הבשורה על פי גרוסמן
בביקורת שרואה אור בימים אלה בכתב העת "עכשיו" מסביר אמנון נבות מדוע "אישה בורחת מבשורה" הוא לא רומאן מכונן, אלא רק ניסיון להתאים את עצמו לדגם אב בלתי אפשרי. גרוסמן, כותב נבות, לא מייצג אלא עוד צד שפוי וצפוי מדי של מטבע השגרה
העורך והמו"ל המיתולוגי יפיק הרבה טבין ותקילין בשילוב קורטוב של נחת שמנונית; היזם שהגה בעיים רוחו את השילוב המנצח של מיסחור אגרסיבי תחת חותמת "הכשר" אקדמי יחגוג כאן את ניצחונו הבלתי מוטל בספק; בעבר הואשם גרוסמן על-ידי כותב שורות אלו וטובים ממנו במיסחור הספרות והפיכתה לחלק בלתי-נפרד מ"תרבות הפנאי"; במקרה הבוחן שלנו, מציאות חיינו תשמש כאן תיבת תהודה החוסכת כל צורך ביחסי ציבור. מי יכול להתווכח עם דם הבנים.
אני כותב כאן דברים חמורים מאוד, אין ספק. מול האירוע (ואני מדבר כאן על "אירוע גרוסמן", שנוצר גם עכשיו אף בטרם קראו הקוראים מן הספר ולו שורה אחת!) יכול המבקר לנקוט שלוש עמדות חלופיות: הוא יכול להתכנס בשתיקה כמעט הכרחית ומובנת מאליה ולקיים את הצעד שהיה על גרוסמן עצמו לנקוט (לאמור, גניזת הספר לעשר שנים לפחות), משום שבכל מבחן מתבאר שהממשות תעשה בספר שמות. עמדה שניה שהיא אפשרית וכמעט מתבקשת יכלה להיות: לכבוש את הצער להתעלם מן ההקשר החוץ–ספרותי (זה שהופך את הספרות עצמה לכסות פרומה של המציאות, ממש חור מול חור), ולהצטרף לרשימת המשבחים, להודיע בפומבי שזה ספר מכונן או כיוצא בזה מילים שכל קשר בינן לבין הממשות הספרותית הוא עניין לכוונות טובות בלבד (ספרו של גרוסמן איננו ספר מכונן, אלא תולדה של ספר מכונן אחר - וזה יתבהר בהמשך הדברים).
החלופה השלישית היא ניסיון לקרוא את הספר מתוכו, מחוץ לתיבת התהודה הציבורית ומחוץ לקיומו של הספר כסימפטום תרבותי, לאמור מקרא בטקסט של גרוסמן במנותק מהקשרו המיידי, שזה אולי הדבר הנדרש בהקשר ספרותי ותרבותי שפוי אילו היה זה בגדר האפשר. כלומר, אילו גרוסמן הסופר ואנוכי המבקר היינו מתגדרים מראש בתוך הספרות: אילו הייתה הספרות העברית עדיין אורגנום סוברני לעצמו, המציב פוזיציה תקיפה המנידה כתף קרה כלפי הממשות הסוחרת בדם בניה ובזיעת עבדיה ובכיליון זקניה וחוליה וחומסת בראש חוצות כל אשר תוכל להניח עליו יד חמדנית, ובשעת מבחן מפקירה את כל אלה המנויים לעיל ומפנה אליהם את גבה.
אני מדבר על ספרות שאיננה כיום, אשר יוצרת עמדה אוטונומית וגם ביקורתית כלפי המציאות החברתית מתוך סירוב להפוך למותג של "גיבורי תרבות" את העמדה האופוזיציונית כלפי מציאות זו, שתסרב ליהפך לאויב רדוד של המציאות, המהווה למעשה רק צד שני, לכאורה הפוך, של אותו מטבע פסול. לאמור, האופציה השלישית היום קשה מאוד לביצוע: היא תהיה מבוססת כיום במידה מסוימת על יציאה כנגד המציאות הקיימת.
הרי לביקורת הספרות האמיתית אין כיום כל תפקיד או השפעה משום שהמעגלים היותר פנימיים של ה"רפובליקה הספרותית", זו שנזקקת לדיון ביקורתי ולהיררכיות פנימיות בתוך הספרות, ממילא נעקפו, זולזלו והתפוררו (משום שבין השאר לא יכלה לקיים בכוח ההשפעה ובתהודה הציבורית שלה בוחן ערכי משלה מול "גיבורי תרבות" ממידתם של עוז, שלו, גרוסמן וכו').
עד שיתחדשו המעגלים הפנימיים הרוחניים הללו (אולי בדור הבא) ועד שתתכונן מחדש הרפובליקה הספרותית, אם תיתכונן, אין לנו למעשה עניין בסופרים, אלא בגיבורי-תרבות המתקיימים באזור הדמדומים שבין הספרות ה'לגיטימית' לבין פוזיציה תיקשורתית של 'איש רוח' - לאמור, הללו המגרדים בחרס את צרתו של הזולת, ובזה האופן מאפשרים לחברה להמשיך ולשרך דרכיה. קיום כזה של מוכיחים בשער בדיעבד, המספקים אינדולגנציות, הוא בחינת הכרח קיומי לסוג מסויים של בורגנות מבוססת ו"נאורה" שבתמורה מקיימת אושיות הספרות והתרבות האמורים ברווחת מה.
