אלוהים לא יכעס?
יאיר חסדיאל הוא כנראה סופר הפרוזה החרדי הראשון שכותב למגזר החילוני. לשבתאי קור, דתל"ש בעצמו, יש מה להגיד על נקודת המבט של זבוב על הקיר שבספר "הרב של הקרקס". ביקורת + ראיון
כך נפתח הסיפור "רלסים", השני בקובץ הסיפורים "הרב של הקרקס" שכתב יאיר חסדיאל, עו"ד ופובליציסט חרדי. בסיפור מותח חסדיאל ביקורת נוקבת, אם כי סמויה, על החברה החרדית, היודעת לצאת "בסדר" ברמת הכלל, ו"בסדר גמור" עם ההולכים בתלם, אך טועה, ובגדול, בכל סיפור כמעט, ברמת הפרט. החברה החרדית, המתיימרת לנהוג על פי התורה שדרכיה דרכי נועם, מוצגת כמוליכה את הגיבורים הקטנים בדרכים עקלקלות שהנועם נעדר מהן.
גבריאל מנקה את משרדו של אביו, מהנדס חרדי במקצועו השוכב על ערש דווי. במהלך חייו בנה האב מבנים לסוכות. המבנים, שהמהלך בשכונות החרדיות לבטח ייתקל בהם, עשויים ברזל ועליהם פורסים קורות עץ המשמשות כקרקע לסוכה. המבנים גבוהים, ולרוב אין איש בודק את תקינותם. אביו המהנדס, שהיה אחראי לתקינותם, מתברר כמהנדס סרק, וגבריאל דורש מראש העיר החרדי (מיד צפה ועלתה בדמיוני תמונתו של אורי לופוליאנסקי ראש עיריית ירושלים) לפרק את המבנים המסוכנים העלולים להתרסק על יושביהם בעיצומה של שמחת החג. ראש העיר דוחה אותו בתואנת השווא "שלוחי מצווה אינם ניזוקים", וגבריאל יוצא את משרדו במפח נפש ומתכנן לפנות לעיתון. לבסוף מתברר שהחשד בטעות יסודו, ואביו אכן מהנדס אמיתי הוא.
ובכל זאת, אין ב"סוף הטוב" לכאורה, כדי לטשטש את הביקורת הנוקבת שמותח חסדיאל על התנהלותה של מערכת הממסד החרדית, שבוחרת בנימוקים כגון "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" או "העיר שלנו לא נועדה לאנשים שאין להם אמונה באביהם" כדי לשלח כלעומת שבא אדם המתריע על סכנת נפשות ממשית.
גם בסיפור שעל שמו נקרא הקובץ "הרב של הקרקס" נשמר אותו קו ביקורתי. קרקס איטלקי בא לעיר ואפרים הילד משתוקק לצפות בו. אלא שאמו נפטרה וחלים עליו דיני אבלות האוסרים עליו להשתתף במאורעות של שמחה. דודו מנסה למצוא היתר הלכתי עבור הילד ופונה אל הרב, הרב פונה לרב גדול יותר, הבקשה נופלת בין הכיסאות, והילד היתום מנסה להסתדר בכוחות עצמו.
בחברה החרדית נכתבת ספרות אלא שהיא אמורה לעבור את אישורה של ועדת רבנים רוחנית. ספר מעין זה היה נדחה על הסף והוא אכן הביקורת הסמויה והנוקבת ביותר כלפי החברה שבה צמח. עצם העובדה שהוא יוצא לאור בחסות הוצאת ספרים "חילונית" זועקת: סתמו לנו את הפה כאן, ואנו נדבר בחוץ, שם נאמר ככל העולה
בכל ממסד ישנם שוליים נדרסים, כל מוסד חינוכי, טוב ככל שיהיה, רומס, לרוב ללא כוונה, רגשות של ילד שלימים יהפוך סופר ויצבע את המוסד בצבעים שבהם הוא עצמו ראה אותו. זוהי זכותו של אותו ילד שהפך לסופר, ויש בזכות זו תועלת רבה, שכן היא מביאה לידי ביטוי את הנסתר ויש בידה לתקן את המעוות. בחברה החרדית גישתו של ראש העיר "העיר שלנו לא נועדה לאנשים שאין להם אמונה באביהם" רווחת מאוד, ומוטב להם שילמדו כי לא לעולם חוסן.
חסדיאל מכיר את המדיה שבמסגרתה הוא פועל ונזהר שלא לשים את הביקורת על השולחן. יש יופי בגישה הנקייה הזו ועל כך הוא ראוי לכבוד. סיפוריו מרתקים ומעבר לערכם הספרותי יש בהם ערך חברתי רב.
יאיר חסדיאל (36), תושב בני ברק, הוא כנראה "הסופר" החרדי הראשון. בצעירותו למד בישיבת "תורה אור" בראשות הרב פנחס שיינברג שנחשב לאחד מגדולי הדור האשכנזים. פעם אחת הקשיב הרב שיינברג לשיעור שנשא חסדיאל, היה זה שיעורו של הרב שיינברג עצמו שחסדיאל חזר עליו בפני תלמידיו. שיינברג הקשיש התרגש מאוד, קרא לחסדיאל, נישקו על מצחו והבטיח, "אתה תהיה גדול בתורה". כפי הנראה, בתורה חסדיאל כבר לא יהיה גדול, אולי בתורת הספרות.
