היסחפות המונית ב"על הפטריוטיות" של טולסטוי
הרגש ההמוני שמתאר טולסטוי, שבגללו מקריב הרוב את חייו למען מיעוט נצלני, הוא זה שמשמש גם היום בעלי אינטרסים לא רק בשדה הקרב
עיבוד של כרזת תעמולה משנות הארבעים לכרזה אנטי מלחמתית עדכנית Micah Wright Propaganda Remix Project
אט-אט הטונים עולים. כל פלוגה מנסה לגבור על יריבתה ברעש. יש גם תופים וזמבורות. מפקד החטיבה מגיע. הוא מבקש להשתיק אותם, אבל המפקדים לא מצליחים להשתלט. החיילים באקסטזה. הפצרות המח"ט גורמות להם להתלהט עוד יותר.
עכשיו הם כבר על גג בית האוכל. מתופפים ברגליהם מעל ראשי המפקדים. הם קופצים, צורחים. אילו היו עכשיו לפני קרב, לאויב לא היה סיכוי. אבל אין אויב. והחיילים באמוק. אם לא יירגעו בקרוב יתחילו להילחם בינם לבין עצמם.
ברגע האחרון הם מתעשתים, אבל האגרסיביות הזו תצוץ שוב. במחסום, בסיורים, במגע עם אזרחים. לא סתם מכנים את החיילים המסורים ביותר "מורעלים". הרגשות שמציפים אותם כשהמדינה "קוראת לדגל" מעבירים אותם על דעתם, כמו רעל שתוקף את הנפש.
הרעל שיגרום להם ולאויבים שלהם לרצוח זה את זה בלי להבין למה. הרגש החיובי של הפטריוטיות, אותה התעלות נפש בלתי מוסברת, אינו אלא מצע לתוקפנות שאותה פטריוטיות רוצה לשרת.
זה מה שכותב לב טולסטוי כשהוא מתאר את חגיגות השלום בין צרפת לרוסיה ב-1893 בפתיחת חיבורו "על הפטריוטיות". דמיינו את סצינת החיילים בנצרים, הכפילו אותה באלף, ותקבלו את האקסטזה שאפפה רבבות רוסים וצרפתים בחגיגות ההן. אנשים נמחצו למוות.
אישה צרפתייה ראתה את המלחים הרוסים מתקרבים, צעקה "תחי רוסיה! ", קפצה לנהר הסן וטבעה. מלח רוסי עשה את אותו הדבר, רק שצעק "תחי צרפת! ". אחר כך נחשפה המטרה האמיתית של החגיגות: ברית בין שני העמים למלחמה קרבה עם גרמניה.
וכאן מגיע המסר. הוא מדגים כמה אלימות מתחבאת בהיסחפות המונית שהיא תוצר של תחושת אחווה מלאכותית. בין אם מדובר בעמים הכורתים ברית, בחיילים ששרים שירי הלל לפלוגה או באוהדי כדורגל באצטדיונים. אגרסיביות חיובית היא עדיין אגרסיביות.
המאה הנוכחית אגרסיבית במיוחד. צעקנית במיוחד. בעידן הזה של גלובליזציה יש פחות אפשרויות להרגיש שאנחנו "חלק ממשהו", פחות דרכים לממש את התחושה הטבעית של פטריוטיות. לכן אנחנו מסתערים באגרסיביות על כל אירוע, קטן ככל שיהיה, כדי להזין את הרגש הזה, ובעלי אינטרסים, מאנשי צבא ועד פרסומאים, מנצלים את הפרצה הפסיכולוגית הזו כדי לשעבד ציבור שלם.
רוצים למכור צ'יפס? תביאו חיילי צנחנים. רוצים לשווק שוקו? תראו חיילים במסע כומתה. ולא רק חיילים. קמפיינים שלמים מבוססים על אותו רגש משעבד שאומר "המדינה קוראת לך, לך תקנה".
וזה בדיוק אותו רגש שמאפשר למעטים לגרור עמים שלמים למלחמה.
"בזמן שאתה נואם את הנאומים היפים שלך, אני נקרע לגזרים", שרים רדיוהד, מדגימים במשפט אחד את היחס בין בני אצולה, גנרלים ופוליטיקאים לבני המעמד הנמוך. הראשונים פותחים במלחמות, האחרונים נהרגים בהן.
זה נכון להיום, זה היה נכון גם לפני 2,000 שנה . אפילו הסאטיריקן הרומי יובנאליס כתב על היועץ הצבאי קורנליוס פוסוקוס שהוא "גנרל כורסה", כזה שתכנן מהווילה הנוחה שלו את הקרבות שנהרגו בהם חייליו.
בספרו של טולסטוי אלה הם האיכרים שמובלים אל מותם. "אותו מעמד עמלים מטופש בעל מזג נוח. . . מרוצים בצורה תמימה למראה אדמירלים בלבוש רשמי, דגלים מתנופפים מעל ראשיהם ולמראה הזיקוקים ונהנים ממוזיקת הניצחון;
אלה שברגע שיסתיים האירוע לא יהיו בשבילם אדמירלים, נשיאים, דגלים או מוזיקה, אלא רק שדה לח וריק של מאבק, קור, רעב וכאב מול אויב רצחני כשמאחוריהם קצינים חסרי רחמים שמונעים את בריחתם. רק דם, פצעים, גופות מרקיבות ומוות מיותר ומשולל היגיון".
טולסטוי מציע מהפכה. או, נכון יותר, אנטי-מהפכה. לדכא את אותם רגשות מהפכניים שגורמים לנו להיסחף, ללכת שולל בעקבות בעלי ההון, בעקבות הפוליטיקאים, הגנרלים, המומחים. להוציא את האנרגיה הזו בעבודה קשה, לא משנה איזו, אך
לעולם לא להשתלהב עם ההמונים.
לא לשוש אלי קרב שנראה טוב בסרטים ונשמע טוב בשירים. לא להפוך לזומבים משנני סיסמאות רומנטיות שאין מאחוריהן דבר. כי בצד האחר של הרגשות המציפים האלה מחכים האלימות, הדם והמוות.
על הפטריוטיות, לב ניקולייביץ', מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, נהר, 161 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