תהיה זו ללא ספק טעות לזלזל בגרוסמן מראש, בגין הדיוקן הציבורי ששיווה לעצמו, משום שכסופר הוא משויך לדור המדינה, וכמעט מכל בחינה, ולמרות סטייה אחת לכיוון פוסטמודרני פרוע ויומרני ('עיין ערך אהבה'), אין הוא חלק מן הדור הבא של מספרים, הפחות רציני ומעוט המשקל (עד שלב זה) גם משום שהדור הבא לא הצליח להתגבש ולהתלכד סביב מרכז כוח או מודל ספרותי; המודל של מחזאות האבסורד ממנו שאבה קסטל-בלום את כוחה או
גרוסמן חזר לחיקו החמים של דור המדינה ואימץ את הדגמים שלו (על בסיס של סיפורת בנוסח עוז, יהושע ו–י. שבתאי) גם משום שהוא עצמו נטוע בנוסח הקודם, ולא הצליח לעצב נוסח עצמאי. אולם הנוסחים של "הדור הבא" עוצבו בידי סופרים חלשים מגרוסמן בהרבה (כוונתי אפילו לקסטל-בלום ואתגר קרת, ובוודאי לשפע סיפורת "מגדרית" משנית).
לצורך פישוט התמונה, נעמיד חמש תבניות-אב המקנות לדור המדינה בסיפורת את עיקר תקיפותו. אמנם בעשורים האחרונים נחלשה הזיקה הספרותית האותנטית וטושטשה כדי כך עד כי יקשה עלינו מאוד לראות את הקשר בין חמשת הרומאנים שהיוו מודל אב לדור המדינה לבין התוצאות בשטח; ואף על פי כן רומאנים כ'עד ירושלים' לאהרון ראובני, 'מכאן ומכאן' לברנר, 'תמול שלשום' לעגנון, 'ימי צקלג' ליזהר וסידרת הרומאנים הלוריאנים של דוד שחר, היו ונותרו תבניות-אב התקפות של סיפורת דור המדינה.
או בלשון מובנת מעט יותר, אלה הספרים המכוננים, שכל סופר רציני, ולו במקצת, מפזיל עליהם מבט בבואו לעצב דבר-מה חדש מטעם עצמו. (גם 'זיכרון דברים' ליעקב שבתאי משמש כמודל תקף, למרות שלדעתי הוא בכל זאת נופל במקצת בערכו הסגולי מהקודמים לו – ועל כך להלן). זאת בנוסף להשפעות מעצבות של עוז ויהושע על צעירים מהם - ובפרט על גרוסמן.
כלומר אני טוען כי, בניגוד בולט ל"רייטינג" על-פי נושאים שוטפים, ההתפתחות הערכית של הסיפורת המרכזית שלנו, עד ישראל ברמה ויובל שמעוני ועד בכלל, מתייחסת לדגמי–סיפורת עיקריים קודמים, מעגנון עד יזהר, בתוספת גל שני של השפעות מדורם של עוז, יהושע, קניוק ואורפז, על שלו וגרוסמן ושמעוני. בהקשר הזה רציתי גם לפרט את השפעת סדרת הרומאנים הלוריאנית של שחר על עמוס עוז בתור סופר ירושלמי - תיזה שאיננה מקובלת על עורך 'עכשיו' - אך אולי אעשה זאת בהזדמנות אחרת.
אין מדובר כאן במודלים בלעדיים: "רוח התקופה" משפיעה על הזדקקות למודל ספציפי לא פחות מעוצמת ההקרנה של המודל עצמו. למרות עוצמתם, נותרו המודלים המגולמים ב'עד ירושלים' או ב'תמול שלשום' בגדר אפשרות תיאורטית, עקב קשיים ביישום. בשלושת העשורים האחרונים, למשל, התפוררות אורח החיים הקולקטיבי והתפרדותה של החברה הישראלית לצד תהליכי האנומיה והאטומיזם של ההוויה הקיומית הישראלית, כולל התפוררות התא המשפחתי המורחב וגם הגרעיני, העצימה את המודל של 'זיכרון דברים'.
המודל הזה אף חצה את המערכת הדורית, וסופרים מן הדור של אחר גרוסמן (כדוגמת דידי נבו או יובל שמעוני, ובמידת מה גדי טאוב ועינת יקיר) הושפעו מן המודל השבתאי. והנה, למרות שעיקר העיסוק של הרומאן הארצישראלי בשני העשורים האחרונים (כולל הרומאן הנוכחי של גרוסמן) מתמקד בעצם בהתפוררות התא המשפחתי הגרעיני, או בקוצר היכולת לקיים אותו, המלחמות המדממות אל תוך חיינו ממצבות את 'ימי ציקלג' כמודל רלוונטי ואקטואלי לא פחות מ'זיכרון דברים'.
אפילו סופר כיהושע קנז, שנזהר מכל מגע עם המודלים המרכזיים של הרומאן הארצישראלי ושמר בקנאות על "קבוצת ההתייחסות" הספרותית הלועזית שלו (פרנסוא מוריאק, סטנדל, פלובר ואלן רוב גרייה)ראה עצמו נאלץ להתייחס למודל האב של 'ימי ציקלג' ב'התגנבות יחידים'. המודלים של גרוסמן, לעומת זאת, נותרו מודלים של כלי שני, מושפע מסופרים שכבר הטמיעו את מודל האב, "בייתו" אותו ומהלו אותו עם השפעות ממתנות. לאמור, גרוסמן מושפע בעיקר מעמוס עוז ומא.ב. יהושע, ובמידת מה מיעקב שבתאי.
