אליבי: על ההיזכרות בישעיהו קורן
למה הקהילה הספרותית נזכרה פתאום בישעיהו קורן? הרי אין לו סיכוי אצל הקורא שעט על גרוסמן, יוכי ברנדס וצבי ינאי. ומי מרוויח מזה? בטח שלא קורן. אמנון נבות שובר שתיקה
דויד גרוסמן תמר פלג
וזוהי אינה הפעם הראשונה שנאחזים בקרנות המזבח של הסופר המינורי (מתוך עיקרון) והחרישי (מתוך בחירה) כמין ציפור נדירה רבת יופי הצפויה לגורל של היכחדות.
אפשר אפילו לקבוע שההיזקקות הזאת לחרישי שבסופרים הכותבים היום טעונה מידת מה של אותנטיות, משום שמידת האקסטרוברציה-ההחצנה הגסה-ברצף הספרים שראה אור לאחרונה, לצד ההתכתשויות הפומביות על הזכות למקום טוב באמצע של שולחנות רבי המכר ברשתות הספרים, מובילה להיאחזות (זמנית וספוראדית) בקרנות המזבח של הדגם המנוגד.
אבל עצם ההתמקדות בקורן היא פשטנית ומביכה. קורן, למרות ייחודו, אינו יחיד בדורו ואינו סואי גנריס - הוא חלק מרצף שלם של כותבי סיפורת שהחל את דרכו בשנות השישים המוקדמות (בצוותא עם גדעון תלפז, יהושע קנז, ראובן מירן, ומאוחר יותר יצחק בן-נר ורות אלמוג) בכתב העת "קשת".
התמה הנושאית המשותפת היתה המושבה הארצישראלית מסוף שנות הארבעים ועד שנות השישים - חלל התרחשות אידילי למראית עין ורדום ומאובק למעשה - שתסיסת הריקבון מתחת לפני השטח שלה יוצרת היוודעויות פתאומיות, כואבות, כאשר פני השטח האלה נפערים לכדי סדק צר או בור עמוק, המאפשרים הרף עין של התבוננות ממוקדת במעמקים.
הרף העין הזה חולף, פני השטח נסגרים והשינוי הניכר על פני השטח, על פני רקמת החיים הנמשכת, אפסי. הסיפורת של קורן היא עניין לקורא מודע מאוד, מנוסה מאוד ורגיש מאוד לכל תנודה ברצף הסיפורי. או במילים אחרות, רגע אחד של היעדר תשומת לב דרוכה, והסיפור מתפספס ונמוג, בהותירו תחושת החמצה תפלה.
מכאן נובעת הזהירות שיש לנקוט בהמלצה גורפת לקורא מקרי, האמון על גרוסמן ושלו (וזה עוד המקרה הטוב) או על "מלכים ג'" ועל "שלך סנדרו" (במקרה הפחות טוב), שכתיבתם ומחולליה מעובים כקורת בית הבד. התנודות על פני השטח הסיפורי של ישעיהו קורן הן מחוץ לטווח הרצפטורים של הקורא המצוי וטווח הוודאויות שלו.
כמעט כל הרצף בסיפור האופייני של קורן שרוי בתחום האפור של הוודאות-ואני מדבר על המובן הבסיסי ביותר של רצף האירועים. גם כאשר רצף האירועים מצוי בתחום הוודאי, ברי לגמרי שהרצף הזה אינו אלא הסוואה: האירוע המרכזי ומחוללו של רצף האירועים מצויים תמיד מחוץ לפריים.
הסיפור האופייני לקורן כמעט לא מתפתח לכיוון של היוודעות, אלא נמוג והולך (והדבר ניכר במיוחד בקובץ סיפוריו "העומדים בלילות", שהוא המורכב והמתוח אך גם האינטרוברטי ביותר בספריו. אין צורך לומר שכשראה אור, נתקבל בשתיקת התעלמות כמעט גמורה).
הנקודה המכרעת היא שאין דרך לאמוד באמת את ההישג של קורן אלא על רקע דורו וההקשר המחולל את הנוסח. יוצריו של הסיפור הדוגמאי היו בעיקר גדעון תלפז ויהושע קנז, והוויית הטירוף והמוות שמתחת לפני השטח הנפערים מתמחשת בעיקר בסיפוריו המוקדמים של ראובן מירן ("הגבעות המערביות").
