מלכוד 22: איזו מלחמה נחמדה
"מלכוד 22" הוא ספר יהודי גדול. משפטים שלמים נקראים כמו ציטוטים ישירים מגראוצ'ו מרקס, והגיבור שלו עסוק כל הזמן בחישובי הישרדות. עם יציאת התרגום החדש בעברית, עפר שלח ממליץ לכולנו לחזור לרב המכר של ג'וזף הלר, כדי שנדע מה החומרים שמהם עשויה המלחמה. ולפוליטיקאים הוא מתנדב להקריא פרק-פרק - לפני שישחרר אותם להחליט על גורלנו
ג'וזף הלר נולד ב-23' בקוני איילנד, דרום ברוקלין, להורים שהיגרו מרוסיה. שנה אחר כך עברו הוריו של סול בלו בן התשע מסנט פטרסבורג לשיקגו. עשר שנים יותר מאוחר נולד פיליפ רות לזוג מהגרים יהודים מגליציה שגרו בניוארק. ביום בהיר, אם יש בכלל כזה בניו יורק, אפשר אולי לראות את בית ילדותו של רות ממרומי גלגל הענק של פארק השעשועים, שלידו גרו הוריו של הלר.
זה לא שהיה משהו במים של ניו יורק או שיקגו בשנים ההן שעשה את שלושתם לסופרים - איש כערכו, איש כהישגיו. זה הצירוף הזה, בנים של מהגרים יהודים עניים, שגרים בשולי הערים הגדולות, ילדים שהמציאות הפיזית שלהם קשה ואפרורית ועולמם בנוי על מילים וחלומות. זה מה שהיתה פעם המהות היהודית, לפני שנהייתה לנו מדינה ולה חיל האוויר הכי טוב בעולם: תלושה מלאומיות, ענייה מנכסים ומכוח פיזי, נעה ונדה וחיה על עטה.
"מלכוד 22" הוא ספר יהודי גדול. כל ההומור שלו יהודי, משפטים שלמים נקראים כמו ציטוטים ישירים מגראוצ'ו מרקס. והמבנה שלהם בא ישר מגרסת הנגטיב של התנ"ך: הצהרת פתיחה שנראית הגיונית ופשוטה ("האחות דאקט חשבה שיוסריאן מושלם"), עם תקבולת סותרת - "ומיד התחילה לחשוב איך משנים אותו". נדמה שהיהדות הספציפית הזו, שהיגרה ממזרח אירופה לארצות הברית ופרחה שם באלף פרחים ספרותיים, הולכת ונעלמת מן העולם. ברור שבישראל היא כבר לא קיימת.
זה כבוד גדול להלר, להזכיר אותו יחד עם בלו ורות. מכלול יצירתו זניח: אחת ממחלותיי כקורא היא שאם ספר של סופר מוצא חן בעיניי באמת, אני מתפתה לרדוף אחרי כל מה שכתב. זה עלה לי בהרבה סבל-תנסו אתם לקרוא את כל מה שכתב ג'יי פי דונלווי, רק בגלל ש"האם אתה מקשיב, רבי לב" הוא הספר הכי מצחיק בעולם, או גרוע מזה-לצלוח את הגרפומניה של דון דלילו רק כי "ליברה" הוא אחד מגדולי הספרים שנכתבו אי פעם.
הספרים האחרים של הלר הם בינוניים במקרה הטוב. אבל גם בוב בימון לא עשה הרבה לפני ואחרי שקפץ פעם 8.90 מטרים, והוא הקופץ לרוחק הראשון שעולה לכם בראש כשעולים לכם בראש קופצים לרוחק. בגיל 19 הלר התגייס לחיל האוויר, הוכשר כמטילן ונשלח לאיטליה. הוא טס 60 משימות בקרבות באירופה במלחמת העולם השנייה וחזר הביתה גיבור, "למרות שרוב המשימות שעשיתי היו דומות להובלת חלב".
לקח עוד 16 שנים עד ש"מלכוד 22" יצא לאור. המטוס שבו הלר טס היה מפציץ בי-25. לחיל האוויר הישראלי היו מפציצים רק בראשית ימיו, בי-17 ישנים, ואחר כך עבר לתפישה של מטוסי קרב-הפצצה שמפעילים אותם טייס או שניים.
ותיקי החיל בטח יסבירו את זה באלף הסברים מקצועיים נכונים, אני רואה את זה כהחלטה ישראלית ויהודית: ישראלי מתקשה לעבוד בעבודות אפורות, להיות איש צוות אוויר-בטח ובטח כשהוא לא הטייס אלא איזה מקלען שתקוע בירכתי המטוס; יהודי, שכל תרבותו היא חישובי הישרדות ותכנון של נתיב הימלטות לרגע שיבוא הפריץ, קשה לו להיות סגור בקופסה שכדי לה ?גיע ממנה לפתח המילוט צריך לעשות דרך ארוכה וצרה.