האלסטיות הלשונית המאפיינת את גרוסמן מתחילותיו אפשרה לו סינתזה בין השפעות סותרות, לצד אובדן עוצמות לשוניות, האופייני כל-כך להשפעות השאובות מכלי שני. זו היא הסיבה לכך שגרוסמן אפיין את הרומאנים האחרונים שלו בתור "ספרים לבני הנעורים". (האמת היא, כמובן, שאין הם מתאימים לבני הנעורים כלל ועיקר). אבל גרוסמן, אולי בדומה לעוז ב'סיפור על אהבה וחושך', הסתתר מאחורי פוזיציה ראשונית, ספק תמימה ספק מיתממת של מספר נער או מספר ילד, גם כשמספר מבוגר יותר עומד מאחורי גבו, ובאופן הזה הפיק מעצמו מידי פעם סיפורת מינורית, חביבה אך מעוטת ערך ממשי (בניגוד לעוצמתו של עוז ב'סיפור על אהבה וחושך').
הישראלית המבקשת להתכנס בתוך חייה, משבריה הפנימיים, נאפופי נאפופיה והדוניזם עלוב שלה,
לבין הממשות החיצונית המורכבת ממלחמות בעצימות גבוהה או נמוכה.
גרוסמן, כנראה באופן בלתי מודע, עמד על נקודת–מיפנה מעניינת ברצף הקיום הבורגני והפוזיציה שהבורגנות הזאת מעמידה מול הקזת הדם היומיומית המלווה את חיינו לפחות מאז מלחמת ששת–הימים: עד פרוץ ה"אירועים" המוגדרים כ"אינתיפאדה השנייה" נאלצה הבורגנות לשלם מחיר נסבל יחסית בדם בניה, ואף מצאה דרכים שונות ומשונות להחמיק את הבנים משירות צבאי קדמי או מסוכן; מעמדות נמוכים יותר (כגון זעיר בורגנות, עולים חדשים ומעמד פריפריאלי נמוך שראה בשירות הצבאי הקידמי חלק מחיזוק הזהות שלו) הם הם ששילמו את מחירה של המלחמה הנמשכת בלבנון ותפקידי השיטור ודיכוי המרד הפלשתינאי האזרחי למחצה (מה שמכונה "האינתיפאדה הראשונה".
עם פרוץ האינתיפאדה השניה, שהביאה את המלחמה אל פתח הבית והרחוב הישראלי באמצעות "נציגים נבחרים" של הפלשתינאיות הלוחמת, הם ומטעני הנפץ שלהם, נכנסה הבורגנות שוחרת השלום למצב שאין לכנותו אלא הלם קיומי: למרות שמצאה דרכים להתמודד עם הסכנה באמצעות הסתגרות, התכנסות, מעבר ממקום למקום ברכב ושפע מסעות והשתהויות בחו"ל - גם כאן מי שספגו את מטעני הנפץ בפועל ממש הם בעיקר המעמדות הנמוכים יותר, שעקב מצוקות הקיום נזדקקו לתחבורה ציבורית ולחיי המסחר הרחובי - הרי בכל זאת בתודעה הבורגנית הזאת ניצרבה המלחמה הזאת כמלחמתם - הם כאילו הם מצויים בחזית הקדמית ובמשלט באופן שמצמצם את פער הסיכון בינם לבין (נניח) הלוחמים במישלטים של ציקלג.
מובן, כי כל קשר בין בורגני מצוי במקומותינו לבין ימי ציקלג הוא מיקרי בלבד. הרומאן של יזהר וחוויית ההתמזגות עם הנוף המידברי אינם מעלמא הדין כאן כלל – הבורגני המצוי יכול היה להיחשף לחוויות הנוף הארצישראלי בשתי דרכים מרכזיות – זיכרון עמום משירות צבאי, או מסעות באמצעות ג'יפים נוצצים (ההורסים כל חלקה טובה) בנוף הישראלי.
בכך לא קלענו ללב העניין. לב העניין איננו החיבור עם הנוף, אלא תשוקת הניכוס וה"ביות" של הנוף, שנהפכה להיות מגיפה בקרב הבורגנות הישראלית, והדבר בא לידי ביטוי לא רק במסעות על גבי ג'יפים דורסניים, אלא גם בהרס, עיור ופירבור) פועל יוצא מהמושג פרברים) של כל חלקה טובה בנוף הישראלי וחופיו, ממטולה עד אילת. גיבורת הרומאן של גרוסמן, לאחר התייצבות סמלית בחזות הלוחמה (מסעות אובססיביים באוטובוסים המועדים לפיצוץ חבלני בירושלים בתקופת שיא האינתיפאדה השנייה) ולאחר התייצבות מסוכנת לא פחות בחזית המשפחתית (שכן אורה, זאת ייאמר מיד, היא אישה קשישה פרודה מבעלה ואם לבנים בוגרים), ולאחר שהיא משגרת-מלווה את בנה היוצא למבצע צבאי מסוכן, יוצאת למסע בנוף הישראלי, ואגב כך היא מנכסת, כמעט אונסת, לצאת לטיול שרידים של מאהב מיתולוגי, פגוע נפש שעונה כדבעי בשבי המצרי בעידן מלחמת יום–כיפור.
