שנהב: כולנו נשאים של נגיף הגזענות
"הדיון האינטלקטואלי והפוליטי בישראל מתכחש לשאלות של גזע וגזענות", אומר הפרופסור יהודה שנהב, עם צאתה של אסופת המאמרים "גזענות בישראל". שנהב, שערך את הספר ביחד עם הפרופ' יוסי יונה, מבאר כמה מושגי יסוד ומספר על התקרבותו המחודשת לשפה הערבית
"הגדרה כזו", אומר שנהב, "גוזרת אלם על הדיבור על גזענות יומיומית ורציפה, שנמצאת בכל מקום, כמו רוח רפאים". הספר שערכו שנהב ויונה, פרי עמלה של קבוצת מחקר שהתדיינה במשך שנתיים במכון ואן ליר, מבקש לתת קול לסוגיית הגזענות, על תופעותיה השונות, להמשיג ולשכלל ארגז כלים תיאורטי לדיון על אודותיה.
בעוד מדעי הרוח והחברה בישראל ממעטים לעסוק בשאלות על גזענות, היקף המחקר בשאלות אלה באירופה ובארצות הברית הוא נרחב. הספר, שמבקש לדון בייצוגים של גזענות, בפרקטיקות גזעניות ובמאבק בהם, מקיף מגוון רחב של תחומי ידע וכולל, בין היתר, מאמרים שעוסקים בעיתונות, בסיפורת, בביו-פוליטיקה ובהיסטוריה.
"באופן אירוני", אומר שנהב, "גם גרמניה וגם ישראל שותפות לאותו קשר שתיקה, מאחר שגם בגרמניה אסור לדבר על גזענות אחרי 1945, ולכן הומצאו ושוכללו לתופעה קטגוריות חדשות". הטאבו הגורף שהתקיים על השיח על אודות גזע וגזענות בארץ הוא מעניין, משום שעד עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התקיים בעולם דיון עשיר על גזע שהיה תקף גם במחוזות היהודיים.
איך בא לידי ביטוי הטאבו על הדיון? איך (והאם) הוא הסתיים?
"מאמרן של חנה הרצוג, אינה לייקין וסמדר שרון, המופיע בספר, בוחן את העיתונות הכתובה בעברית משנת 1949 עד שנת 2000, ומראה כיצד התקיים כאן בארץ טאבו בדיבור על גזענות מ-48 עד שנות ה-80. מה שהצית את הדיון מחדש זה הדיונים והחקיקה בעקבות הופעתו של מאיר כהנא בפוליטיקה הישראלית. מהלך נוסף בדיבור על גזע וגזענות היה ההבאה של האתיופים לארץ".
מה הולידה הרתיעה מהשימוש במושג הגזע?
"החוקר הצרפתי אטיין בליבר [שתרגום מאמרו נכלל בספר, י.נ] תיאר את התופעה הזאת וקרא לה "גזענות ללא גזע" – מצב שבו מאחר שלא ניתן היה להשתמש בגזענות רגילה, עם מאפיינים ביולוגיים, חלה הדגשה של גזענות מתוקף מסמנים חברתיים-תרבותיים שמתרחקים מהביולוגיה".
"בארץ,
מושג הגזענות לכשעצמו דורש הבהרה, והבנה של תהליכים סוציולוגיים ופרשניים. במבוא לספר מבקשים הפרופסורים שנהב ויונה להשיב על השאלה "גזענות מהי" ולנסח בסיס רחב ככל האפשר לדיון על גזענות. השניים יוצאים מנקודת ההנחה שגזע לכשעצמו הוא הבניה תרבותית-חברתית, המצאה של בני אדם.
המבוא לספר נפתח בציטוט של החוקרת והפמיניסטית הצרפתייה קולט גיומן: "גזע אינו ממשי", היא אומרת, "אבל הוא הורג אנשים". עם ראשית השימוש בקטגוריה של גזע, אומר שנהב, "אי אפשר להכניס אותה לקופסא. היא קיימת והיא משמשת לכל מיני מעשי גזענות, שמגיעה לעתים עד רצח עם".
שנהב ויונה מבכרים את הדיון על "הגזעה" על פני הדיון בגזע. בתהליך ההגזעה "הביולוגי (למשל צבע העור ואורכו או רוחבו של האף), החברתי (למשל עוני, ארץ מוצא או מעמד חברתי) או התרבותי (למשל דתיות, גודל משפחה ויחס לטכנולוגיה) הופכים לטבעי".