קפטן ג'ון יוסריאן, שלאורך כל הספר כולם תוהים אם הוא אשורי אבל יהודי בוודאי איננו, הוא גיבור יהודי קלאסי. הוא עסוק מאוד בחישובי הישרדות: איך בדיוק יידחק, אם המטוס ייפגע והוא יצטרך לנטוש, במעבר הצר והחסום שבין עמדת המטילן לפתח המילוט. מכיוון שלא הייתם בחיים בעמדת מטילן, תחשבו על כוך בגודל אדם יושב, סגור מכל הכיוונים ופונה רק אל המקום שממנו יורים עליך (וכולם, יוסריאן יודע, יורים רק עליך, כדי להרוג רק אותך).
תחשבו על הלר, יהודי של הימלטות ומילים, יושב 60 פעם בתוך הכוך הזה, מרגיש כמו גיבור, ובתוכו תוסס ומבעבע, בלי שהוא עצמו יידע, הספר שאחריו לא תוכלו עוד להסתכל על המלחמה אותו דבר.
יום אחד ב-53', סיפר הלר לימים, הוא ישב בבית ופתאום עלה בו המשפט הראשון: "זו היתה אהבה ממבט ראשון. בפעם הראשונה שמישהו ראה את הכומר, הוא התאהב בו נואשות". תוך שבוע הוא גמר את הפרק הראשון, אבל לקח עוד שמונה שנים והרבה היסוסים ("החלטתי שאם לא יקבלו את הטיוטה של הפרקים הראשונים לא אכתוב את הספר", אמר אחר כך) עד ש"מלכוד 22" יצא לאור.
לואיסה ולנסואלה, הסופרת הארגנטינית הנפלאה שלמדתי אצלה בניו יורק, היתה אומרת שהגוף שלך מתנגד לזה שתכתוב, כי הוא יודע שתגלה יותר מדי. כל מי שכתב אי פעם מכיר את זה: כל הסחת דעת מקרית מתקבלת בברכה, כי היא עוקרת אותך מהעבודה. אלף פעמים אתה קם למקרר, 200 אלף פעם אתה מוצא את עצמך יושב ומתגרד. אתה צריך משמעת של פקיד ארכיון כדי לנצח את הגוף-אם תנצח אותו בכלל.
אלוהים יודע שזה מגיע לנו, בתמורה לכל הייסורים שבהם מילא את חיינו עלי אדמות. כן, הוא יגיד בנאום ההגנה שלו ביום שבו נעמיד אותו לדין (ויוסריאן הוא מועמד מעולה לנשיא הרכב השופטים), עשיתי לכם ככה וככה אבל גם נתתי לכם את "מלכוד 22".
רוברט גוטליב היה בן 26, זה שנתיים עורך בסיימון אנד שוסטר, כשקרא במגזין ספרותי קטן פרק מתוך רומן בכתובים מאת ג'וזף הלר. הוא האיש שקנה את זכויות ההוצאה לאור, ב"סכום האגדי של 1,500 דולר", והוא העורך שעמד ליד עריסתו של כתב היד עד הרגע שבו "מלכוד" ראה אור.
"הרושם הראשון שלי ממנו היה שהוא איש נעים ושקט", אומר גוטליב 51 שנים אחר כך, כשעיתונאי ישראלי מטריד אותו בטלפון. "הפכנו להיות ידידים זהירים, אחר כך ידידים קרובים, וכך היינו עד מותו".
מה חשב האיש השני שהחזיק ביד את כתב היד המקורי של "מלכוד 22"? "הספר היה רבע כתוב. חשבתי שהוא מבריק, אבל לא תפשתי אותו כמצחיק. זה ספר על חרדה, שהיא דבר לא מצחיק בכלל. לא חשבתי על יצירת מופת, עורך לא חושב ככה בכלל, אבל הייתי בטוח שזה כתב יד מיוחד ומדויק".
בשלוש השנים וחצי הבאות הם עבדו יחד על הספר. "ג'ו היה כותב אדיר, עם חושים מצוינים, אבל הכי רחוק מאגואיסט שאפשר. לעבוד איתו היה כמו שני מנתחים ליד אותו חולה. כשאני הייתי אומר 'ג'ו, זה לא עובד, אולי נעשה פה משהו אחר', הוא לא היה מתרעם ואומר שזה הספר שלו ושלא אתערב. לא היינו כותב ועורך, אלא כמעט שווי מעמד. בימים האחרונים ממש, לפני שהספר יצא לאור, אמרתי לו שאחד מפרקי הסיום, פרק קודר ופנטסמגורי, נראה לי לא מתאים. הוא אפילו לא התווכח. הוצאנו אותו מהספר, ושנים אחר כך ג'ו פרסם אותו כסיפור נפרד ב'אסקווייר'".
