פרק מ"בעין החתול" לחביבה פדיה
נשים בודדות, חיות רדופות, צאצאי פליטי השואה ומשפחות מזרחיות - כל אלה ממלאים את המרחב הפריפריאלי עליו כותבת הפרופסור חביבה פדיה בספר הפרוזה הראשון שלה. פדיה, חוקרת קבלה ומיסטיקה יהודית, חוקרת את הנוודות החתולית במרחב האורבני. "שחורה" מתוך הספר

דִממתו של הפּרוור היוּקרתי הטובל בעצים וירק ובעל הרחובות המוסדרים הייתה מעיקה עלינו. עין צופייה איגדה שָׁם את הרחובות הנקיים ללא צפיפות, צל או סמטה. חזרנו לבאר שבע בהרגשה שמשיכּוּן אתה ואל שיכון תשוב. תחילה עוד מצאנו מרחב תפילות בין עצים ירוקים בפינות מחבוא בחורשה עזובה שהִקיפה את סביבות תחנת הרכבת הטורקית, אבל אז הגיעו הדחפורים ליישר את השדות למגרש ולא בעבור הקרקס הגדול שתמיד חנה כאן.
בורות נפערו ליסודות מגדלי מנהטן. המגרש הוקף בגִדרות פח ארוכות, וכל לוח פח צבוע במלואו בצבעי דגל ארצות-הברית. אז נדדנו שוב רדופי אבק בנייה, עברנו לעיר הטורקית של באר שבע מתוך בריחה, מתוך היקסמוּת וגם מתוך אי-הבנה מלאה עד כמה האזור שעקרנו אליו הוא שטח הפקר.
אהבתי את שעות הערב שבהן מתרכּך אור השמש הקשה של עיר מדבר. חלקם הגדול של הבתים המשמשים למשרדים ובתי עסק מתרוקן. ריקוּת גדולה שרויה בכּול. הבית בן הקומה האחת מוקף בגדר. הוא נבנה ב-1949 חלקים-חלקים בידי יהודי שהגיע מרומניה. גובל בו בית שהיה תחנת המשטרה של העיר הטורקית.
כשהגענו הגינה הייתה שוממת לגמרי וכל העצים בני החמישים שנה עקורים. נטענו שוב, בגינה בחצר וגם ברחוב, עצי זית לימון תאנה ותות. לפתע היינו על האדמה ממש. לא בדירה בבניין קומות. לא בין עשרות כבישים מתוחים. לא במכלאות רכבת הקופסאות. קרוב לאדמה במקום פחות סואן ועמוס בני אדם, מקום שבּו משפחות היו בכיווּן החוצה. משפחות חרדיות נטשו. משפחות מסורתיות שהתבססו נטשו גם הן.
הצבא הכניס לבתים הנטושים מתושָׁביהם הטורקיים והערביים, המתרוקנים בקצב מסחרר מתושָׁביהם היהודים הנוטשים, משפחות של משת"פים. קרוב לאדמה, בריקוּת של שטח הפקר, החיות היו יותר בולטות. יותר קיימות.
באדיקוּת לא מוּדעת, שארית הלחץ מהשכנים בעומר, לא הייתי מקרבת חיות לבית ובתחושה סמויה של חטא הייתי מניחה שאריות מזון וקערת מים ליד ה"צפרדע", בטן הפח הירוקה, מְכל האשפה הגדול שברחוב, ממול לבית.
לילה אחד ירד גשם כבד במיוחד, גשם זלעפות שניתך במטרות עזים עם הפוגות קצרות בין מטר למטר. נזכרתי שרציתי להוריד איזה בגד מעל החבל, פתחתי את הדלת האחורית ועמדתי מיד בחושך הגדול, ופתאום היא הופיעה, רטוּבה מעט. שחורה. לצִדהּ גוּרת חתולים גדולה שכבר שמתי לב אליה, "שחורה-לבנה", ומצִדה השני גור אפור קטן ביותר מההמלטה האחרונה.

היא ישבה מולי בשקט והסתכלה עלי במבט חודר ומרוכז. בלא ליילל. בלא להתקרב. אך גם בלא לזוז. הייתי נבוכה. הרי היא מעולם לא העזה אפילו להיכנס לחצר. רק חלפה לפעמים על הגדר. היא התבוננה בי בעמקות ואני נשבּיתי לתוך המבט. היא ביקשה ממני משהו. לא יכולתי להתעלם ממנה.
לא יכולתי לומר אניח עכשיו או מחר אוכל בחוץ שם ליד פח האשפה. הגשם החל לטפטף שוב. עוד מעט יתחזק. הנה הוא מתחיל לרדת שוב. בכל זאת המשיכה לנעוץ בי מבט מרוכז ושני חתוליה משני צדדיה יְשובים בדיוק כמוה. נכנסתי לביתי ושבתי עם מזון. רק כשאכלו הבנתי כמה רעבים ומותשים היו. אחרי ימים של גשם כה כבד היה בוודאי קשה למצוא אוכל. ואז הם הסתלקו.
היא לא ניסתה להתקרב אלי ולא אפשרה לי להתקרב אליה יותר מדי לא ברגע זה ולא לאחר מכן. הכריחה אותי לראות אותה כפרט, כחתולה מסוימת זאת ולא אחרת. חתולה שחורה ורעבה עם גורתה השחורה-לבנה וגורהּ האפור הקטן, בלֵיל עלטה כבד לאחר מטרות עזים כשהכול סביב ספוג מים וקשה מאוד למצוא מזון. הייתה זו חתולה בעלת פנים צרות ביותר, גופהּ רזה והילוכה
והנה, מאז אותו רגע ארוך של ראיית החיה פנים אל פנים התחלתי לראות חיות בכל מקום. ובכל מקום שבּו היה נדמה לי ברפרוף שאולי עבר שם חתול אחד גיליתי עשרה, ובכל דממה של רעש העיר הבלתי פוסק התחלתי לשמוע צוויחות גורים קטנים, ובכל בית קפה או מסעדה גיליתי את מעמד התת-פועלים, חתולים חרוצים המשוחחים בדרכם עם הסועדים בנסותם להרוויח משהו לעצמם מן הארוחה הנאכלת לעיניהם.
בכל שוּק ראיתי אותם משוטטים שוקדים על איסוף מזונם. התחלתי לראות חתולים כפרטים, להבדיל ביניהם, ולקרוא אותם בשם. לא חשבתי שאי-פעם אכתוב עליהם או שיהיה לי דיבור אִתם. תחילה לא הבנתי שעינַי נפקחות אליהם. היו הם כניצוצות הרחוקים של ההילה שנלוותה לשחורה שלאט-לאט הרחיבה את שדה הראייה שלי. התבוננתי בה בתמיהה ובהשתאוּת. מעולם לא צילמתי אותה. היא נשארה בתחום האגדה. סמויה בלתי מתועדת פקחה עיני לראות את הנעלם.