לשון אחר: גיבורת הרומאן של גרוסמן מסכנת את עצמה, מטילה על כף המאזניים את בנה (שכבר מתוכנת לסכן את נפשו במלחמות) ואת מה שנותר מיציבות משפחתה, תמורת ניכוס הנוף היזהרי) כמובן, אין מדובר כאן במורכבות של הנוף המדברי למחצה של יזהר, אלא בנוף היותר 'אירופאי', היינו ארץ הגליל (גם בנקודה זו, התמורה של הנוף היזהרי מדרום לצפון צפויה ו'אוטומטית' כדי כך,שאיננו טורחים להרים גבה).
לענייננו חשוב אולי היחס האמביוולנטי של החברה הישראלית אל הנוף הפתוח; מצד אחד, הצורך הדוחק בכיבושו וב"ביותו" (משום שהוא מקום המארב של מי שמבקשים את נפשך – זוהי המסקניות של מאה שנות ציונות מעשית) לבין תחושת הקלאוסטרופוביה של קבוצה שנקלעה למצור פנימי, תודעתי ופיזי.
(ואמנם, קבוצת ההתייחסות של גרוסמן, לאמור קהל המטרה שלו, היא המועדת ביותר לתחושת המצור והמחנק הנובע מהתפוררותו כמעמד מוביל בהוויה ובתרבות הישראלית – והדבר ניכר היטב בין השיטין של רומאן). אלא שמוצאיה ומבוכיה של הבורגנות הישראלית, קהל המטרה האוטומטי של גרוסמן, מעניינים אותנו פחות, בהקשר הנוכחי.
ההיבטים החברתיים-המעמדיים-המגדריים בנקודת החיבור שלהם עם הספרות הנכתבת במקביל או כמעט במקביל לתהליכים העוברים עליה, ראויים, ללא ספק, לדיון בכלים משוכללים לאין ערוך מהללו שיכול להפיק מבקר ספרות עברית המבקש להתגדר בתחומו. ואמנם, אותנו מעניינת הספרות בראש וראשונה.
והנה, המודל היזהרי, אותו ביקש גרוסמן לאמץ בזהירות, ככל שיימהל בנוסחים מרוככים יותר בסגנון עוז ויהושע, הוא מה שקרוי מתכון לאסון, ככל שמדובר בסופר המבקש (וזה ניסוח זהיר) לכתוב בתפר שבין נוסח קליט השובה את לב קוראיו לבין ספרות ערכית יותר ולזכות בהכרת התודה ובהערכה של מו"לו וקוראיו. סיפורת ישימה לתרגום זריז לא תתאפשר מההיצמדות למודל היזהרי של 'ימי ציקלג' - סיפורת שאינה חורגת לרגע מקבוצת הלוחמים הספציפית של המשלט, המסלקת מעליה כל מה שאינו שייך לאותה קבוצה גרעינית של לוחמים.
אפילו הקצינים שם באים אך לרגע ונמלטים עם חשיכה לחפש להם ויעוד עם חיילת בבסיס העורפי הבטוח והמוגן. יזהר הולך אל קצה הטווח שמאפשרת העברית כדי לתאר את החוויה הסטטית (במהותה) של המלחמה. כמעט בכל היבט אפשרי הולך יזהר נגד הצפוי בז'אנר, בחלוקה הכמעט שווה בין תיאור המרחב האנושי המצומצם לבין תיאור הנוף המצומצם עוד יותר מבחינת מכלול הפרטים האפשרי לתיאור.
היבטים אלה הופכים את הקריאה ב'ימי ציקלג' לכל מי שאיננו קורא קנאי מודע לעצמו ודרוך של ספרות עברית לבלתי אפשרית בעליל, לאמור, רק למי שמשוייך למעגלים היותר מצומצמים של ה"רפובליקה הספרותית" העברית יתאפשר להגיע אל המוקד הגרעיני של הסאגה של יזהר, המתגלם בחלקים היותר מאוחרים שלו, המתמקד במפקד הכיתה המתאהב בחברתו של חובש המחלקה (למרות שלא ראה אותה מעולם ואפילו תמונה זערורית שלה לא שזפה עינו) והוא מייחל למותו של החובש בקרב והוזה לאורך עשרות עמודים את מראה הרגע שבו יביא את הבשורה לעלמה הזאת, שכאמור אינו יודע אף את שמה, ואגב כך יכבוש אותה.
דומה שסיטואציה זו, הנפרשת על פני עמודים רבים באורח אובססיבי, היא חץ שלוח אל מרכז הדילמה שהעסיקה את יזהר והובילה אותו להתמקד בתנאים הקיצוניים יותר של חוויית המלחמה. האם ההכרה היא היוצרת את ההוויה או ההוויה היא היוצרת את ההכרה. אנחנו כיום לא נוכל לתפוס עד כמה שאלה זו העסיקה את הציבור בשנות הארבעים והחמישים, ואת הספרות הישראלית בקו החיציון שלה בין הרומאן הסובייטי והרומאן המערבי.