הקאדר הסיפורתי כולו הושפע עמוקות מפוקנר, משרווד אנדרסון ומהמינגוויי המוקדם. מירן וקורן הושפעו גם מן "הרומן החדש" נוסח אלן רוב גרייה, אבל הובילו אותו לכיוונים מנוגדים. מירן לקח את הנוסח אל הכיוון הקולנועי (רוב גרייה היה אחד ממבשריו ויוצריו של הגל החדש בקולנוע הצרפתי). קורן הקצין את הנוסח לכיוון מינימליסטי והפך להיות בשל כך דוגמה ומופת לסופר נזירי (מתוך עיקרון) ואנטי דרמטי (מתוך בחירה).
הדברים מכוונים גם כלפי הפחות אינטרוברטי והיותר חשוף בספריו, "לוויה בצהריים", שהדפסה מחודשת שלו רואה אור בימים אלה ממש. חשוף לפחות מבחינה אחת - שיש איזה קשר קצת פחות מפותל בין מה שמתרחש על פני השטח שלו לבין ההתרחשות הפנימית. אבל, ללא מקרא מוקדם בגנסין, ב"סיפורי מישור" לס.
יזהר, ב"אחרי החגים" של קנז וב"שעה אחרת" לישראל ברמה, יסתכם העניין כולו כעוד סיפור בגידה עגום וסתמי עד כלות של אישה במיטב שנותיה בבעל עייף וטרוד עם חייל שאיבד את המימייה שלו ונשרך אחרי חבריו למחלקה ובילד קטן שנמצא מת על גל ההריסות ששימש במת החיזיון.
רק אחרי המקרא בגנסין, ב"סיפורי מישור" וב"אחרי החגים" נבין כיצד זה שאין לאיש מן הדמויות האלה ולו מילה אחת נוספת על המילים הבסיסיות ביותר לומר לעצמם או לאחרים או לעולם, ואפילו לילד (שהוא מעיקרו של דבר, ילד של אף אחד) שנסרח אחרי האירועים ומוקרב כקורבן, ואפילו בלוויה שלו לא נאמר בעצם דבר.
והלא זה העניין: מה שלא נאמר, מה שאין אוצרים כוח לומר ומה שלא היו אומרים גם אילו אצרו כוח. כאן הכוח, כאן העוצמה: בהיעדר.
יוכי ברנדס דינה קורן
ועוד משהו, חינם: כדאי גם לקרוא עוד רומן אחד, נשכח, של משה שמיר, "הגבול", שראה אור בשנות השישים. "לוויה בצהריים" הוא תשליל, מעין היפוך סימטרי שלו. אני אפילו מעז לקבוע שללא הרומן הנשכח והבעייתי מאוד של שמיר, לא היתה "לוויה בצהריים" באה לעולם.
אצל קורן, גם הקונפליקט הפנימי וגם דמות המספר קבורים היטב בחול המאובק ובהוויה השרבית, שהיא כמעט תמיד הכסות של רצף ההתרחשויות במרחב ובזמן. מתחת לפני השטח משתוללות האנומיה והמצוקה הקיומית הבלתי מודעת, האגבית ברוב המקרים.
בשל כך, הפך שלא בטובתו ושלא כערכו למעין אליבי וכיסוי ערווה לסיפורת שלמה, שבעשורים האחרונים נעה בכיוון ההפוך לזה שעיצב - סיפורת של אקסטרוברציה, התמסחרות בוטה, עיבוי הדרמה הבורגנית, פנייה גלויה וחשופה לקהל רחב הרואה בספרות חלק מתרבות הפנאי שלו.
הפעם הקודמת ששמו של קורן הועלה מחוץ להקשרו ושלא בטובתו היתה בתחילת שנות השבעים, כאשר ייסד מנחם פרי את כתב העת "סימן קריאה" וביקש דגל להיתלות עליו: דגל ההשתחררות, כביכול, של הסיפורת הישראלית מן ה"סד העגנוני", מן התחכום הלשוני והאירוניה הממסכת של עגנון.
קורן היה המודל בו
נפנף פרי מול מה שנתפש אז כשלטון האירוניה העגנונית בסיפורת (האמת היא, כמובן, שלא סד ולא נעליים - הסד העגנוני היה תקף אולי בסוף שנות החמישים בסיפוריהם המוקדמים מאוד של עמוס עוז וא.ב. יהושע, אך בתחילת שנות השבעים לא נותר ממנו אפילו שריד).
