ביג בן - השמינייה של מנחם בן
להזדייף עם צבי ינאי או להתנגב עם גאולה אבן, זו השאלה. וגם: ב"סקס והעיר הגדולה" אין טיפה של סקס, הכפית של יובל המבולבל ושמעון פרס הוא נשיא אנרגטי ואמיתי
הצצתי, רק הצצתי, בספרו עטור התהילה של ג'ונתן ליטל ("נוטות החסד"), שהוצאת זמורה ביתן השקיעה בקניית הזכויות עליו סכום שיא כלשהו, ואני מבקש לקבוע בוודאות כי מדובר בטקסט נחות, צעקני, הבנוי על סחטנות רגשית שקרית מן הסוג הגרוע ביותר.
בכלל, כל הרעיון שיהודי אמריקאי צעיר, המנוכר לגמרי ליהדותו, יכתוב מתוך ראשו של קצין אס.אס הומוסקסואלי בדוי וישפוך עלינו אינספור תיאורי זוועה מומצאים, במקום שנקרא טקסטים אותנטיים שכתבו קצינים נאצים אותנטים לגמרי (כמו יומנו המרתק במיוחד של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ), מעורר סלידה אוטומטית.
למה לנו לעסוק בנבכי נפשו המחונטרשת של קצין נאצי עלק האומר על עצמו דברים כמו: "סביר ביותר שבחולמי להיות אישה, בחולמי לעצמי גוף של אישה, המשכתי לחפש אותה. רציתי להתקרב אליה. רציתי להיות כמוה, רציתי להיות היא. הברנשים ששכבתי איתם, מעולם לא אהבתי אף לא אחד מהם".
ומיד אחר כך עוד משפט פורנוגרפי מגלה עולם מסוג: "יש גם אנשי עסקים שתוקעים לעצמם ויברטור בפי הטבעת לפני שהםהולכים למשרד ומסתירים מתחת לחליפה שלושה?חלקים שלהם כתובות קעקע מגוונות". וכל זה בהקשר לספר על השואה, אתם מבינים?
והמנטליות הסגנונית המפוברקת והאלימה הזו בהחלט ניכרת גם בתיאורי השמדת היהודים של ליטל: "סביב הגופות היתה האדמה החולית ספוגה בדם משחיר. גם הפלג היה שחור מדם. מעל הדם שררה צחנה עזה של צואה. רבים התרוקנו ברגע המוות". גם זה סוג של פורנוגרפיה, הנשמעת כמעט כמו המשך לוויברטור ההוא התקוע בתחת.
המגבת של גאולה אבן
בטח הפסדתם, אבל אני ראיתי בערוץ 1 ביום שישי את גאולה אבן (שאני בדרך כלל בעדה) נושאת משא נלהב מדי וארוך הרבה יותר מדי בעניין כלשהו הקשור למגבות, ולא שהיא לא צודקת.
משהו הקשור לזה שהיא שילמה במיטב כספה בעבור בית מלון, והנה היא מקבלת שם הודעה מטעם הארגונים הירוקים באמצעות בית המלון, שהאורחים הנכבדים מתבקשים להסתפק במגבת אחת במשך שהותם, כדי לחסוך בחומרי ניקוי כחלק מן המלחמה בזיהום כדור הארץ
והכול בסדר, אנחנו איתה. מה פתאום לחסוך לנו במגבות במלון? אין לכם על מי ועל מה להתעלק? ומה נעשה עם ריח הכלור מהבריכה? שנשאיר אותו על אותה מגבת? אבל העניין הוא בפרופורציות. וגאולה אבן הכינה ממש משא זעם נבואי שהתמשך דקות ארוכות על סאגת המגבת, רצוף בהברקות מאומצות רבות מדי שנמשכו ממש כמו מגבת בלתי נגמרת. או-קיי, הרגיזו אותך, גאולה, הבנו. חליק. יש עוד טרגדיות בעולם.
רואים לך בבטן
הדוכיפת היא באמת בחירה מקסימה. אין מה להגיד. הרי יש לה כתר על הראש. אז שלא נכתיר? ואגב, אני השתמשתי מזמן במשל הכתר שעל ראש הדוכיפת כדי להסביר את אלוהים ואת הטמטום הדרוויניסטי.
סתם מעצמו נוצר הכתר? אף אחד לא עשה אותו? אז איך זה שיצא דווקא כתר ולא שלולית, למשל? ואגב, אהוד ברק הסביר שהוא לא מבין את כל תחרות הציפור הלאומית. "הציפור היחידה שמעניינת אותי זה עוף בתנור", אמר לחנוך דאום. רואים. רואים.