כבר בצעירותו קרא את קפקא ואת סארטר, פעם אף השאיל ספר של קפקא לחברו בן הישיבה, הלה איבד אותו בין ספרי הקודש הרבים המצויים בישיבה, ומי יודע מי מצאו. חסדיאל אינו מרדן ועושה רושם אמיתי של "סופר". הוא דוחה ראיונות, מסרב להתפרסם, ומרגיש קרוע בין הרצון להישאר ספון בביתו לרצון לסייע לספר במכירות.
אין לו כל כוונה "לתקן" או לבקר את החברה החרדית אליה הוא משתייך. כל שהוא רוצה הוא לספר. חסדיאל סבור ש"עם הספר" בחלקו החרדי בחר להתנזר מספרות משום שבספרות אמיתית ישנה מציאות. והמציאות לעתים נוקבת. רק ספרות מגויסת או ספרות להמונים קיימת בחברה החרדית. לדעתו, הוצאת ספרים חרדית כמו הוצאת "פדלהיים" הייתה דוחה את כתב היד שלו בנימוק שהסיפורים מתארים תמונה מורכבת, וגיבוריהם מוצאים עצמם במצבים אירוניים. אף שבסופו של דבר הסיפורים הללו נכתבו מתוך מקום של חיבה לעולם החרדי.
חסדיאל כתב כמעט בכל עיתון חרדי. הוא החל את דרכו ככתב ב"יתד נאמן" ועבר דרך העיתונים "בקהילה", "משפחה", "יום ליום" ועוד. בגיל שלושים, יחד עם חבריו קובי אריאלי וידידיה מאיר, הקים את "אפעס" - לימים המדור הסאטירי בעיתון "הארץ".
לאיזה קהל יעד כיוונת את הסיפורים, החרדי או החילוני?
"בעולם החרדי לא צורכים ספרות יפה. ספרות יפה עוסקת בביקורת ובחשיפת האמת. כשכתבתי לא חשבתי על הקוראים. הפעם הראשונה שחשבתי על הקוראים הייתה לאחר שקיבלתי תגובות מקוראים. אולי יהיה בכך כדי להעיב על הכתיבה, להבא, שכשאכתוב, יהיה זה מתוך מודעות לקורא".
איך זה שכל הסופרים הדתיים ועכשיו גם החרדיים (אתה הסופרים החרדיים כולם) אומרים שהם כותבים מתוך מקום של חיבה לעולם החרדי, אבל בסיפורים הביקורת היא הנוקבת ביותר?
"בסיפורים שלי הביקורת היא הנוקבת ביותר?"
ככה אני חושב.
"להבדיל מספרים של יוצאים בשאלה שיש בהם סגירת חשבון, צידוק הדרך האישית ותוגת געגועים, אני עצמי לא נזקק לכך. לא מוצגת בסיפורים אלטרנטיבה לעולם החרדי וכמעט ואין התייחסות לעולם שבחוץ".
מצד שני, הסיפורים מתייחסים לעולם שמחוץ לעולם החרדי, מתוך שהם מיועדים לקורא החילוני.
"זה ברור, אני לא יכול לכתוב לציבור החרדי. כתיבה לעולם החרדי מגבילה מאוד. אי אפשר שתשתמע מהסיפורים ביקורת".
איזו ביקורת קיימת לדעתך בסיפורים?
"קטגורים לעולם החילוני ישנם מספיק, אני לא מתכוון להיות אחד מהם. זה ברור שכשאתה מעמת גיבורים עם מציאות קשה משהו מתבטא. לך כחילוני זה נראה כביקורת כלפי המציאות "החרדית" ולי כחרדי זה נראה כביקורת כלפי "המציאות", זו המציאות שאני מכיר ולא מעבר לה. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שיקום חילוני, ינפנף בספר שלי ויאמר 'הנה תראו כמה נורא אצל החרדים', לא נורא אצל החרדים. נורא אצל הגיבורים, אצל חלק מהגיבורים".
אתה בדרך להפוך למודל חרדי. עד היום היו חרדים בעיקר בתקשורת. מעתה חרדים גם בספרות.
"אני לא בטוח שהחברה החרדית תופסת אותי כחרדי וממילא אני לא יכול להוות מודל".
בפועל, אם ירצה ואם לא, יהפוך חסדיאל למודל עבור צעירים שכמותו, הכותבים בעיתונות החרדית ולא זוכים להכרה שוות ערך לזו שזוכה לה "רב" או "מורה הוראה". חסדיאל נתן לשניים מבניו (13, 11) לקרוא חלק מסיפוריו והוא אינו חושב שבקריאת הסיפורים ישנה בעיה הלכתית. בכל אופן, הוא מודה שהרב שיינברג, רבו, לא היה אוהב, בלשון המעטה, את הסיפורים.
חסדיאל קורא ספרות עברית עכשווית. לאחרונה קרא את "עמרם" של אסף שור, "אחד מספרי הביכורים החשובים שנכתבו כאן ולא זכו להכרה"; "צל עובר" של משה בר יודא ו"גוג ומגוג" של מרטין בובר, שיצא בהוצאה מחודשת.
לקורא, רגע לפני שהוא מתחיל לקרוא, חשוב לחסדיאל לומר: אתה עומד להיכנס לעולם שייראה לך לא מוכר, ומאידך גם מוכר. יש בו מגוון רגשות אנושיים שיש בהם מעבר להקשר הספציפי שלהם לעולם החרדי דווקא.
הרב של הקרקס / יאיר חסדיאל – הוצאת ידיעות ספרים 129 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
