מסודר: עיר הגנבים של דיוויד בניוף
דיוויד בניוף היה ילד שקרן שחלם להיות סופר. כש"השעה ה-25", הרומן הראשון שלו, עובד לסרט, הוא הפך לתסריטאי הוליוודי נחשק. מאז הוא נהנה משני העולמות. עם צאת ספרו "עיר הגנבים" בעברית מגלה בניוף למי הוא חייב הכל. לספיידרמן
"להתגלגל" זה התיאור שהכי הולם את השתלשלות חייו המקצועיים של בניוף. ב-2001 היה עוד כותב ניו-יורקי צעיר שמחפש בית. בעל תואר שני בכתיבה יוצרת שמתפרנס מהוראה בתיכון ולחלופין כשומר במועדונים. 13 הוצאות לאור דחו את כתב היד של הרומן הראשון שלו, ה-14 אמרה כן, אבל גם כש"השעה ה-25" ראה אור, בניוף לא היה יותר מסופר נוסף בעל רומן ביכורים, טוב ככל שיהיה. ואז הגיעה ההצעה מהוליווד.
"הספר נשלח לכל מיני אנשים שם", הוא מספר. "אחד מהם היה טובי מגווייר, שקרא אותו ואהב אותו, ורצה לשחק את אחת הדמויות. אז הוא הגיש הצעה ושכר אותי לכתוב את התסריט. כך התגלגלתי לכתיבת תסריטים. אני חייב הכל לספיידרמן".
אולי הוא חייב הכל לספיידרמן, כלומר למגווייר, מהמבטיחים שבשחקני הוליווד דאז שבאותה שנה נכנס לחליפתו של איש העכביש (ולא שיחק בסרט שלשמו שכר את בניוף, אלא רק היה שותף להפקתו), ואולי דווקא לספייק לי, שתחת שרביטו הפך "השעה ה-25" למפגן קולנועי מלא עוצמה, ובעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, שקרו אחרי שהרומן נכתב ולפני שהסרט צולם, היה לקינה על העיר הלומת מתקפת הטרור.
בזכות הסרט התגלגל בניוף למעמד של תסריטאי-על הוליוודי, כזה ששירותיו נשכרים למשימות עתירות תקציב (האפוס "טרויה" למשל, הסרט הבא בסדרת "אקס מן" והעיבוד לתסריט של "רודף העפיפונים" ). לפני שלוש שנים התחתן עם השחקנית אמנדה פיט (ג'ק מ"ג'יל וג'ק"), לזוג בת משותפת, והם חולקים את חייהם בין ניו יורק לבין לוס אנג'לס, בהתאם לקריירה של כל אחד מהם. שניהם יפים, מוכשרים ומצליחים. החיים מחייכים בגיל שלושים פלוס.
בתוך כל הנוצץ הזה, בניוף ממשיך לכתוב ספרים. ב-2004 פירסם קובץ סיפורים, והשנה יצא "עיר הגנבים", הרומן השני שלו, שרואה עתה אור בעברית (כתר/ידיעות ספרים) ושעליו עבד בניוף קרוב לחמש שנים. בעיקר בלילות, הוא אומר. זו גם הסיבה שלטלפון הראשון מישראל, למרות שנקבע מראש, ענה אחרי די הרבה צלצולים. הוא לא התעורר בזמן, התנצל, כי כתב בלילה, לכן ביקש לדחות את השיחה בכמה שעות. דחינו.
"עיר הגנבים" מתחיל במבוא אוטוביוגרפי למראה, שבו תסריטאי בשם דיוויד, שכותב על גיבורי-על וחובק חברה שחקנית, מתאר איך ניסה לסחוט מסבו, לב בניוב, את סיפורו הבלתי ייאמן בתקופת המצור על לנינגרד.
התסריטאי, שמתיש את סבו בירידה לפרטים קטנים, מגיע למבוי סתום כשהסבא עוצר את מכשיר ההקלטה וחותך: "'דיוויד', הוא אמר.'אתה סופר. תמציא'".