אני ממש לא רוצה שיהיה לי ראש ממשלה סתום ליפהפיות הציפורים. כי אז, מה אכפת לו להחזיר אדמה ושמים ונוף וציפורים (לסורים, למשל)? מה הוא כן רואה, אם הוא לא רואה את הדוכיפת ממטר?
האכיל אותם בכפית
מה זה הדבר הזה שיובל המבולבל מתארח בתוכנית האוכל של גיל חובב והילה אלפרט המקסימים, עם כל מיני ילדי גן מקסימים, וכולם-כולם (כולל גיל חובב עצמו, יובל עצמו וילדי הגן) אוכלים מאותה כפית - שיובל המבולבל מגיש לפיהם - מתוך איזשהו מאכל שהכינה אשתו של יובל.
מאותה כפית?! חבר'ה, אם הילדים שלי היו בגן הזה, הייתי מוחה. מבולבל מבולבל, כל הכבוד, אבל לא לדעת שלא אוכלים מאותה כפית?!
איפה הסקס?
אין טיפת סקסיות ב"סקס והעיר הגדולה". כולה מלאכותיות אמריקנית, מבוימת עד חנק, עד אחרונת מחוות הידיים ועד אחרונת הבעות הפנים. סקס בלי טיפת ספונטניות הוא הסקס הכי גרוע בעולם.
באמת
ובמקרה מקרי לחלוטין, גם מתן פרס ספיר לצבי ינאי השבוע הוא פרס לפיברוק, לזיוף. למצג השווא, המתחזה כאמת. והכל על רקע השואה המטהרת הכל כביכול.
הרי שום אח אבוד לא התגלה מחדש ולא נמצא מחדש, זו נותרה בדיה, העשויה מתפרים גסים ופשטניים (והאח האבוד הוא פונקט פרופסור, מאמין גדול באבולוציה, ממש כמו אחיו האוטודידקט. תאמינו). תמי גלבץ אמיתית מדי בשבילם.
נשיא אמיתי
גיא מרוז טוען ששמעון פרס אכזב אותו כנשיא. שפרס משעמם כנשיא. משעמם?! זה הנשיא הכי אנרגטי והכי מקסים שהיה לנו. וכן, זה בהחלט שייך לתרבות, ממש שייך, וצריך להגיד את זה פעם, על אף שזה מובן מאליו: שמעון פרס כנשיא הוא אחת ממתנות חיינו הגדולות- איש מדהים, אינטלקטואל ואיש תרבות אמיתי, שמוסיף לנו כבוד וזוהר, תבונה וחן בכל רגע נתון.
זה בהחלט מספיק כנראה כדי להיראות נפלא בגיל 85. עובדה . והוא גם בטח חכם מספיק כדי לא לקחת תרופות. ואגב, גם הטיוטות האוטוביוגרפיות שפרסם פעם בעיתון "פרוזה" היו כתיבה במיטבה. ולחשוב שגם פרס כמעט נפל בידי מבקר המדינה בחשד לשוחד בחירות.
מתחת לכל הכוכבים
בכל זאת, לא הכל הבל. הנה שני ספרים חדשים רבי חן וחסד שנחתו על שולחני. האחד הוא הרומן המוקדם של דוסטויבסקי "הכפיל", שמומלץ מאוד להתחיל את הקריאה בו באחרית הדבר הנפלאה של פרופ' עמינדב דיקמן, המספר לנו מה מהות גאוניותה של היצירה הזו, שדוסטויבסקי אמנם לא החשיב אותה, והיא מושפעת בעליל מגוגול, אבל יש בה תיאור מפורט, מבודח, מדויק עד קצה הנפש, של מחלת רוח מתפתחת. הפקיד החרדתי, האדון גוליאדקין, האיש המגלה שיש לו כפיל המתנכל לו, הוא פרנואיד קלאסי.
עם עובד, סידרת הקלאסיקונים. תרגום: דינה מרקון. נפלא.
והוצאת "קשב" הוציאה מהדורה חדשה (עם שם חדש, לא מוצלח: "ועיני טיפות כבדות ואפלות" ) של אוסף שיריה של אלזה לסקר-שילר, שהופיע לראשונה בהוצאת "עקד". מדובר באחת המשוררות הגדולות במאה העשרים, משוררת עברייה בלשון גרמנית, כפי שנהג אצ"ג להגדיר אותה, בתרגומו רב-היופי של יהודה עמיחי, העולה בהרבה על התרגום המקביל של נתן זך. תשמעו קצת שורות מתוך שני שירי אהבה, תבינו: "בלילות אני/ מונחת על פניך/ על ערבות גופך/ אטע עצי ארז ושקד". ובשיר אחר: "בחרתי אותך/ מתחת לכל הכוכבים". יותר יפה מזה?
נא להמתין לטעינת התגובות
