וחבריו מתבקש לאחר 50 שנות שלטון ללא מצרים של השירה "היומיומית" והפרומה, החופשית מריתמוס ומחרוז. האופציה של "החרוז הלבן", שהיתה בשעתה חידוש מרענן, היא כיום "עיר מקלט" לכל אפיגון המחזיק בידו עט או מקלדת. גם ההעדפות התמטיות של זך וחבריו, חניכי האקזיסטנציאליזם הסארטרי, שכתבו בשיריהם על כל מקלחת ועל כל תגלחת ועל כל ריטוט נפש שחלף בהם עקב מריבת אוהבים, דיברו ללבם של משוררים רבים, אך קלעו אגב אורחא גם לטעמם של חקיינים לא מעטים, משוללי כל סימן של כישרון.
למעשה, האופנה שהביאו זך וחבריו הגיעה לספרותנו באיחור רב, לאחר שבמרחב התרבות הגרמני והאנגלי כבר העלתה פטינה של יושן: אמנם, לאופנה זו היו סנוניות מבשרות (כדוגמת דוד פוגל או נח שטרן), אך אלה לא חיברו מנשרים ולא העמידו מגבירי קול ליד עשייתן הספרותית. זך מאס במאפייני המודרניזם הצרפתי-רוסי (בריתמוס ובאוקסימורון של אסכולת שלונסקי-אלתרמן), שכן הוא ומשוררי "לקראת" ביקשו לבסס את חירויות הריתמוס ואת לשון ההמעטה של המודרניזם האנגלו-אמריקני. חוסר ידע היסטורי בסיסי זה גרם לאחד ממקטרגיו המלומדים של מנור (שלא בחל במילים "אקדמיות" כדוגמת "צחנה" ו"זימה") לטעון שזך לא חולל מהפכה מודרניסטית, אלא רומנטית (אז מה אם זך הציג עצמו באחד משיריו כרומנטיקון?!).
דורי מנור ניסה להחזיר לשירה את כליה ואת יוקרתה: להוכיח שלא כל אחד ראוי להיקרא "משורר"; ששפת השיר דורשת הכשרה וליטוש-חזותי, מוזיקלי ורעיוני; שלא במקרה איבד הציבור את העניין בשירה-הלא היא האמנות הנעלה ביותר במאות שעברו. יש אמנם בתוכנו משוררי אמת אחדים המחוללים נפלאות בד' אמות, אך קולם נבלע בתוך המולת ההבל מחרישת האוזניים שמסביבם. יש הוצאות ספרים מסחריות, המוכנות לקבל כל כתב יד ולדאוג לניקודו בעבור חופן דולרים; יש סדנאות שירה, שגורפות כספי מדינה ואף גובות דמי לימוד מאותם תמימים המאמינים שהסדנה תהפוך אותם למשוררים; יש צעירים הכותבים ב"פורומים" וב"בלוגים", מנסים "להמציא את הגלגל" ולברוא כלים חדשים "יש מאין", בלי להכיר את השירה לדורותיה. מנור ביקש לצחצח את הכלים הפיוטיים הבדוקים, שהעלו אבק וחלודה, ולהחזיר להם את הברק, אך המהלך הזה הוציא כמה מבקרים ומתרגמים מן הכלים.
קובץ שיריו החדש של מנור, "בריטון", כולל פחות משלושים שירים ופחות משלושים שירים מתורגמים, אך כל שיר הוא יהלום מזוקק שנתגבש אט אט, ברוב עמל וליטוש. אפשר להדגים התגבשות זו מתוך השיר "בלימה": "לנפש יש עור, והנפש תוף היא/ ושקט מקיש בה הקש והלום/ ופחד כבוש מתעצם בה ליופי/ והלם נהיה יהלום" (עמ' 35). נרמז שהיופי נולד מתוך הסבל, כשם שהפנינה נוצרת כתוצאה מגירוי הנגרם מחדירת גוף זר לתוך הקונכיה. הפצע והפרשותיו הם המולידים את אבן החן המופלאה והיפהפייה.