הרי 'ימי ציקלג' התפרסם בשנות החמישים המאוחרות ערב התפנית שעברה הספרות העברית מרומאן ההוויה הקולקטיבי אל הספרות המקדשת את ה'אני הפרטי' (אמנם, בשירה המעבר היה חלק יותר, משום שהדיון התמקד בהליך ניתוץ האליל המשומר בפורמלין של השירה העברית, נתן אלתרמן). המעבר בסיפורת היה מורכב יותר, איטי יותר, מצטבר יותר.
בשלב הזה, כאשר הועמדו לפני הקורא הישראלי ראשוני הספרים של יצחק אורפז, דוד שחר, פנחס שדה ויורם קניוק, הופיע 'ימי ציקלג' כמין מצבה חיה ופעילה לדילמה הבלתי מוכרעת שבין הוויה וההכרה, בין האני הפרטי לאני הקולקטיבי, בין רומאן המלחמה הסובייטי לבין הרומאן המערבי העוסק, בראש וראשונה, בהכרה. בעצם אי הכרעתו איפשר 'ימי ציקלג' את המעבר.
מבקרים בכירים, שתפשו בחוש את ההצטודדות של יזהר בוויכוח והתייצבותו בעמדת–ביניים למרות תוקפה ועוצמתה (ואולי בגלל עוצמתה), תקפו את 'ימי ציקלג' בפומבי (ברוך קורצוויל, למשל) ובסמוי. ראוי שנבין, שתהליך ה'התקבלות' של 'ימי צקלג' היה בעייתי מאוד, ולא רק, או לא בעיקר, מסיבת הקושי שבצפיפות הסגולית והקצנת הנוסח והדילמה הפנימית שהוא מציב לפני הקורא.
מי שלא קרא - לא קרא, אבל גם מי שקרא את 'ימי צקלג' ברובד הסיפורי המיידי שלו, לא יכול היה שלא להיתקל בתופעות כגון היעדרותו הכמעט מוחלטת של פיקוד גבוה מדרג מפקד כיתה בשדה הקרב של ציקלג - מפקד המחלקה הועבר משדה הקרב משום שנתקף אימה וכמעט לא תיפקד; כמחוללה של בריחה מבוהלת הטורח מייד, כצפוי וכמוכר לנו עד זרא, להטיל את האחריות על דרג נמוך ממנו, לאמור, על הלוחמים עצמם.
מפקדים מדרג בכיר יותר מגיעים לביקור קצר, ולאחר שלב קצר של דברי רמייה ועידוד חלולים וקיום מלא של טקס שתיית הקפה המסורתי מן הפינג'אן, ככתוב בתולדות הפלמ"ח וטקסיו, הם חומקים משדה הקרב. הדברים אמורים אפילו במפקד הפלוגה המיתולוגי שלהם, צביקו, שעיקר המלחמה שלו היא בינו לבין הסיגריות האוכלות את ריאותיו ואת גרונו. יזהר עצמו לא היה בדרג לוחם, אלא קצין מטה; אבל כסופר, הבין בחוש היכן מצוי העיקר והיכן התפל.
כל אותן תופעות שהתגלו לציבוריות הישראליות במלחמת לבנון האחרונה כבר היו טמונות ב'ימי צקלג' באופן עוברי, ואולי לא באופן עוברי כל–כך. אין תימה אפוא שהממונים מטעם על התרבות בישראל בשנות החמישים דאגו להגיש כתף קרה לסופר איש הציבור, ואפילו הסכימו לשתף פעולה עם קורצוויל,
מבקר ספרות קלריקאלי למחצה (בעיניהם) והיחיד שיכול היה להתמודד התמודדות אינטלקטואלית-ספרותית (אבל לא רגשית חווייתית) עם הסאגה היזהרית, במונעם מיזהר אפילו את אות הכבוד השגרתי לגמרי, שכל סופר מדרג ג' זכה ליהנות ממנו בשנים ההן ('פרס ביאליק').
יזהר עצמו, המוכר בהחלט כגדול הפרוזאיקונים העבריים אחרי עגנון, נתכנס בשתיקת-אלם בת שלושים שנה. ולא בכדי. המנהיגים בעבר ובהווה תפשו בחוש כי אופוזיציה פנימית מסוכנת הרבה לאין שיעור בהשוואה לאופוזיציות חיצוניות, ואם תרצו, כאן אולי ההבדל העמוק בין דגם האב לבין ממשיכו מדור שלישי.
כמעט אוטומטי היה לצפות מגרוסמן שיצעד בראש ההפגנות נגד ההנהגה ה'חלולה' וזה סביר ומחויב המציאות לאור תוצאותיה האומללות של המלחמה, כחלק מהקתרזיס הפומבי, הוצאת הקיטור הציבורית, כל עוד אין גרוסמן מעצב אופוזיציה פנימית, שהיא המסוכנת באמת, כל עוד לא יחרוג באמת מכרטיס הטווחים של הבורגנות המשכילה למחצה, היא ודילמות ה'חיים' שלה, העדפותיה הרגשיות והסכסואליות, נאפופיה – או במילים אכזריות, כל עוד ימשיך ויתאר את המראה המלבב של אם המלווה את בנה לחזית (עמ' 84 ואילך) בדרך למפגשה-היא עם הנוף והמאהב המיתולוגי, שכל עוד לא יחרוג מתחום הרייטינג והנושא הצפוי, הוא יהיה רק צד שפוי וצפוי מדי של מטבע השגרה הישראלית.