אלא שפרי מיהר ונטש את קורן לטובת סופרים מרכזיים יותר ואקסטרוברטיים יותר (מיעקב שבתאי וא.ב. יהושע עד גרוסמן). וכאן מן הראוי שנקבע: סטימצקי והקולגות שלו הם שמסחרו את שוק הספרים, לא את הספרות. מי שמסחר את הספרות עד תום זה מנחם פרי בכבודו ובעצמו.
השימוש האינסטרומנטלי הנוכחי בקורן ודאי יועיל לו במאבקו על הבכורה בשוק הספרים ובנטיעת רגשות אשם עמומים בקהל הקוראים הרחב (שספק אם שמע אפילו את שמעו של קורן), האץ להצטייד בספר תמורת שקל. לישעיהו קורן ייגרם רק נזק.
אבל ההיבט הנלעג והעלוב של שוק הספרים הנוכחי כאותה הוליווד בשיר של ברכט, מקום בו מוכרים שקרים וכמעט כל אחד מתייצב מלא תקווה בין המוכרים, אינו העניין שלשמו נתכנסנו הנה. הלא מה שימכור פרי מקורן בטל בשישים בהשוואה למה שמכר מגרוסמן, וגרוסמן בטל בשישים מול מה שימכרו "מלכים ג'" ו"סנדרו".
העניין הוא הקהילה הספרותית, או מה שנותר ממנה על הר האשפה התופח של שוק הספרים: זו שחופרת לה בין הררי הזבל איזה גרגיר, איזו מציאה כשרה לאמץ אל הלב ולהכריז עליה ברבים, במנותק מהקשר מחייב וכולל, במנותק מקודמיו של קורן ולממשיכו (היחיד לפי שעה - ישראל ברמה ז"ל, סופר מזהיר שנפטר בגיל 29), במנותק מהתמודדות מחמירה מול מה שמשתולל כאן בספרות הישראלית לאורכה ולרוחבה.
העניין הזה רק מוכיח שפרי מפעיל את הקהילה הזאת כדרך שמתפעלים כלב פאבלובי. כולם נזכרו עכשיו בקורן, מהללים אותו במאמרים מרובי המשכים כמין נסיך קטן שנפל משמים, מכוכב רחוק ומסתורי הקרוי כפר סבא או פתח תקווה המאובקות מסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, וכולם ישכחו אותו וישליכו אותו לאותו מצבור אשפה לכשיופיע רב המכר הבא.
מנחם פרי צילום: תמר פלג
ייוותר לבדו רק הקורא הנבוך, שהתפתה לקרוא את ישעיהו קורן מחוץ להקשר הספרותי שבו יש לקורן קיום ערכי, ולבטח נשגב מהבנתו על מה המהומה ואיפה בכל העמודים האלה המלאי סימני דפוס מתחבא בכלל ה"סיפור" ולאן נעלם הזוהר הקורן של הנסיך הקטן, ובעיקר, לאן נעלם הנסיך בכבודו ובעצמו.
באופן הזה יוצא מנחם פרי מורווח מכל הצדדים: הוא רומז, בעצם המעשה, שהוא ניצב לצד הקהילה הספרותית, שאין לבו רק לרבי מכר, שהמשחק שהוא מבקש לשחק בקרב סוחרי הספרים הגדולים הוא גם לטובת הספרות שאינה רבת מכר, ובאופן הזה הוא יקנה את תמיכתם בהסדרה אדמיניסטרטיבית של חוקי השיווק-האופן שיאפשר לו להתמודד מחדש בשוק רבי המכר, באמצעות רבי מכר חדשים משלו.
רבי מכר שלמראם ניתקף כולנו געגוע אפילו לבשורה המוברחת של גרוסמן, ל "מלכים ג"' הצחיח והסינתטי ולאפיגוניה של צבי ינאי, שהוא פופולזיטור של נטליה גינצבורג ופרימו לוי.
הר האשפה הספרותי שלנו הוא מקום בוגדני וחלקלק, מלא מדרונות ותהומות. אין טעם להכביר מילים. רק חבל שקורן - כאמור הנזירי והאינטרוברטי שבסופרים הפועלים כיום - הוא שנקלע לעין הסערה המתוזמנת היטב ובו מנופפים במאבק על כיסו המתרוקן ותודעתו המתפוררת של הקורא הישראלי המצוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