ובניוף בהחלט המציא, גם את המבוא. מתברר שפרט לרקע רוסי-יהודי, אין שום קשר בין ההיסטוריה המשפחתית של הסופר לרומן שהגה. סבתו האמיתית, בניגוד לזאת שבספר, היתה הבשלנית הדגולה ביותר שהכיר וסבו נפטר זה מכבר.
אף שהשקיע מאוד בתחקיר - קרא כמויות של יומנים מהתקופה וספרי היסטוריה רלוונטיים, שוחח עם שורדי המצור וביקר בסנט פטרבורג לשעבר לנינגרד- "עיר הגנבים", הוא מדגיש, הוא ספר בדיוני לגמרי, תוצאה של דמיון פעיל ביותר.
וזה מה שהניב דמיונו, בקצרה: לב, יהודי בן 17, שנשאר בעיר הנצורה לאחר שבנות משפחתו התפנו ממנה עם רבים מהתושבים, נקלע לרצף של הרפתקאות עם העריק קוליה, צעיר יפה תואר, חובב שירה, רודף נשים ועז נפש. בפקודת קולונל שבתו מתחתנת, הם נשלחים להשיג תריסר ביצים בעיר המתקיימת מדבק נגרים. אם יעמדו במשימה, יזכו בחייהם. הדרך אל הביצים המיועדות לעוגת החתונה, היא רומן פיקרסקי, מלא הומור שחור, על פי כל הכללים המסורתיים. השילוב של המקאבריות ההיסטורית של לנינגרד הנצורה עם הלך הרוח הנוודי של הגיבורים עובד נהדר, במיוחד שבזוקה עליו האשליה - כן, אשליה - שהוא איכשהו סיפור אמיתי.
ה"השעה ה-25" היה על המקום שאתה מכיר הכי טוב בעולם, ניו יורק. איך מכל המקומות בחרת דווקא את לנינגרד הנצורה כלוקיישן ל"עיר הגנבים"?
"זה התחיל ברעיון לסיפור על שני נערים שמחפשים 12 ביצים בזמן מצור. מהר מאוד הבנתי שזה צריך להתרחש בלנינגרד במלחמת העולם השנייה, כי זה המצור הכי גדול שהיה במאה העשרים. ככל שלמדתי יותר על הנושא, ובייחוד אחרי שביקרתי שם, הבנתי שזו ההתאמה המושלמת".
ובדומה לרומן הקודם, אתה מתכוון לעבד אותו לקולנוע?
"כבר היו אנשים שהביעו עניין, ויש במאי רוסי אחד שהיה רוצה לעשות את זה. אבל אני חושב שאני עוד לא מוכן. כשאתה כותב רומן אתה בשליטה על הסיפור, ואם אתה מעביר אותו לעולם הסרטים אתה מאבד את השליטה הזאת. מה שקורה לעתים קרובות זה שסופר מוכר את הזכויות לעיבוד קולנועי על הספר שלו, ואז כל הפרויקט עלול להיכנס להמתנה של שנים על גבי שנים, או שהבמאי הלא מתאים מקבל את העבודה. זה מאוד נדיר שסופר באמת מרוצה מעיבוד קולנועי לספר שלו. כך שכרגע זה עדיין לא נראה לי. אם איזה במאי דגול יגלה עניין, ייתכן שאשקול הכל מחדש".
היית מרוצה מהעיבוד של ספייק לי ל"השעה ה-25"?
"בפעם הראשונה שראיתי את הסרט היה לי קשה מאוד, כי הדמויות נראו לי שונות לחלוטין מאיך שראיתי אותן בעיני רוחי כשיצרתי אותן. עכשיו, אחרי שעבר די הרבה זמן וראיתי את הסרט כמה פעמים, אני כבר ממש אוהב אותו. אני חושב שספייק עשה עבודה מעולה".
אז יש תקווה.
"כן, יש תקווה. זה קורה. . ."
ספרות ותסריטאות אינן דומות זו לזו, למרות ששתיהן מבוססות על כתיבה. עמוס עוז הגדיר יפה את חוויית כתיבת הסיפורת באומרו כי היא מתקיימת בעיקר "בין בדידות הכותב בחדרו לבדידות הקורא בחדרו".