גוטליב, שהפך לאחד העורכים האגדיים של ההוצאה, עמד אחר כך ליד שולחן הניתוחים בכל אחד מספריו הבאים של הלר. "לדמות הראשית של הספר השני שלו, 'משהו קרה' - ספר שאני אוהב יותר מאשר את 'מלכוד22' - קראו ביל סלוקום. ואז יום אחד, ממש לקראת הסיום, אמרתי לג'ו'אתה יודע? הוא לא נראה לי בכלל כמו ביל. אני חושב שהרבה יותר מתאים לו להיות בוב'. הוא צחק.
'כתבתי אותו בתור בוב', אמר לי,'אבל חשבתי שאתה תיעלב - כי זה השם שלך, ולכן שיניתי לביל'. שינינו חזרה לבוב, וככה זה נשאר".
הלר ידע ש"מלכוד 22" יאפיל על כל מה שיעשה אחר כך? הכעיס אותו שהוא נחשב לסופר של ספר גדול אחד?
"הוא לא כעס, ואם כעס לא אמר לי. תראה, שני הספרים הראשונים שלו עוכ סקים בחרדה. זה היה הנושא הגדול שלו, ואלה היו חייו באותו זמן. אחר כך הוא היה מצליח, מפורסם, ושמח עם ההצלחה הזו. חייו השתנו-העבודה, הנישואים-והחרכ דה כבר לא היתה שם. הנושא האמיתי שלו עזב אותו.
"זה קרה לי אחר כך עם עוד סופר גדול שערכתי, ג'ון לה קארה. גם אצלו הנושא הגדול שלו עזב אותו, והוא עדיין כותב טוב אבל כל הזמן מחפש. ג'ו רצה לה כ משיך לכתוב, אבל ידע שזה יהיה אחרת מעכשיו".
מאיפה בא יוסריאן?
"ג'ו לא רצה שהוא יהיה יהודי. הוא רצה להרחיק אותו, לא לזהות אותו כעוד גיבור יהודי של סופר יהודי. אני חושב שזה עושה אותו גיבור כל כך אוניברסלי, ועדיין כל כך ספציפי, איש שכל אחד יכול להזדהות איתו".
הספר מכר רק 30 אלף עותקים בכריכ כה קשה, מספר נאה אבל לא יוצא דופן. גם הביקורות היו מעורבות. ב"ניו יורק טיימס", למשל , לא אהבו. אחר כך, אומר גוטליב, באה ההיסטריה. "אנשים הכינו סטיקרים, נכנסו לחנויות ודרשו את הספר רק כדי לקדם את המכירות שלו. ג'ו היה מקדם אדיר שידע בדיוק מה לעשות. ואחר כך באה הכריכה הרכה, בדיוק כשהתחילה התנועה נגד מלחמת וייטנאם, פתאום זה פרץ בנחשול אדיר".
מה הוא חשב על הסרט?
"מייק ניקולס הוא חבר שלי, אבל ג'ו לא אהב את הסרט. הסרט הכניס לו הרבה כסף, חידש את המכירות של הספר, אבל לא עניין אותו בכלל".
הלר מת בדצמבר 99', אבל יוסריאן, כמו שאמר הסטיקר המפורסם מכולם, עוד חי. וגוטליב? לפני פרידה הוא מבקש לספר סיפור אחרון. "אתה יודע, באביב 61' שלחתי את כתב היד הסופי להפקה. בקיץ חזרו ההגהות, ואני עברתי עליהן ואישרתי אותן להדפסה. ומאז לא קראתי את 'מלכוד22'. לא פתחתי אותו אפילו. אני תמיד פוחד שאם אחזור ואקרא בו, אולי לא אוהב אותו כמו שאהבתי אז".
קראתי את המלכוד לפני שהתגייסתי לצבא. הוא היה מצחיק להפליא, משפטים שלמים נתקעו לך בראש ולא יצאו משם עד היום. זה לא עצר אותי מללכת לצנחנים, יש בחיים דברים שאפילו הספר הכי גדול לא יתגבר עליהם, אבל היתה תקופה, בצבא ואחר כך, שיכולת להגיד משפט מ"מלכוד" והייתי ממשיך אותו עד הסוף בלי לקחת נשימה.