ארשה לעצמי לשלב שתי הסתייגויות בתוך השבחים: יש בקובץ הזה חרוזים מדהימים וחד-פעמיים: חזק-בלזק, התעלסתי-פלסטי, היתה לירקטלי, לאחוז-ברליוז, רמבו-סגור לבו. אפשר שמנור היה מגיע לתוצאות מרהיבות עין פי כמה לו התיר לעצמו לפרום מפעם לפעם את החריזה המהודקת, לשלב בתוכה חרוזים מפתיעים פחות, לרבות אסוננסים ודיסוננסים, ולעיתים אף לוותר לרגע קט על החריזה. אפשר
ספרות במיטבה היא אותו איזון עדין שבין רסן ומשמעת לבין הסטיכיה וההליכה על פי תהום, ומנור אינו מגיע לעיתים קרובות לאותה נינוחות כאובה העולה משיר כדוגמת "פרימה": " איך יכול אדם לשיר שיר-ערש לעצמו? / איך יכול אדם להאמין שהוא לבד? / אדם נפרם מילדותו כמו חוט מתוך מרבד,/ ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו./ / (. . .) בפוך לבן הוא מתכסה, וחש כיצד היתה/ א? מו עכשיו כורעת וחופ?ה את המיטה,/ הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו,/ ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו" (עמ' 34). סדירות הריתמוס ושלמות החריזה מוליכות שולל: לפנינו מציאות כאובה וסוערת, הלובשת חזות מלוטשת עד ברק, אך יש בשיר גם חרוז "דקדוקי" רגיל. אם בכל השירים ירד מפלס המתח והמאמץ כבשיר "פרימה", ייסחף הקורא אף יותר אחר קסם המילים.
נפלאים הם "ארבעה שירי תל-אביב", המשלבים ברק אורבני, נוסח אלתרמן ולאה גולדברג, עם זיכרונות ילדות מרירים-מתוקים, נוסח עמיחי ודליה רביקוביץ. המזיגה הנוצרת היא חד-פעמית ביופיה ובאפקט שלה על הקורא. השיר "בריטון", למשל , הרומז להבשלה ולבגרות, ממזג פחד ותעוזה של ילד מצפון תל-אביב, שצריך לרצות את הוריו ולהוכיח לעצמו ולסובביו שהזהות שגיבש וההישגים שהשיג עומדים במבחן הביקורת המחמירה שלהם. באותה נימה מתנגנת ומפויטת הוא מזכיר ש"אבל סבתא לא בבית,/ היא נטלה למעשה/ את נפשה באמצע שיט/ באגם המהוסה/ של עיניה שאפילו/ באלבום ובחטף/ לא ראיתי, כי אפיל הוא/ פרי השקט הנקטף" (עמ' 15). זהו שיר עדין וסוגסטיבי, שמחזיר סוף סוף את הרצון להטות אוזן קשבת לנעשה בין שיטי השיר.
בשיר המרשים שבפתח הספר, "שרב ראשון", כלול בית ניאואלתרמני מובהק: "הקשיבי, תל-אביב! הייתי פעם אור,/ הייתי פעם שור, הייתי פעם צבת./ ראיתי בחביון שנותייך סוס-יאור/ גועה בגןהעיר. עכשיו הוא מעוות" (עמ' 11). אם משווים שיר זה לשיר "האור" של אלתרמן, מתחוור בהרף עין מה טעון עדיין השלמה בשירת דורי מנור: שירו של אלתרמן מדגים את נפלאות "המאגיה של הלשון" (קרני השור וקרני האור הופכות בו למהות אחת, כבמיטב המסורת הסימבוליסטית), אך גם מעורר סוגיה פילוסופית רבת השלכות (מה קודם למה: ההכרה או ההוויה), ואף מפגין ידע מדעי בתורת האופטיקה. בקצרה, אלתרמן היה "שוקת מלאה", ולכן שיריו מתהפכים לכל הגוונים עד עצם היום הזה. מאחורי הברק הלשוני בשירת מנור מסתתרים החוויה ההומו-ארוטית והשיכרון מן האמנות, הפלסטית והמילולית. זה לא מעט לכתיבת שירה אסתטיציסטית של "אמנות לשם אמנות", אך אין בכך די לביסוס מהלך חדש בתולדות השירה העברית.
לשיריו ולתרגומיו של דורי מנור יש ערך רב. מקטרגיו חשים, איש איש מסיבותיו, שמנור מאיים על קיומם; שהישגיו מאותתים על התרפטות ה"אני מאמין" שלהם ועלולים להסיטו מהמרכז, וכדברי הצעירים באחד משירי הנעורים הגנוזים של ביאליק, המתלוננים על צרות העין של הזקנים בהצלחתם: "ומקנאתם במאור פנינו ובכוח עלומינו/ זורקים בנו מרתם השחורה והעצובה" ("חוכרי הדעת המלומדים").
דורי מנור, "בריטון", אחוזת בית, 93 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