"כשאנחנו מדברים על גזענות ביולוגית", חוזר שנהב ואומר "איננו מתכוונים לביולוגיה. גם המסמנים הביולוגיים שאנחנו מתכוונים אליהם הם בסך הכול פרי הדמיון האנושי".
הסבר.
"למשל , המונח "דם יהודי" – הרי לא עשו בדיקות דם כדי לקבוע למי יש דם יהודי בשביל להחליט מיהו יהודי בגרמניה הנאצית. ההוכחה ליהודיות הייתה אנתרופולוגית – מי הלך לבית כנסת, אילו הרגלים היו לו. המאמר של יפעת וייס על חוקי נירנברג הוא מלמד מאוד בעניין זה".
"למעשה מדובר בקטגוריות מדומיינות משדה הביולוגיה. בתהליך הזה לוקחים קטגוריות כמו צבע עור והופכים אותן לקטגוריות ביולוגיות. כך התרבות הופכת טבע, התרבות מחליפה את הטבע. כמו בהיסטוריה / תרבות משותפת, גם הגזע המשותף זו המצאה מדומיינת".
מה ההבדל בין אתניות לגזע?
"יש הטוענים שגזע מסמן דברים ביולוגיים ואתניות מסמלת היסטוריה משותפת, תרבות - לא דברים ביולוגיים. יש לי חדשות לגבי מי שעושה את ההבחנה הזו, שאין לה כל תוקף ממשי. בשנות ה-30 האנתרופולוגים הפיזיים אמרו: יש קטגוריה של גזע, ולמולם ביקשה האנתרופולוגיה התרבותית להשתמש במושג האתניות. מאז השימוש ביניהם הוא חליפי. מדובר בסך הכול במאבק בין שתי דיסציפלינות ידע, שמתחרות ביניהן על אותה קטגוריה".
אז אין גזע, אבל הגזעה – יש. "הגזעה היא תהליך דינמי", מסביר שנהב. "והוא מתרחש על ידי סימונם של אדם או קבוצה, כשמטעינים עליו או עליה מאפיינים גזעיים, תכונות של קבוצה, שאינן יכולות להשתנות או יכולות להשתנות בטווח זמן מאוד גדול, ונמצאת בגוף או בסביבתו".
"זה יכול להתחיל בגוף כמו המסמנים הביולוגיים שהזכרנו קודם, אבל ממשיך ומתרחק מהגוף ככה שגם שפם הוא תכונה שמשמשת בתהליך ההגזעה, כמו גם היגיינה, ריח וכולי. בסופו של דבר גם המסמנים התרבותיים שמתכתבים עם המסמנים הביולוגיים לכאורה מנוכסים לתהליך הזה".
שנהב מספק דוגמאות אקטואליות יותר להתקה של ה"תרבותי" והשלכתו על ה"ביולוגי". "ביום הפריימריז למפלגת העבודה בנובמבר 2005" הוא מספר, "אחת מתומכות ברק התראיינה אצל רזי ברקאי, ששאל אותה מי לדעתה יותר מתאים. היא אמרה לו "מה זאת אומרת? זה כמו שתשווה טייס של F-16 לנהג משאית" הדוגמא הזאת מסבירה, לטענת שנהב, את האופן שבו השתקת הדיבור על גזע יוצרת דיבור על "מסמנים שמתכתבים עם גזע, אבל מנוסחים במושגים חברתיים".
אבל היום כבר שוב משתמשים באופן גלוי במסמנים ביולוגים. במאמרם של יעקב ידגר וחגי רם על מפלגת שינוי מצוטטת מצביעת שינוי מרמת השרון שמספרת על הפאניקה שגורמים לה "השחורים האלה".
"נכון. אנחנו נמצאים בתקופה שבה הדיבור הגלוי על הגזע חוזר ומתקיים לצד הדיבור העקיף, המטשטש, המוחק. אחד השדות או המכשירים שבאמצעותם זה קורה הוא המדע. זה עידן שיש בו מעין דז'ה-וו למאה ה-19, כי אנחנו חווים מהפיכה ביולוגית חדשה שמחזירה את סוגיית הגזע לסדר היום. אנו נמצאים בעיצומה של מהפכה מחשבתית ביולוגית, עם פרויקט הגנום וכל זה. מאמרה של סנאית גיסיס מדבר על השימוש בקטגוריה "גזע" בגנטיקה וברפואה בעשורים האחרונים, ולמעשה מסייע בהבנה של הקשר בין הדיון בגזע לגזענות".
