לא זונות, מופקרות
אם לתופעת הזנות יש קשר זניח בלבד למין, אז מה עומד מאחורי מיליון ביקורים חודשיים של גברים בבתי זונות בישראל? הצורך שלהם בשליטה, שהופך נשים לשפחות נטולות תקווה. "אלמלא האופטימיות, הייתי שוקעת בתהום של ייאוש", אומרת ענת גור, מחברת "מופקרות"
ענת גור, פסיכותרפיסטית, דוקטורנטית ללימודי מגדר וראש התחום לשיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, עוסקת מזה שנים רבות בטיפול בנשים במצוקה. ספרה "מופקרות" הוא מסמך מטלטל ופוקח עיניים על מציאות חייהן של נשים רבות מדי, שחוות אלימות מינית בגיל צעיר, ומוצאות מפלט שהוא שבי חדש בזרועות סרסור, בתעשיית המין, בסמים קשים.
קשה מאוד לצלוח את "מופקרות", אך גם בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים. גור כותבת בשפה קולחת ונהירה שעומדת בסתירה מוחלטת לזוועות אליהן היא מתייחסת. אמונה על תיאוריות פמיניסטיות ועל תיאוריות פסיכולוגיות של טראומה נפשית, מתארת גור את הדה-הומניזציה שעוברות נשים בזנות כשהן "מופחתות לדרגת 'בשר תלוי על אנקול אצל הקצב', שכל אחד יכול למששו, לסחור בו, לקנותו", ואשר מאפשרת את קיומו המתמשך של מוסד הזנות.
בספרה, כמו גם בעשייתה הפוליטית והטיפולית בעשרות השנים האחרונות, מבקשת גור לבסס מצע תיאורטי מוסדר המאלץ להכיר במוסד הזנות כ"פשע מאורגן ונפוץ אשר מפקיר ילדות, נערות ונשים לאונס ממוסד, התעללות, סאדיזם וג'נוסייד".
"גם כשהייתה עבדות בארצות הברית, היו המון אנשים שחשבו שזה לא נורא, שלשחורים מגיע להיות עבדים", קובעת גור ועורכת השוואה למצב הנשים בזנות בימינו: "אנחנו נמצאים בתוך קטסטרופה ואנשים לא רואים את זה, כי הם בוחרים להאמין לסיפורים שהחברה מספרת להם: שהן רוצות כסף קל, שזה מבחירה, שמדובר בעברייניות".
על פי גור, התקווה עוד לא אפסה, והעובדה שהספר מעורר הדים ועניין ציבורי גדול, משמחת אותה. "כתבתי את הספר", היא אומרת, "כי היה לי חשוב שאנשים
על הרצון לא לדעת כותבת גור במבוא לספרה: "במהלך המחקר עברתי גם אני חוויה טראומטית... הרגשתי כמי שנקרעת מן החברה האנושית ונקלעת אל תוך גיהינום של רוע". היא מסבירה כי ההתעלמות של החברה מהזנות כפשע חברתי קיימת ככל מנגנון "המאפשר מעשי זוועה אנושיים לאורך כל ההיסטוריה".
הקריאה בספרך מעוררת כעס תהומי על המין האנושי, על המנגנונים החברתיים שמאפשרים את קיומן של עוולות שכאלה. איך את מצליחה להתמודד עם חיים בחברה אחרי שנחשפת למלוא גודל הרוע והאכזריות שהיא מתירה כלפי נשים?
"זה באמת מאוד מאוד קשה, אבל כשאת נחשפת לזוועות כל כך קשות, את מוצאת בעצמך חוסן רוחני ונפשי. אני חושבת שאני נמצאת היום במקום מאוד אופטימי. ברור שאני משלמת מחירים יקרים, ושאני חווה רגעים של כאב גדול, של ייאוש ושל כעס.
"לפעמים, כשאישה נכנסת ומספרת עוד סיפור, אני חושבת שזה כל כך מייאש שזה העולם שאנחנו חיות בו. אבל בסך הכול, העמדה שלי היום היא עמדה אופטימית, כי ראיתי שאפשר לעזור לנשים האלה. העשייה שלי היא חיובית, כי אני עובדת עם נשים שמצליחות, בסופו של דבר, לצאת מהמעגל הזה.
