געגועים לברנר
הספרות העברית הנוכחית, שאוהבת להתרפק על ברנר כלפי חוץ, הפוכה במהותה לכל מה שייצג והכתיב הסופר המהפכן. איך זה מתבטא גם בביוגרפיה החדשה של אניטה שפירא? אמנון נבות מפרט
במעמד הענקת פרס ספיר לגרפומן קשיש ומיומן נשא הספרא וסייפא האולטימטיבי יוסי שריד נאום געגועים עז לברנר, ובכך חתם בלי דעת ובלי משים על תעודת המחלה הניוונית של הספרות העברית בדור הנוכחי, מחלה המכונה ב"ברנר", הביוגרפיה החדשה שכתבה אניטה שפירא, "הפרעה דו קוטבית": הגעגוע העז מהפה וחוץ לברנר ולברנריזם מהקוטב האחד, והמגמה העיקשת להפוך גב ולמתוח מרחק אדיר מכל מה שברנר ייצג או הכתיב מהקוטב השני.
החיתוך אל הביוגרפיה של שפירא על ברנר הוא כמעט מובן מאליו. גם הביוגרפיה וגם הנאום יושבים על אותו ציר זמן ועל אותו מצע של רקבובית: ההזדקקות לזכר ברנר כמין היאחזות בקרנות המזבח בספרות המייצגת היפוך סימטרי מוחלט לכל מה שהיה וייצג. האישיות שהופקרה לגורלה ונרצחה בטרם מלאו לה 40 שנה, תקועה לספרות הנוכחית כעצם בגרון וכאבן בנעל. גם הביוגרפיה, גם הנאום בהקשרו, הם הניסיון להקיא את מה שתקוע פה בגרון.
ברנר היה ונשאר מודל האב האולטימטיבי של הספרות העברית בשתי פאזות מרכזיות: איש הספרות הטוטאלי, שהוא גם סופר המעצב פורמציות חדשות וגם מבקר ומייסד ומיילד (את הדור הבא של הספרות) ; וגם אישיות בלתי ניתנת לחיקוי באופן שבו התייצב בעמדות הקדמיות ביותר של הגורל היהודי במפנה המאה. דמויות אב אלטרנטיביות כגון עגנון הספקן והרב משמעי או ברדיצ'בסקי הנזירי והמרוחק, הניאו קלאסיציסט החמור, ייצגו מודל אמביוולנטי הרבה יותר, ניסיון לרחוק מן הגורל היהודי המיידי, גורל המהגר והנודד באירופה, באמריקה ובארץ ישראל.
אם מטעמים אישיים ואם מחמת הצורך בפרספקטיבה. אך הגורל הזה השיג גם את עגנון וברדיצ'בסקי - ספרייתו של עגנון וכתבי היד שלו עלו בלהבות בגרמניה, שם ניסה לכונן אורח חיים בורגני שפוי; ברדיצ'בסקי לא התאושש ממות משפחתו בפוגרומים ונפטר חודשים מעטים לאחר מכן - וגורלם של אלה רק מעצים את מרכזיותו של המופת הברנרי.
ה"התקבלות" הנרחבת של ברנר בקרב היישוב החדש בארץ ישראל המתוארת בביוגרפיה של שפירא היא לכל היותר שטחית ומטעה. כסופר מהפכן, שובר צורות, לא הוכר ולא הובן לא על ידי בני דורו ולא על ידי ראשי הדברים של הספרות העברית (ביאליק, ברדיצ'בסקי). למעשה , הוא נותר זר גם לבני דורו ועמיתיו, שהעדיפו הנצחה אוטומטית של "הקדוש החילוני" עוד בחייו תחת התמודדות והתבוננות חותכת בכתביו.
בחלוף כמעט מאה שנה, גם הביוגרפיה הראשונה והיחידה שהואילו לכתוב עליו סובלת מאותן מגבלות ממש, וגם הניסיון העדכני לתאר מחדש את הסיפורת המהפכנית, שוברת הצורות והמורכבת שכתב בכסות אקלקטית של "וידויים" או "רשומות" (מנחם ברינקר; דן מירון) לא באמת צלח ולא מיקד את הדיון בספרות של ברנר בנפרד מהקרנת האישיות.