עבודתה של קבוצת המחקר ותוצריה המכונסים בספר "גזענות בישראל" מבקשים, אם כן, לתת מענה להיעדר הדיון האקדמי השיטתי בישראל על גזע. הספר מחולק לארבעה שערים: 'לובן ישראלי', 'ציונות, יהודים וגזעים', 'מיניות, מגדר והגזעה' ו'גזע, מגדר ומשטרי הצדקה'.
"למדתי המון מחברי הקבוצה ומעמיתי לעריכה, פרופ' יוסי יונה", אומר שנהב. "הייתה בקבוצה הטרוגניות רבה מבחינת העמדות ביחס לרלוונטיות של שאלות הגזע לחברה בישראל, והמבוא שכתבנו מבקש לבטא את ההטרוגניות הזו".
יחסם של כותבי המאמרים לשאלת הגזענות נע בין קוטב אחד שאומר שהגזענות נמצאת בכל מקום, שהיא רוח רפאים שלא צריך להוכיח אותה לבין קוטב אחר שאומר שהגזענות אינה רלוונטית לחברה בישראל. "הדיונים היו ארוכים ונוקבים ובסופו של דבר אני חושב שיש לנו תוצר ייחודי שמנסה ומצליח באפקטיביות רבה להמשיג תופעה מורכבת מאוד".
מהי התרומה העיקרית של הספר לדיון על גזענות בישראל, לדעתך?
"מנגנוני ההכחשה בשפה בישראל מאוד מפותחים, כמו בגרמניה ובמקומות אחרים. זאת, לעומת הביטויים של הגזענות בפרקטיקה – ברחוב, בקולנוע, בתיאטרון, השפה האינטלקטואלית לא השתכללה ולא הכילה את כל התופעות האלה. הפער בין הפרקטיקות הגזעניות לבין השפה האקדמית מטריד, והוא נוצר בעקבות משבר 45' אבל גם משום שיש שימוש במשטרי הצדקה אלטרנטיביים לשפה הגזעית והגזענית הרגילה".
מה הם משטרי הצדקה?
"את תהליך הפרופיילינג בשדה התעופה, למשל, מצדיקים משום שמוטלת עלינו משימה לאתר מחבלים פוטנציאלים. התהליך הזה הוא אקונומי, יעיל, וגם הגיוני מבחינה סטטיסטית. בואי נניח, שאין התעמרות או שימוש בקטגוריות גזעניות לצורך בושה והשפלה, נגיד שהפרופיילינג נעשה לצורך ביטחון בלבד. אפילו אם זה הכרחי, יש פה פעולה של הגזעה ולכן זה גם גזעני. זה יכול להיות גם יעיל וגם גזעני".
אחת השאלות המרכזיות בהן עוסק שנהב היא הקשר בין הגזעה לגזענות. "כשמישהו אומר שהעיראקים הם מנהלי חשבונות טובים – זו הגזעה, אבל האם זוהי גזענות? הדעות חלוקות. אמירה מהסוג הזה יכולה להוות בסיס לגזענות".
אז גזענות גוזרת רק היררכיות שליליות?
"בעיקר. לכן השאלה שצריך לדון בה, היא האם כל הגזעה מולידה גזענות, וזו שאלה שנותרת פתוחה. אני טוען שלא לכל הגזעה יש אפקט מיידי של גזענות, אבל כל הגזעה נובעת בהכרח מחלוקות שהן תשתית לגזענות".
שנהב לא נושא עימו בשורה לגבי המין האנושי. "כל החברות בעולם הן חברות גזעניות", הוא אומר, "אין חברה שאינה גזענית. גם את ואני גזענים. גזענות סמויה, גלויה, לא מודעת, תת מודעת, מוחבאת, מטושטשת, גזענות עצמית – יש כל מיני סוגים של גזענות. את ואני לא יוצאי דופן. אבל אנו צריכים להכיר בגזענות הזו".
בספר יש שער שמוקדש למגדר. מה היחס בין גזענות למגדר או לקטגוריות סוציולוגיות אחרות?