אך אנו איננו עוסקים ביזהר: תהליך ה'התקבלות' של 'ימי צקלג' מדחייה סמויה, כמעט מוחלטת עד
הפיכתו לדגם–על בתולדות הספרות העברית ראוי לדיון נרחב וממצה. כל אשר אני מבקש להדגים
כאן הוא עוצמה אפשרית של דגם מכונן בספרות ועד כמה רחבים הזיקות וההקשרים שיכול רומאן
שבקושי נקרא על–ידי אלף קוראים לעצב במהלכיה של התרבות.
'ימי צקלג' הוא המודל (הבלתי אפשרי ליישום) מולו נבחן הגרוסמניזם בספרות הנוכחית. הוא 'הראי מולו יתעוות הקוף', אם יתאפשר לנו לצטט משפט מפתח מתוך 'מות דאנטון' לגיאורג ביכנר. דומה שיש בדברים אלה כדי להציב, מראש, את היצירה הגרוסמנית החדשה, בהקשרים הנכונים;
לא רומאן 'מכונן', אלא ניסיון להתכוונן על-פי דגם אב בלתי אפשרי בתנאים הנוכחיים של הספרות הישראלית כסניף נידח של 'תרבות הפנאי' השואף, כמעט בכל מחיר, להפוך להיות סניף מרכזי.
ואף על פי כן, המודל תקף: למרות שאין כאן מסע בנוף, באותו מובן יזהרי מחמיר, למרות שהמשקע העכור שנותר בקורא בסוף הקריאה הוא שעברנו עוד רומאן על משולש רומאנטי–פאטאלי ושהגורל, המתגלם במלחמות שהתרחשו כאן במהלך שלושת העשורים האחרונים אינו אלא תיבת תהודה כפויה הר כגיגית למהלך חייהן של שלוש נפשות בינוניות שנשמתן מסוכסכת מעט, ולמרות מאמציו הכנים של גרוסמן ליצור קשר גורדי בין חיי השלושה לבין המלחמה, התחושה היא שהמשולש הרומאנטי היה מתחבר ומתפרד, בוגד ונבגד, ושלוש הדמויות היו מתחברות ומתפרקות מתוכן בלי שיהיה למלחמות הרבה מה לומר בנידון.
המלחמות שמנוהלות כאן עדיין לא הביאו את הדמויות לשום סיטואציה קיצונית ושהיא הכרחית, שהיא פועל יוצא של המלחמות (כב'ימי צקלג') וגם התעקשותה של הגיבורה להתנתק מן ה'ציוויליזציה' הבורגנית ולצאת למסע בנחלי הצפון, לברוח מבשורת האיוב אם תבוא, אינה אלא חמה אישית, מרד בורגני בפורמולות ובנהלים, או בלשון העם, גם לה יש צרכים , גם היא רוצה ויכולה להתנתק מהרצף היומיומי של מטלות, דאגות, חובות והמתנות לגברים שלה עד שיימלכו בדעתם יחדלו ממלחמות מסוכנות בג'ונגלים של גואטמלה יחזרו להתפרק אל חיקה הלא–חמים במיוחד.
כל זה נכון וראוי, ולגיטימי לכתוב על זה רומאן; אבל לא באמת קשור למלחמות ישראל, משום שהסיבוך הפנימי וה"מעשה המביש" (ה'מרטיה') טמון במשולש הרומנטי ולמלחמה אין כאן שום משמעות או השפעה. (ה'אקס' המיתולוגי הוא הוא אביו הביולוגי של הבן שיצא למיבצע המסוכן בעוד אביו מגדלו של הבן הלוחם מאס בכול ויצא למסע חידוש-הנעורים ביערות דרום-אמריקה עם בנו הביולוגי: אמת צריך מרחבים יזהריים כדי לעמוד על אפס קצהו של ה'סיבוך').
האם האומללה מוצאת עצמה אלמנת–קש עזובה שבניה נטשו אותה לא בגין המצב הגיאופוליטי, אלא בגין החמדנות הבורגנית, חוסר היכולת להתחייב במובן העתיק למשפחה אחת ובעל ואב אחד, בחינת אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. (ובאורח סמוי: היכולת לא להעדיף בן על מישנהו: איני יודע אם העיניין מתוכנן מראש; אבל האם המוטרפת מגורלו של האחד, לא מביעה בדל של דאגה לבן השני, במסעות הרפטינג שלו בנהרות דרום–אמריקה). בל ניחשד כאן, חס ושלום, כתומכי המוסד הבורגני הישן; רק נבצר מן הקורא להבין על מה כל המהומה, ומה כאן צורך בתיבת-תהודה ומיומית שהרלוונטיות שלה לעיניין מוטלת בספק
.
טרגדיה יוונית נשגבת או דרמה אפלולית וקודרת אין כאן. לכל היותר מלודרמה בורגנית צרומה וגרומה שגרוסמן מנסה להעצים בטכניקות יזהריות. אנו אמורים להבין עד תום את הצורך של גרוסמן להגדיל ולהעצים את הדרמה, להוציא אותה אל המרחבים הפתוחים של הנוף, ליצור באמצעים רטוריים אינטנסיפיקציה של רגשות, סיבוכים ופחדים.