שלושה "חידושים" מונה שפירא בביוגרפיה: האחד, עוד צעד אחד לכיוון הסברה שברנר היה הומוסקסואל - מעניין זה אתעלם ברשותכם. העניין ראוי לדיון, אבל לא בכלים ובתובנות שמספקת ביוגרפיה זו. השני, שברנר סבל מהפרעה דו קוטבית ו/או דיכאון קליני - הטרמינולוגיה לא לגמרי ברורה אף לשפירא עצמה. השלישית, שברנר לבש את הזהות היורודובית, והכוונה היא לאותה דמות של ספק קדוש ספק שוטה ספק נביא ספק ליצן, שהתרבות הרוסית מעידן הצארים (ואחר כך בימי סטאלין) קידשה ונזהרה מלפגוע בה לרעה.
לעניין היורודובי: ברנר אינו שייך ואינו יכול להיות שייך לקורפוס הזה. האדם שהתנזר מכל סוג של מיסטיקה, שדחה בפומבי כל קשר לאמונה דתית ("מן ההיפנוז כל כתבי הקודש רחקתי מזמן") אבל הטיף להכרה מלאה של מסורת העם היהודי, הרציונליסט ככלות הכול (אומנם מבית מדרשו של שופנהאואר ונגזרותיו) והמטריאליסט הזהיר השפוי, שהבנתו האינטואיטיבית בסוציולוגיה מדהימה עד היום, שמאמרו על רוסיה הסובייטית שנכתב בסופה של מלחמת האזרחים שכוננה את המשטר הלניניסטי מדהים עד היום בשיקול הדעת וביכולת החיזוי המבוססת על ריאליזם נוקב ושכל ישר, שרבים ממאמריו רלוונטיים ואקטואליים כאילו לא עברו 90 שנה מאז נכתבו - אין בו שום מיסטיקה, שום יורודוביות.
הוא אומנם כונה "קדוש חילוני", אבל ביוגרף קצת יותר אמיץ ובר דעת היה תופס שהתואר הזה שהוענק לו על ידי בני דורו הוא חרוז תלוי על אותו חוט שבקצהו השני תלוי הגעגוע הגרוטסקי והעילג אליו.
חלף התמודדות עם סופר שעיצב את תמונת המצב של היקום היהודי בעשורים הראשונים של המאה ה-20 והודאה ברלוונטיות מקפיאת הדם לעידן הנוכחי, משתמשים בביוגרפיה בפילטרים מרככים של התנהגות יורודובית. הסופר החריף שמיליו חתוכות בסלע (ודי לקרוא את הערותיו בסוגיית היישוב היהודי החרדי בארץ ישראל כדי להיווכח ברלוונטיות, בספירטואוזיות המאכלת של מיליו), הפך בביוגרפיה למהות נוזלית, נעדרת פוקוס, איש הרוח המשוגע, היורודובי. האם שפירא קראה ולו מקצת ממאמריו? מה הבינה?
לעניין ההפרעה הדו קוטבית שהיא בחינת
ההיפעלות הרגשית האופיינית לכתיבה מן הסוג של ברנר, בעיקר בכתיבתו הסיפורתית, ודאי שמובילה למצבי דיכאון מסוימים, בעיקר עם סיומה של כתיבה. אך המצב המוכר של שיתוק והסתר פנים בחלל ריק, נעדר מילים, כאשר נדמה שאין לך מילה אחת נוספת לכותבה אופייני לסופרים רבים ואינו מצביע על שום מצב של דיכאון קליני או הפרעה דו קוטבית. וככלות הכול, אם מישהו משנינו שכח: אניטה שפירא ואנוכי איננו פסיכולוגים קליניים.
גם נסיבות החיים ותנאי הקיום הבסיסי בלונדון או בארץ ישראל של ראשית המאה לא היו עניין קל או פשוט. למרבה הצער, ברנר לא יכול היה ליהנות מן הנינוחות הכלכלית, המעמד והשפע הכרוך בתואר פרופסורה. יהא לבכם סמוך ובטוח שעמיתיה של שפירא מן החוג לספרות היו מונעים מברנר את הכניסה לאקדמיה בגופם ממש אילו חי היום. למעשה, כבר בעשור השני של המאה שעברה הוערמו על ברנר קשיים ביורוקרטיים משביקש משרה חלקית של מורה בגימנסיה.