"באופן כללי, קטגוריות של מעמד, לאום או של מגדר אוספות את שאלת הגזע לתוכן. סקסיזם זה גזענות, חד משמעית. רוב הביטויים של סקסיזם הם בגוף או במסמנים שזזו מהגוף אבל הם קשורים לגוף. להיות סקסיסט זה להיות גזען, אבל כשאנחנו מדברים על סקסיזם אנחנו שוכחים לדבר על הגזענות המובלעת בתוכו".
מאמרי הספר מדגימים כיצד השימוש העקיף בלאומיות, במעמד או במגדר כולל הגזעה וגזענות, תוך שהוא משכלל את השימוש בשפה אלטרנטיבית. ב-1995 עמד הפרופ' שנהב בראש ועדת קבלה לסטודנטים, והוא מספר ששמח על ההזדמנות לעשות העדפה מתקנת לנשים, למזרחים, לערבים. "מהר מאד הסתבר לי שהאוניברסיטה לא מאפשרת להשתמש בקטגוריה של מזרחיות. המצב הסוציו-אקונומי הפך לתחליף גזע. גם האגודה לזכויות האזרח עד לפני כמה שנים, ספרה ערבים, נשים ולא רצתה או הצליחה לספור מזרחים".
"הדוגמא השלישית אחרי מעמד וג'נדר היא דוגמת הלאום", אומר שנהב. "הלאום משמש משטר הצדקה גם כן, כשאנחנו אומרים שאנחנו לא גזענים, שיש פה מאבק בין שתי קבוצות לאום", הוא קובע. המאבק הלאומי סוחף לתוכו את הגזענות.
מאמרה של אן סטולר המופיע בספר מדבר על הסכנות הטמונות בנישואי תערובת. אחד מהטיעונים השכיחים ביחס לנחיתות המעמדית של המזרחים בישראל הוא, שריבוי של נישואי תערובת יעלים ויטשטש את ההבדלים הסוציו-אקונומיים כמו גם את מסמני הגזע.
"בניגוד למקובל לחשוב, המחקר הסוציולוגי בישראל מראה, שהפערים בין מזרחים לאשכנזים אינם מצטמצמים, ובחלקם אף מתרחבים. נכון, שזו בין היתר תוצאה של התרחבות הפערים בכלל בישראל, בעשור האחרון, אבל זה בכל מקרה מפריך את הטענה שהחברה היא של כור היתוך, שזה עניין של זמן עד שהפערים יצטמצמו.
"אחת ההבטחות הגדולות של מנגנון כור ההיתוך, שמוחק את האפשרות להשתמש בקטגוריה של מזרחים כקטגוריה גזעית, היא נישואי תערובת. אבל עצם המושג, שמקובל גם בספרות, הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. המחקר הסוציולוגי מראה, ששיעור נישואי התערובת אינו כלכך גדול כפי שאנשים נוטים לחשוב, ומאמצע שנות ה-80 יש עצירה משמעותית בשיעור הנישואים בין שתי הקבוצות – מזרחים אשכנזים.
"יש פה דבר פרדוכסלי, מצד אחד אומרים שאין הבדלים גזעיים, מצד שני אומרים שילדי תערובת הם הכי יפים, זה דיבור גזעי. ולהפך: הפחד מעירוב הדם עם הערבים, עם הפלסטינים מבוסס גם הוא על חשיבה גזעית. זה דומה לפחד ולרתיעה מהשימוש בקטגוריה 'יהודים-ערבים', שמאתגר את יכולת ההתמיינות, אי היכולת להתמיין כמוה זה עירוב גזעי".
"נכון. טרנסג'נדריות היא קטגוריה לא ברורה. טרנסג'נדרים צריכים כל יום להצביע ברגליים ולהחליט בכל יום לאיזה מגדר הם משתייכים. היכולת להחליט כל פעם מחדש ולא באופן קבוע לאיזו קטגוריה אתה משתייך. אני לא בהכרח טוען שיש פה יכולת בחירה, אבל זו כבר סוגיה אחרת".
יהודה שנהב, ממייסדי תנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" הוא פרופסור מן המניין בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הוא משמש גם כעמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ועורך את כתב העת "תיאוריה וביקורת" וכן עורך בכיר בכתב העת האירופאי "Organizational studies
".
