מתוך הפרק הראשון ב"מופקרות" לענת גור
ספרה של ענת גור, הרואה אור בסדרת קו אדום של הקיבוץ המאוחד, הוא פרי עבודה טיפולית רבת שנים עם נשים שמחלימות מזנות. ענת גור מסירה את צעיפי הטשטוש והרומנטיזציה מעל מה שקורה בזנות, ומעל יחסי גברים ונשים בכלל. מתוך "הזנות בספרות המקצועית"
רוב המחקר עדיין מתמקד באינטרסים של הלקוחות, ועוסק בנושאים של העברת מחלות מין ומחלות מדבקות, דוגמת האיידס, באמצעות הזנות. המחקרים מתעדים את מצבן הרפואי של הנשים ואת הרגלי השימוש שלהן באמצעי מניעה, בעיקר כדי להבטיח את בריאותם של הלקוחות. נקודת מבט גברית נוספת במחקר התאפיינה בניתוח המופרעות הנפשית והמיניות המופקרת של הנשים בזנות.
הנשים הוצגו כמי שבחרו לעסוק בזנות על מנת להרוויח כסף קל, על בסיס מיניותן הפרוצה. נקודת המבט הגברית הייתה מוטה באופן מובהק, תוך דה-הומניזציה ופתולוגיזציה של הנשים בזנות, וזאת כדי להבטיח את המשך הזנות, ולהבטיח את בריאותם של הלקוחות.
הספרות המקצועית המעטה שכן מתייחסת לנשים מתמקדת בעיקר בשאלות מי הן הזונות ומדוע הן נכנסות לזנות. סוגיות הנוגעות לאורח חייהן בתוך הזנות כמעט לא נחקרו. הידע על ההיבטים הקליניים של העיסוק בזנות נמצא עדיין בראשיתו, והטראומה הנפשית של העיסוק בזנות עדיין מוסווית, למרות שהיא כה שכיחה, ולמרות חומרת הנזקים הנפשיים שנגרמים לנשים.
הזוועה הנפשית של הזנות טרם הובנה במלואה בתחום הפסיכולוגיה, ואפילו לא בתחום של חקר הטראומה. זאת, בדומה לתופעות נוספות של אלימות כלפי נשים כמו אונס, אלימות במשפחה וגילוי עריות, שעד לפני כשלושים שנים היו גם הן בלתי נראות. כדי להביא לתודעה הציבורית את האלימות נגד נשים וילדים נדרשה תנועה חברתית בעלת השפעה, התנועה הפמיניסטית.
הניתוח הפמיניסטי המיג את הפשעים האלה בתור שיטות מרכזיות לאכיפת השליטה הגברית ושימורה בחברה הפטריארכלית. פשעי האלימות נגד נשים וילדות נועדו לשמר את השליטה הגברית על ידי הפעלת כוח וטרור, והשיטות הנהוגות בהם דומות לאמצעי שליטה ועינויים שנהוגים בבתי כלא פוליטיים.
חקר הטראומה בחיי המין ובמשפחה נעשה לגיטימי רק בהקשר של האיתגור על מעמדם הנחות של נשים וילדים. הזנות, שהיא מוסד חברתי נפוץ בכל העולם, נמצאת בקצה הקשה ביותר של רצף האלימות נגד נשים, אולם ההכרה בכך טרם חלחלה לתודעה הציבורית, וגם לא להכרתם של רבים מאנשי המקצוע במקצועות הטיפול.
דוגמה לצורך הזה בהכרה ניתן למצוא בחקר טראומת המלחמה אשר נעשה לגיטימי רק בהקשר של האיתגור נגד שליחת בחורים צעירים למלחמה, בעוד שכל זמן שהמלחמה נחשבה למקודשת תויגו הנפגעים מטראומות הקרבות כלא כשירים נפשית. הקורבנות של טראומות שאינן מוכרות באופן פוליטי וחברתי סובלים אפוא מנזק כפול: מהנזק שנגרם מהאירועים הטראומטיים אך גם מהעדר ההכרה והלגיטימציה לנזקים הנפשיים שנגרמו להם.
בשנים האחרונות בולטת המגמה של כניסת נשים לחקר הזנות, וזו משנה את התמונה המסורתית. המחקר השיטתי על חיי הנשים, והעבודה הקלינית עם נשים שעסקו בזנות, מגלה שהזנות היא טראומה קיצונית ומתמשכת, המגדירה את חזית הידע הקיים בתחום ההפרעות הטראומטיות. הסימפטומים הפוסט-טראומטיים המורכבים שמהם סובלות קורבנות הזנות מצויים על קצה הרצף של ההפרעות הטראומטיות. הספרות המקצועית מתעדת הפרעות נוירו-ביולוגיות חמורות, הפרעות אישיות קשות, כולל מצבי אגו מורכבים ומבולבלים, וצורות חמורות של דיסרגולציות (dysregulation) גופניות ורגשיות.