גור מספרת שהמאבק שלה בתופעת הזנות מעניק משמעות עמוקה לחייה. בימים אלה, כשהיא מתרוצצת בין הרצאה על הקשר בין אלימות מינית להפרעות אכילה באוניברסיטה בחיפה לפגישה עם שר הרווחה, וכשכל המקומות ליום העיון על הספר באוניברסיטת תל אביב אזלו מראש, היא מרגישה שיש לה הרבה כוח להמשיך.
"המחקר על הזנות חייב אותי להתמודד עם זוועות אנושיות בכלל", היא אומרת. "אני קוראת ספרות על השואה, על העבדות בארצות הברית, ויש לי תחושה שיש אור בקצה המנהרה, שאנשים חייבים להבין באיזשהו שלב ולפעול כדי לשנות את המציאות. אלמלא האופטימיות, הייתי שוקעת בתהום של ייאוש".
את חושבת שישראל, מתוקף היותה חברה מיליטנטית ושוביניסטית באופן מיוחד, מעודדת אלימות כלפי נשים יותר מחברות אחרות?
"מובן מאליו שחברה שהיא צבאית היא חברה יותר אלימה כלפי נשים. בישראל, שבה הצבא משתלט גם על החיים האזרחיים, זה נכון על אחת כמה וכמה. זו בדיוק הפואנטה שאני מנסה להעביר בספר. לזנות אין כל קשר לסקס. הזנות כרוכה בשליטה, בהכפפה, בדיכוי ובכיבוש – כל המושגים האלה הם מושגים צבאיים.
"ידוע, ומוכח גם בספרות המקצועית, שבקרב חיילים יש קבוצות של צרכני מין גדולים. גם בקבוצות שעוסקות בספורט תחרותי המורכבות מגברים שהרצון לנצח הוא דומיננטי, הולכים הרבה לזונות, כי האקט של הליכה לזונה הוא אקט של השפלה וניצחון, של הרגשת שליטה. אלה בדיוק המונחים שמדברים עליהם בצבא אבל גם בספורט".
בין הפרקים בספרה, שמלמדים על הטראומות הכרוכות בחוויית הזנות ועל מנגנוני ההדחקה האישיים והחברתיים המאפשרים אותה, משולבים ראיונות עם נשים שעסקו בזנות. סיפוריהן הקשים והכואבים של הנשים חושפים כאחד מערכת אטומה של ניצול והכפפה, שמתחילה בבית וממשיכה ביתר שאת ברחוב.
עם זאת, ספרה של גור מסתיים בפרק שמסכם את ניסיונה הקליני בטיפול בנשים שעסקו בזנות, ומוכיח, שחרף הקושי העצום – היציאה מהזנות ושיקום הזהות החבולה אפשריים, כשנעשה שימוש בכלים טיפוליים מתאימים.
איך מתקבלת התפיסה שלך את הזנות כטראומה ואת הזונות כסובלות מפוסט-טראומה מורכבת
בקרב חוגים טיפוליים?
ההתקבלות של התפיסה שלי בחוגים מקצועיים היא מפתיעה בהיקפה. לפני 25 שנה, כשהייתי אומרת בהרצאות לעובדות סוציאליות שרוב הנערות שבורחות מהבית עברו התעללות מינית, חשבו שאני משוגעת. היום, העו"סיות בעצמן אומרות את מה שאמרתי ושאז נתפס שנוי במחלוקת.
"יכול להיות שאני עדיין שנויה במחלוקת, אבל אני מרצה בהמון מקומות, בבית הספר להכשרת עובדי רווחה. יש לי במה. לא משתיקים אותי. רק אתמול דיברתי באוניברסיטת חיפה, ואני דיברתי על אחריות החברה לפשע. יכול להיות שלהרבה אנשים קשה לקבל את מה שאני אומרת, אבל כבר יותר קשה להתכחש לנתונים האלה".
ובקרב מעגלים רחבים יותר? המציאות הרי עגומה, כשישראל תופסת מקום "מכובד" ברשימת המדינות המובילות בסחר בנשים, וכשרוב האנשים מקבלים את הנורמליזציה של מוסד הזנות, בטיעון שזהו המקצוע העתיק בעולם, ושכך יהיה תמיד.
"זה שמדינת ישראל היא יעד גדול לזנות ולסחר בנשים והעובדה שיש פה מיליון ביקורים בחודש בבתי זונות – זה באמת מצמרר. זו מדינה שיש בה רמות גבוהות של אלימות נגד נשים בכלל, על פי סטטיסטיקות שנעשות בעולם המערבי. יחד עם זה, זו מדינה שמחוקקת חוקים מאוד מתקדמים".