גרוסמן אינו מבקרה של ההוויה הקיומית הבורגנית הישראלית ואין ביכולתו לתת לה תיאור עומק, אלא הוא המעצים שלה, הדרמטורג להשכיר שלה. אם יש לו ביקורת, הרי היא כל–כולה מכוונת ליחסנו לפלשתינאים, אבל כאן, ברומאן הזה, הוא פורץ לדלת הפתוחה של עצמו, שכן גיבוריו משויכים מראש למחנה הנכון.
אגב, אחד הקטעים המעניינים ברומאן הוא היקלעותה של אורה, בצוותא עם נהג מונית ערבי, לבית-חולים מאולתר לשוהים בלתי חוקיים פלשתינאים ביפו. עצם המהלך הזה ברומאן דחוק, דאוס אקס מאכינה גרוסמני. אבל האירוע עצמו הוא סימפטומאטי: הבורגנות הגרוסמנית המפגינה כתף קרה כלפי חלכאי ונדכאי ועניי עירה, רגישה מאוד למצוקות הפלשתינאים; המצוקות שלנו קרובות מידי לבבת–העין, הן פה על יד הדלת, מאיימות לבלוע אותנו ופוגעות פגיעה אנושה בחוש האסתטי של האורות והגרוסמנים למיניהם.
הרומאן הלוא מתרחש בשנים 2004-2003, כאשר חלקים נרחבים בחברה הישראלית נאנסו לשלם בפת הלחם שלהם את מחירה הכלכלי של המלחמה - בעוד שמצוקות הפלשתינאים עדיין רחוקות, קלוטות מכלי שני, לעינינו נגלות רק סינכדוכות שלהן, והרגישות של הגרוסמניזם לסינכדוכות עולה בהרבה על הרגישות לממשות הניצבת מול עינינו הלופתת את גרוננו.
לצורכי הדיון כאן די לקבוע שהרוח של העוני שהייתה ועודנה עד היום צליל לוואי נורא לא פחות מהדי הפיצוץ שסימנו את אירועי האינתיפאדה השנייה לאורכם אינה עוברת את "סף הרגישות" של גרוסמן; ברומאן של 633 עמודים אין אפילו התייחסות עקיפה אחת אליה.
קל לקבוע שאין די בדילמות חיים של שלוש דמויות מהמעמד הבינוני הגבוה, הם וצאצאיהם, כדי לפרנס רומאן בהיקף כזה. זוהי הסיבה האמיתית למסע בנוף: הרחבת הנוף האנושי והעמקת הרקע. כאן אולי הצדדיים החלשים הרומאן; גרוסמן נכשל בכל ניסיון עיצוב של דמות שאיננה משויכת ל'מילייה' בורגני המוכר לו היכרות אינטימית.
עדת כלבים שנתפראו התוקפת את אורה והאקס שלה במהלך מסעם מתוארת בעמקות ובפירוט רב יותר מכל הדמויות שהם פוגשים בדרך, והטרגדיה האישית של הדמויות האלה נתפשת כקוריוז והדמויות עצמן הן סטריאוטיפיות עד כלות. פנוראמה של סטריאוטיפים ממש. גרוסמן יותר מידי מתוכנת ומכוונן מתוכו על-ידי קהלו מכדי שיוכל ליצור איזושהי פנוראמה אנושית: מבחינה זו, המסע הוא סתמי, ותיאורי הנוף אינם יוצרים את התלכיד עם הנוף האנושי, שהוא פקטור-העוצמה העיקרי של 'ימי צקלג'.
גרוסמן הוא מצומצם-תפישה במובן מסוים וחששן מכדי להיות מבקרה העמוק, המהותי של הוויית הקיום הישראלית, לחטט במשקע העמוק שלה, להגיה ולתאר את חלליה העמוקים, החורים השחורים לתוכה היא קורסת כל פעם מחדש, כמו ב'תמול שלשום' ו'עד ירושלים', כמו ב'מכאן ומכאן', למרות שייאמר מייד כי מכל היבט של כישרון, יכולת העמקה, מרחב לשוני ורגישות פוטנציאלית הוא אולי אחד הסופרים הבודדים ברצף הנוכחי שיכול היה להעמיד יצירה חשובה מאוד אלמלא הפחד והחשבון; כשהספרות מזייפת, הממשות היום-יומית שלנו עושה בה חור גדול.
עבורי כמבקר של ספרות עברית, מדכא לגלות עד כמה השימוש בנוסח היזהרי כאן הוא חיצוני, אינסטרומנטאלי, עשוי כמין קישוט, צימוק בעוגה התפלה של הדרמה הבורגנית, ה"נאפית" גם היא בתור המשך של עוז ויהושע, מעין תפאורת קרטון רועדת לסיפור חייה של אורה; לאמור: מדוע בחרה בפלוני לה לבעל בעוד שמראש נטה ליבה אחר אלמוני, ומדוע זה ולמה ולמרות החיבור הגורדי עם פלמוני ואלמוני, תקפוה דחפים לקיים יחסים עם שלמוני, ואיך זה שהיא חרדה לגורלו של בנה עופר, ואינה מעלה ב'זיכרון הדברים' שלה את בנה אדם, למרות שכולם היו בניה, אבל רק אחד מהם הוא בנו של ה'נבחר' וה'מועדף' למרות שלא נבחר ולא הועדף?