החוויה הספרותית היא לרוב אינטימית מאוד, וכל ניסיון להפוך אותה לציבורית בדרך כלל יוצא מגוחך. אולי זאת הסיבה שאין כמעט ספרים שמפרנסים את כותביהם (מלבד רבי המכר, היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל). במקרה הטוב, ספרים נהדרים שמגיעים לתודעת הציבור עשויים לזכות את כותביהם בפרסים כספיים. לרוב מתפרנסים הסופרים משפע של עבודות צדדיות, הנלוות לעולם הספרות: כתיבה פובליציסטית, הוראה, השתתפות בהרצאות ובפאנלים וכו'.
תסריטאים, ובעיקר תסריטאי הוליווד, לעומת זאת, נמצאים בעולם שונה לגמרי. הם יוצרים מתווה, שעשוי להשתנות בכל רגע נתון בהתאם לחזונו של הבמאי, כפי שהודה בניוף, גחמותיהם של השחקנים או שיקולי
"בשני המקרים אתה מנסה לספר סיפור אבל אלה עולמות שונים מאוד", מאשר בניוף. "אני חושב שההבדל העיקרי הוא שכשאתה כותב תסריט אז הוא לא המוצר המוגמר, הרבה מאוד אנשים מעורבים במימוש שלו כסרט, ואתה בכלל לא הבוס. בתור סופר אתה הבוס של עצמך, ורומן הוא יצירה שכולה בינך ובין עצמך, עשייה של אדם יחיד לנפשו.
בסופו של התהליך יש עורך שנותן הערות, אבל במשך רוב העבודה זה אתה עם עצמך. אתה יוצר עולם שלם, והקורא מבין או רואה בעיני רוחו את העולם הזה רק אם הסופר מצליח להעניק לו את המילים הדרושות לכך. יש לך אחריות הרבה יותר גדולה בתור יוצר".
וכשאתה עובד על פרויקטים שונים, רצים לך כמה קווי עלילה מקבילים בראש?
"כן. חלק מהם צומח להיות תסריטים וחלק רומנים. יש לי מעט מאוד רעיונות שאני מרגיש שהם גדולים מספיק בשביל רומן. בגלל שאני מקדיש כמה שנים מחיי לכתיבת רומן, אני צריך לדעת שזה רעיון שאני אוכל להיות אובססיבי לגביו, כמו 'השעה ה-25' ו'עיר הגנבים'. אני עדיין מנסה להבין על מה הולך להיות הספר הבא".
אם אפשר היה להתפרנס מספרים כפי שאפשר מתסריטים, היית נוטש את התסריטאות לטובת הספרות?
"לא נראה לי. נכון שזה לוקסוס לכתוב תסריטים, כי אתה מרוויח מהם הרבה יותר, אבל אני באמת אוהב סרטים ואת תהליך העבודה עליהם-להיות על הסט, לעבוד עם שחקנים וכל זה. אני חושב שהייתי נורא בודד אם הייתי עובד רק על ספרים. כשגמרתי לכתוב את'עיר הגנבים' הרגשתי שאני עומד לצאת מדעתי, כי עבדתי על זה כל כך הרבה זמן, ולבד. אז הייתי מאוד נרגש לחזור לתסריטים ולעבודה משותפת עם אנשים".
אז אתה די מרוצה מהחיים באופן כללי.
(צוחק) "כן, אני באמת מרוצה. זה נדיר להתפרנס רק מכתיבה. רוב חברי הסופרים גם מלמדים או כותבים בעיתונים או דברים אחרים. לפעמים הם מאוד אוהבים את זה, אבל בדרך כלל הם היו פשוט רוצים להקדיש את כל זמנם לכתיבה.
"תמיד הנחתי שזה יהיה בלתי אפשרי שלא ללמד, תמיד הנחתי שזה יהיה חלק מהעניין. אז אני מרגיש שיש לי מזל גדול שאני יכול לכתוב במשרה מלאה. כל מה שתמיד רציתי לעשות זה להיות סופר, אף פעם לא היתה לי שום תוכנית גיבוי".
נא להמתין לטעינת התגובות