יש חוקים, אבל אין אכיפה.
"זה באמת מאוד מורכב ובעייתי. חברת הכנסת זהבה גלאון הגישה הצעת חוק להפללת הלקוחות [על פי המודל, שיישומו בשבדיה החל בשנת 1999 – י.נ] רוב הציבור אמנם מתנגד לזה, ורואים את זה בטוקבקים אלימים שאנשים שולחים לכתבות באינטרנט.
"הרשות לקידום מעמד האישה עומדת לפתוח בקמפיין. אולי אני נאיבית, אבל אני אופטימית במובן הזה. אני חושבת שרוב הגברים שהם צרכני זנות, שטופים בעצמם במיתוסים והם לא באמת מבינים את ההשלכות של המעשים החמורים שלהם. ככל שנרחיב את ההסברה, תהיה יותר מודעות.
"לפני זמן מה, דיברתי ברדיו על הספר, וכמה ימים אחר כך נסעתי עם נהג מונית לראיון בתכנית טלוויזיה. הוא התעניין בראיון, וכשסיפרתי לו שכתבתי ספר על זנות, הוא אמר לי שהוא שמע אותי ברדיו, ושריגשתי אותו עד דמעות. יש מי שהולכים ביודעין, ונוקטים באלימות איומה כלפי הנשים העובדות, אבל אני חושבת, שחלק מהצרכנים באמת לא מבינים".
האם לדעתך ניתן יהיה ליישם את המודל השוודי, של הפללה וענישה של צרכני המין כאן בארץ? האם המודל השוודי יכול להתאים לחברה הישראלית כמות שהיא או שמא צריכה להיעשות עבודה מעמיקה במקביל או טרם חקיקה, של חינוך והסברה, למשל בבתי הספר?
"לאחרונה, הורה רה"מ אולמרט על הקצאה של עשרה מיליון שקלים לטובת מיגור הזנות, ובנוסף להקמת שירותי טיפול לנשים בזנות, ינותב חלק מהכסף להסברה לציבור הרחב ולמשרד החינוך. את מאוד צודקת. צריך לחנך בבתי ספר, לא רק למה אסור ללכת לזונה, אלא הרבה יותר מזה.
"צריך לחנך בנים, שנשים הן לא סחורה עוברת לסוחר, שגוף של אישה לא ניתן לקנייה בכסף. יש לזה משמעות אדירה ליחסים בין המינים, לשאלות על סקס. סקס זה ביטוי לאהבה, לא קונים אותו בכסף. זה חלק ממערכת יחסים הדדית, שוויונית, של אהבה, ואת זה צריך לחנך, למען עתיד טוב יותר.
"יש הרי כל כך הרבה מקרים של אונס, של אונס קבוצתי, שרובם לא מגיעים לתקשורת כי הנאנסות לא הולכות להתלונן. ההסברה שאני מדברת עליה אמורה לכוון את בני הנוער להתייחס לנשים אחרת לגמרי. להוריד את רמת השיעור של אלימות מינית. יש חשיבות אדירה להסברה".
להפיכתן של נשים לאובייקט יש אינספור גילויים, וספרה של גור מסייע בהבנה שזנות היא רק מקרה קצה. האלימות כלפי נשים קיימת בכל שדרות החברה ושותפים לה נשים וגברים מכל המעמדות והמוצאים.
אחד מהביטויים הקיצוניים והאלימים ביותר של אלימות כלפי נשים הוא ייבוא של נשים מברית המועצות לשעבר לתעשיית המין. סחר בנשים אלה כבשפחות שגשג בישראל בשנים האחרונות והגיע למימדים כבירים, אך לאחרונה מתהדרת המשטרה "בזה שהם הצליחו להפחית את נושא הסחר. הם סגרו בתי בושת ועצרו בעלי מכונים ולטענתם, הזנות שקיימת היום היא רק דיסקרטית, בדירות וכולי".
בביקוריה בוועדת בכנסת, שהקימה הח"כית זהבה גלאון למניעת סחר בנשים, אמרה גור לנציגי המשטרה, ש"מספיק ללכת לתל ברוך, לתחנה המרכזית ולבורסה ברמת גן כדי להבין שהטענה שלהם לא מדויקת.