לכל זה, גרוסמן היקר, אין שום קשר למלחמות ישראל. המלחמה היא מחולל חיצוני והחמדנות, היעדר קואורדינטות מוסריות-ערכיות, הקלשת המחויבות וקידוש ה'אני' ודחפיו הקטנים, העלובים לא פעם, הם המחוללים הפנימיים ('מין מענג בסוויטות מפוארות' כלשון הפרסומת העדכנית לאיזה רב-מכר ישראלי חדש ואנו נקראים פה למצוא את ההבדלים בינו לבין מין מענג לא פחות בחורש ישראלי לא מצל).
"שקיעות נוראות-יופי על מי סתרים", זה המשפט האופייני לסופר שמת בדמי ימיו שלא ראה מימיו שום נוף, שכן היה חולה מרותק לכיסא גלגלים מילדותו, ומחדר מחלתו כל אשר ראה היה קיר חשוף, והנוף הרווי הארצישראלי הצמחי והמדברי שתיאר הוקרן מתוכו כמין מהות ארכיטיפית, פנימית עד כלות. לסופר זה לא היה לו שום סיכוי בהקשרה של הסיפורת העברית המנחם-פֶּרית.
כאן, סיכוי יש רק לחקיין הממוסחר למחצה ולתיבות תהודה ציבוריות. אבל גם הקורא הגרוסמני הרגיש ולו כזית ייתקף אי-נוחות למקרא כותרת הרומאן והקונוטציות הישועיות הגסות שלה. קורא ער בוודאי ישים ליבו לאותה סצינה שבה מלווה הגיבורה בן של שוהה בלתי חוקי לבית החולים היפואי המאולתר, ואף מגינה עליו מפני השוטרים במחסומים וחובקת אותו כאילו הוא בנה (זאת לאחר שליוותה את בנה למלחמה באותו בוקר ממש).
אכן, ישועיזם דק ואירוניה עבה כקורה ולהיפך: ישועיזם עבה כקורה ואירוניה דקה (מחק את המיותר) ברומאן של גרוסמן כמה עשרות עמודים מלאי עוצמה, כגון העמודים המתארים אותו בית חולים יפואי מאולתר לשוהים בלתי חוקיים, או העמודים המתארים את הקרב על המעוזים במלחמת יום-כיפור, קרב שהמאהב המיתולוגי והבעל היו מעורבים בו בצעירותם.
יש אפילו כמה עמודים של דיאלוג מזהיר ברשת הקשר שבין המוצבים הנכבשים לעורף. אמנם, גם כאן דוחה גרוסמן את הנוסח האיטי והמושהה של יזהר ובוחר באינטנסיפיקציה הרגשית ובהעצמה הלשונית האופיינית לרומאן כולו. (השימוש ב–ו' החיבור בתחילתו של פרק או בתחילת פיסקה, גם כשהחיבור לא מתחבר למאומה - טכניקה טיפוסית לא.ב. יהושע.
אבל כאן ו' החיבור מופיעה תמיד במקום קלישאי או משעמם במיוחד, מעין גריז לשוני הנועד לחמם את המילים המסרבות לבקוע מאיזו סתמיות תיאורית. למשל, ביטויים כגון "ואז היה חופש חנוכה", "ובלילה הבא", "ואחר כך, כבר בשלוש לפנות בוקר", "ובשבוע האחרון הייתה משמיעה את המילים האלה שוב ושוב אל קירות ביתה", או "ואחר כך צלצלה אל הטיפוס במילעיל, הביתה צילצלה אליו".
הכוונה כאן היא למאהב הנשוי, כמובן בנפרד מהאקס המיתולוגי הנטוש והבעל הנוטש.) הניסיון לשמר אצל הקורא מתח רגשי גבוה לכל אורכו של רומאן שהוא בעצם רומאן בורגני, על כל ההיבטים הטריוויאליים הנגזרים ממנו, הוא מגוחך פעמים רבות במהלך הקריאה עצרתי ותהיתי מי הדובר כאן: סופר אמפאתי לדמויותיו או סופר המתייסר למחצה בנאום כיכרות, שעיניינו היחיד הוא אפקטציה - יצירת רושם של מילים פומביות (יש גם קווים מסוג זה ברומאן).
כן תהיתי מתי לפנינו סופר בעל רגישות לנקודת הראות הנשית ומתי לפנינו רק עריצות של רוח התקופה המחייבת את הצבת נקודת-המבט הנשית, פוזיציה של מצוות אנשים מלומדה, ונוסף לכך, האם דמותה של אורה איננה אלא מראה מעוותת, מגדילה, היסטרית במתכוון של הדמויות הגבריות. במיטבו מפיק גרוסמן נוסח מטוהר ואנין יותר של א.ב. יהושע, כלומר נוסח יותר טוב מזה של א.ב. יהושע המאוחר; ודומה יותר ליהושע המרכזי.
אבל במירעו גרוסמן מפיק כאן נוסח נחות של עמוס עוז, כלומר גרוע בהרבה מעמוס עוז במיטבו, אך דומה לחלקים הפחות טובים בכתיבתו של עוז. אולם לרוב מיוצב כאן בפועל ממש נוסח בינוני, נוסח סינתטי של תערובת עוז-יהושע עם סממני ס. יזהר וי. שבתאי בצורה קלושה. אבל הנפילות אינן רבות יותר מדי. אל לנו לזלזל כיום גם בכך. לקורא השוקק של הרב-מכר הישראלי החדש מגיע הרבה פחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