בשנה האחרונה התווספה לפעילותו הענפה של שנהב השתתפות בשיעורים של תלמידי תיכון בנצרת, וגם הצפייה בטלנובלות בערבית, כמו "נור" ו"שנות האובדן", מהוות חלק בלתי נפרד מסדר היום שלו. "אני עוקב בשקדנות אחרי קורותיה של למיס, שלא ברור אם היא בהריון מיחיא או מעומר. את הסדרה על הזמרת "אסמאהאן" (המשודרת בירדן) אני רואה ביחד עם אימא שלי".
איך קרה שדיברת בתחנת רדיו מקומית בערבית?
"נולדתי וגדלתי למשפחה דוברת ערבית, ועד גיל 3 וחצי שמעתי רק ערבית. בשנים האחרונות חזרתי אל השפה. אין ספק שהתבנית הלשונית והאינסטינקטים הדקדוקיים נמצאו שם אי שם בירכתי התודעה שלי, ובשנים האחרונות החלטתי לעשות מחווה לאבא שלי שהיה בעצמו מורה לערבית ואיש מודיעין ועשיתי השלמות בעיקר בקריאה וכתיבה.. יש לי מורה לערבית, אדם מיוחד, חסן קונדוס מיפו. באלגנטיות רבה הוא מנתב אותי בין הלהג העיראקי והלהג הפלסטיני ולימד אותי לא לאבד את זהותי אלא לשמור עליה."
השמועות מספרות שאתה מתרועע עם תלמידי תיכון.
"שמועות עוברות מהר. כן, ישבתי בכיתה י"ב ולמדתי איתם סוציולוגיה ואזרחות במשך כמה שבועות. זו הייתה חוויה מדהימה, גם ברמה הרגשית, שסיפקה לי הזדמנות ללמוד מושגים חדשים בתחומי מדעי החברה בערבית, מושגים שעוד לא השתגרו בשפה בספרות או בטלוויזיה".
"אבל ההתקרבות המחודשת שלי לשפה לא נעוצה בסיבות אינסטרומנטליות אלא בתשוקה וארוס. ככל שאני נכנס יותר לשפה, אני מוצא שם המון גירויים נוספים שאינם קשורים רק לדיבור ולכתיבה, אלא לעולמות תרבותיים נוספים שלא היו קיימים כשהשפה הייתה רדומה".
מה מקומו של הספר בהתפתחות המחקרית שלך?
"הספר הזה הוא מימוש של תחנות רבות במהלך חיי ובקריירה שלי. החל מן העובדה שאני, כמו רבים מחבריי המזרחים, תוצר של גזענות, דרך הכלים הסוציולוגים שרכשתי על מנת לחקור שפה, שיח, דיכוי והכחשה. כשחקרתי את תולדות הניהול, בדקתי כיצד התעצבה שפה יש מאין, שפה שחלק מתוצאותיה היה טשטוש של הדיכוי הפוליטי של עובדים. יש פה דוגמא לאופן שבו שפות תרבותיות שונות מטשטשות את הפוליטי ומחביאות אותו.
"כמובן, שההשתתפות שלי במאבק המזרחי חידדה אצלי את האבחנות בין סוגים שונים של דיבור גזעני, כולל התנסות בדיונים עם אנשים שונים שביקשו להכחיש את הרלוונטיות של המאבק המזרחי ביצירת דה-לגיטימציה, על ידי המסת הקטגוריה המזרחית בקטגוריות מעמדיות, למשל.
"חלק מעמיתיי הסוציולוגיים, בעיקר מהדור הישן, יוכיחו באותות ובמופתים, כי הסיבה שרק 9% מאנשי הסגל מהאוניברסיטאות הם מזרחים הינה פונקציונאלית לגמרי, וקשורה לתארים, לניסיון או למצאי. נגיד לרגע שהם צודקים, והם לא, האם אין פה שאלה מוסרית?
איך העובדה שיש בסגל האקדמי רק 9% מזרחים ו- 0.5% ערבים לא מדירה שינה מעיניהם של רוב רובם הגדול של חברי הסגל באוניברסיטאות?"
מהו האתגר שניצב בפני החברה בישראל כיום?
"האתגר הוא לא לטעון שאיננו גזענים. כולנו גזענים, אולם אנו חייבים לפתח כלים מחודדים להבין את מימדיה ולהכיר בה. זה השלב הראשון לעיקורה של הגזענות מתוכנו. ההכחשה היא אם כל החטאים. במיוחד בחברה המבוססת על דקדוק גזעי."
גזענות בישראל, עורכים: יהודה שנהב, יוסי יונה, מכון ואן ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 484 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