אניטה שפירא אינה מסיקה מסקנות מיידיות הכרחיות מן הדברים שהיא עצמה מתארת, כגון האמנזיה הכרונית שתקפה את ראשי היישוב היהודי ביום שבו נרצח ברנר - הם פשוט שכחו ממנו, טוענת שפירא (וזה קורה במשפחות הכי טובות, רק תלוי את מי מעיזים לשכוח). או תיאור זוגתו הכעוסה של ברנר, שלאחר שגירשה אותו מעל פניה, הפרידה בינו לבין בנם, שברנר היה קשור אליו בכל נימי נפשו - דבר שגרם לדיכאונו, להתבודדותו בבניין מוקף ערבים ואולי גם למותו (היא עצמה עזבה לגרמניה, לצורך השתלמות מקצועית כביכול, למעשה ביקשה להתראות פנים עם מחזר נושן שלה, שמו שמואל יוסף עגנון) - זעקה זעקה גדולה, תבעה הסברים וחקירות שיובילו אל רוצחיו, דרשה שיקראו בשמם של הללו שהפקירוהו (באמת, מי?), וראשי היישוב היהודי "לא ידעו איך לפייסה" (עמ' 355).
האם הבינה קצת מאוחר מדי שברנרים לא מסתובבים בהמוניהם בשוק הפנויים והפנויות בארץ ישראל של שנות ה-20? או שהיא עצמה הייתה חלק מן הדחייה העיוורת, הבלתי מודעת,שדחק היישוב המתחדש בארץ את ברנר אל קו הקץ של עצמו משום שמאס בתמונת הראי שכיוון אל פניו? הכי פחות רלוונטי לענייננו: מה התובנות שהפיקה שפירא עבורנו, קוראים הדיוטות, מכל זה?
הביוגרפיה הזאת מבטאת את מה שמכונה "רוח התקופה" שבתוכה היא נכתבה. אניטה שפירא היא בסך הכל וככלות הכל תלמידה של נורית גוברין, שהעירוב של ביוגרפיה ו"בדיון" במחקרי הספרות שלה הגיע לשיאים פנטסמאגוריים. גם על הישגיה אלה קמו מתחרים מדוגמת דן מירון, שתבע ברצינות מלאה טיפול פסיכיאטרי לנתן אלתרמן הצעיר בגין קשיי אישיות שזיהה בשירים שכתב אלתרמן בגיל 15 ("פרפר מן התולעת" עמ' 92).
אך אין להשוות, כמובן, בין נזקיו של מחקר אקדמי מצומצם קהל לבין פגעיה של ביוגרפיה סמי פופולרית בלבוש אקדמי למחצה. לאחר שהוטענו כל צרכנו בפרטי פרטים על מוזרויות אישיות, דיכאון, יורודוביות, הומוסקסואליזם לטנטי (כל הפרטים הללו, אגב, היו ידועים, שפירא לא חידשה דבר-היא רק עיבתה את הפרטים האלה והעמידה אותם במרכזו של יקום הדיון הספרותי) קל לנו להמשיך ולא לקרוא בברנר, שהפך להיות דומה להפליא להומלס המזוקן ונוטף הריר המתגורר על הספסל בגינה שמול הבית.
אלחש לכם בסוד כמוס, שאיש לא ישמע: אני משוכנע שלפחות מחצית מציבור הקונים שעט על הביוגרפיה הזו לא קרא ולו מילה אחת מברנר עצמו. לא בכדי: הביוגרפיה הזו היא אינדולגנציה שתפקידה למרק את רגשי האשם של מי שלא קרא וגם ולא יקרא. במהרה בימינו יוזל המוצר המודפס הזה במסגרת התחרות המבורכת בין רשתות השיווק, ולא ניאלץ לשלם עליו פרוטה אחת יותר מ-30 שקלי כסף.
ברנר - סיפור חייו, אניטה שפירא, עם עובד, 456 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