עכשיו חזרתי וקראתי אותו, אחרי הרבה שנים, בתרגום החדש. הזמן לא עושה לו טוב, אבל זה בגללי ולא בגללו. פתאום אתה שם לב לפגמים, לחזרה ולסרבול ולקצוות הפרומים. אני אוהב קצוות פרומים, אין דבר יותר אמריקני ויותר דוחה מסרט או ספר שבו הכל נסגר בסוף וכל אקדח מהמערכה הראשונה יורה בשלישית, אבל יותר מדי דברים נראים עכשיו כמו ספר ראשון של סופר שלא מוכן למלא אחרי הכלל החשוב-מה שהכי מוצא חן בעיניך, המילים שלך שהתאהבת בהן נואשות כמו יוסריאן בכומר, את זה בדיוק זרוק לפח.
את חיים וקסברגר פגשתי בצבא. הוא היה עורך דין אמריקני, שבגיל 27 גמר משפטים והחליט שמה שהוא צריך לעשות זה להתנדב לצה"ל. הוא היה מבוגר בארבע שנים מהמ"פ שלנו וחכם מכולנו בשליש חיים, והוא נתן לי את העותק הראשון של "שדרים" של מייקל הר, הספר שצריך להוציא עוד פעם (הוא תו ?רגם לעברית נפלאה על ידי עמשי לוין, אם קשה לכם לקרוא את המקור) ולמכור יחד עם "מלכוד" באריזה אחת-האלבום הכפול של כל חייל בצאתו לקרב. שתדעו מהם החומרים מהם עשויה המלחמה, ואולי תצליחו גם לשרוד אותה וגם לחזור הביתה בני אדם-ואגב, אם אתם שואלים אותי, גם לנצח בה.
הרמטכ"ל מקרים שהיה ודאי מענג את ג'וזף הלר, הזדמן לי לקבל ליד את התרגום החדש של "מלכוד 22" בעודי יושב מול שאול מופז. הספר הגיע ב"עותק לבן", ללא הכריכה שבה יופץ בחנויות, ומופז התעניין בנימוס על מה אני כל כך שמח. "מלכוד 22" יוצא מחדש בעברית, אמרתי לו. שריר לא זע בפניו.
מופז היה המפקד שלי בסדיר, הרמטכ"ל ושר הביטחון של כולנו הרבה שנים אחר כך. יש הבדל בין גבר-גבר למייג'ור-מייג'ור, אבל לא חשדתי בו ובמפקדיי האחרים אי פעם שהלר הוא חלק מעולמם. לרוב האלופים בצבא יש תואר שני מהאוניברסיטה, אבל מעט מאוד השכלה. במאות שעות של שיחות איתם, כולל פרטיות לגמרי, אני לא זוכר שאי פעם הזכרנו ספר, בטח לא את "מלכוד".
חוסר השכלה הוא תמיד רע, וצה"ל הוא צבא א-אינטלקטואלי, כזה שהסתערות מלפני 20 שנה על גבעה בלבנון תמיד תיחשב בו יותר מציטוט מספר (שאפילו יכול להחשיד את המצטט בלמדנות יתר, הגובלת בפחדנות). אבל אני לא יודע אם הייתי רוצה שינהיגו את צה"ל מפקדים יותר מודעים לעצמם, כאלה שקראו את הלר והושפעו ממנו עמוקות. הספר הוא כל כך אנושי, ומי שמקבל החלטות שסופן מוות, מנת יתר של אנושיות עלולה להיות בעייתית עבורו.
אבל מופז הפוליטיקאי, ואני מציין את שמו רק מפני שאתרע מזלו לשבת מולי כשלקחתי ליד את הספר הלבן, חייב לקרוא את "מלכוד". הייתי לוקח אותו ואת כל מי שמתיימר להיות ראש ממשלה ושר ביטחון, רותם אותם לכיסא כמו זה שאליו הושיבו את מלקולם מקדואל ב"התפוז המכני" - ידיים קשורות למסעד, עפעפיים פתוחים לרווחה ותפורים במהדקים לגבות - ומקריא להם פרק אחרי פרק.
הייתי בוחן אותם אם למדו בעל פה, ואם הבינו. אחר כך, אחרי שווידאתי שחלחלו לתוכם הספק הפראי של הלר בכל מעשה והחלטה, החמלה שלו לכל יצור אנושי, האימה של מעיו השפוכים של סנאודן והטירוף של ג'ו הרעב - רק אז הייתי משחרר אותם להחליט על גורלנו.
בעיני הוא חרא. תקראו את שניצר.
עוד באותו עניין:
רון מיברג פגש את ג'וזף הלר
מנחם בן חושב שמלכוד 22 הוא ספר פולחן ובצדק
מאיר שניצר על מלכוד 22 בקולנוע
נא להמתין לטעינת התגובות