"באזורי הזנות יש נערות בנות 13 ו-15, שהן מתחת לגיל ההסכמה בכלל. כל נושא הזנות של קטינים וקטינות מוסדר לחלוטין בחוק, שאומר שאסור לקנות שירותי מין מילדות, גם סרסרות אסורה, והעיתונים מלאים בפרסומות, אז למה את זה הם לא אוכפים?".
המשטרה מנקה את המצפון הלאומי באמצעות הטענה שהזנות מתקיימת רק במחשכים?
"כן, כמו במאמר שכתבה הפסיכיאטרית ג'ודית הרמן, Hidden in Plain Sight: Clinical Observations on Prostitution, המשטרה אומרת שהתופעה חבויה, אבל זה ממש לא במחשכים. הלב שלי נשבר בכל פעם שאני עוברת בתל ברוך ורואה ילדות שעומדות שם.
"לזכות המשטרה ייאמר, שבזכות הוועדה של זהבה גלאון שדנה בנושא סחר, הם עשו עבודה יפה בנושא סחר. הגברים הישראלים הם צרכני זנות גדולים, והביקוש לא פחת. סגרו להם את השער של הסחר, אז הם מגייסים ילדות ישראליות לזנות. לפעמים בנות 11, 12, ילדות שבורחות מבתים מתעללים, חסרות הגנה. זה לא סחר? כמובן שגם זה סחר, אז איפה משטרת ישראל?"
מה יכול/ה כל אחד/ת מאיתנו לעשות כדי לתרום למאבק בתופעת הזנות?
"נורא חשוב שבתור נשים ננסה לכבד יותר אחת את השנייה, שנשתדל לא להפקיר נשים אחרות, לא להגיד "אלה זונות, הן בחרו בזה" אלא להבין שהן הנשים החלשות של כולנו. נשים צריכות לדעתי ללמוד איך לתמוך אחת בשנייה. אנחנו נותנות המון משקל למה שגברים חושבים עלינו, אבל הגיע הזמן שנלמד להסתמך גם על תמיכה מנשים אחרות.
"בנוסף, חלה עלינו אחריות לפיתוח מודעות בקרב הילדים שלנו. מודעות ליצירת יחסים של
שוויון בין גברים לנשים, שזה אומר, למשל, להיות ערות לכל הבדיחות שמהוות גילויים של סקסיזם שמופיעים בכל שיחת סלון. חבר'ה שחוזרים מתאילנד ומספרים בגאווה ובסיפוק על המסז'ים שהם עשו צריכים לדעת, שהם נהנים מסבל של ילדות שהמשפחות העניות שלהן מכרו אותן כבר בגיל 3, כדי שיהיה להם מה לאכול".
איך את מצפה שהספר ישפיע על השיח הציבורי על זנות המתקיים בישראל?
"כל מי שקורא את הספר מבין שמיסוד הזנות זה דבר איום ונורא. בשנים הקרובות יתנהל פה דיון ציבורי רחב, כשהמודל של שבדיה של הפללת הלקוחות, מתוך הבנה שזנות היא אחד הפשעים ביותר כלפי נשים יעמוד מול המגמה למיסוד הזנות.
"חשוב לי להטות את הכף לטובת הפללת הלקוחות ושאנשים יתרגלו לזה. אני מניחה שזה יהיה ויכוח ציבורי סוער, אבל אני אעשה הכול כדי לתרום לכך שאנשים יבינו מה כוללת תופעת הזנות. חשוב שאנשים יבינו שהאלימות לא תסתיים כשנכניס את הזונות לבתים מסודרים".
מחשבה כזו באמת לא תיתכן אחרי קריאת "מופקרות". מה הציפיות שלך מגברים בהקשר הזה?
"ההיסטוריה מלמדת שרוב המאבקים על זכויות נשים נעשו על ידי נשים, וכמו שאני מוכיחה בספר, גם חקר הזנות השתנה לגמרי ברגע שנשים נכנסו לתמונה. יש לנו, כנשים, אחריות מאוד גדולה, והתהליך החברתי הזה כבר מתרחש. בעניין מיגור הזנות, אני בהחלט פונה גם לגברים. אתם, שכבוד האדם וחירות הפרט חשובים לכם, חייבים להצטרף אלינו במאבק".
נא להמתין לטעינת התגובות