היום הזנות מומשגת בספרות המקצועית כאחת הטראומות הקיצוניות הקיימות בתרבות המערבית. היא מכונה בספרות המקצועית "עבדות לבנה" (White Slavery), ומושווית למוסדות החברתיים האכזריים והמדכאים ביותר, כמו השואה, העבדות, ושיטות העינויים והשבי הנהוגות במרתפי המשטרים החשוכים ביותר.
יופי, כן. מומחיות במתן שירותי מין? זה ניתן ללמד בקלות יותר ממה שניתן לחשוב. אבל מה שהכי חשוב זה ציות, צייתנות. וכיצד משיגים צייתנות? אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן, האחים שלהן אתה יודע, מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד. (מתוך ראיון עם סרסור שתיאר מה מחפשים הסרסורים בעת גיוס נערות לזנות)
סקרים אפידמיולוגים רחבי היקף מצאו, כי אחת משבע נשים באוכלוסייה הכללית היא קורבן של גילוי עריות, ואחת משלוש נשים עברה פגיעה מינית בילדותה. רק מעט מהנשים שעברו פגיעות מיניות בילדות מתדרדרות לזנות, אולם רוב הנשים שהתדרדרו לזנות עברו התעללות מינית בילדות. התעללות מינית בילדות יוצרת פגיעת לזנות, אולם ההתדרדרות לזנות כרוכה בגורמי סיכון נוספים, כמו הזנחה נפשית ורגשית חמורה, העדר אם תומכת, אכזריות ואלימות קשים, נשירה ממסגרות לימודים, בריחות מהבית, הומלסית, והתמכרות לסמים קשים.
במחקרים נמצא כי למעלה מ-90% מהנשים שעוסקות בזנות עברו התעללות מינית בילדות, או בגיל ההתבגרות, לפני העיסוק בזנות. ניסיון קליני מראה שכל הנשים העוסקות בזנות עברו פגיעות מיניות. תיאורים קליניים של נפגעות מהתעללות מינית בילדות מתעדים תמונת סימפטומים קשה ומורכבת.
דיאנה ראסל, אחת החוקרות המרכזיות של גילוי עריות, תיארה כיצד רוב הניצולים מגילוי עריות סובלים מנזק נרחב לזהותם ולהערכה העצמית שלהם. הם חשים חוסר אמון מוכלל כלפי אחרים כתוצאה מהבגידה שפגעה בהם, וחיים בציפייה שאחרים ישתמשו בהם או ינטשו אותם ולא יגנו עליהם.
ראסל תיעדה שכיחות גבוהה של קורבנות גילוי עריות בקרב מטופלים פסיכיאטריים באשפוז, או בטיפול ללא אשפוז ובקרב אוכלוסיות סיכון אחרות, כמו נשים חסרות בית, אסירות, מכורות לסמים ונשים שעוסקות
כל אלה מהווים בסיס לניצול עתידי בתעשיית המין הקנוי: זנות, פורנוגרפיה, שירותי ליווי, חשפנות וכדומה. מחקרים רבים מתעדים את השכיחות הגבוהה של בעייתיות וחוסר הרמוניה בחייהם של אנשים צעירים שעוסקים בזנות. קיימת הסכמה רחבה כי לתופעות הזנות בקרב צעירים יש קשר הדוק עם התעללות מינית, הזנחה, בעיות בבית הספר, מעמד חברתי, חברת בקבוצות שוליים עברייניות, אבטלה, העדר מקלט בטוח וחיים ברחוב.
ההתעללות המינית בילדת מהווה, בדרכים רבות, "הכשרה" לעיסוק בזנות. הקשר בין ההתעללות בילדת לזנות מורכב מגורמים נפשיים וסביבתיים. הגורמים הנפשיים כוללים תהליך של הפנמת האובייקטיפיקציה (הפיכה לאובייקט של סיפוק מיני) בעקבות ההתעללות המינית. הדבר מתבטא בפגיעה ביכולת לפתח דימוי עצמי חיובי של אדם בעל ערך, ותחת זאת פיתוח זהות של "זונה", משום שהחל בגיל צעיר למדה הילדה שהערך שלה מותנה ביכולתה לשרת צרכים של אחרים, בעיקר גברים, ובעיקר צרכים מיניים.
תופעה זו של הזדהות עם התוקפן והפנמת תפקיד הקורבן, זוהתה במקרים אחרים כגון במקרים של שבי ודיכוי ומכונה "תסמונת שטוקהולם". תוצאה נוספת היא שהילדה אינה מסוגלת להבחין בין יחסי התעללות, ניצול ודיכוי לבין יחסי אהבה.
הגורמים הסביבתיים הם הזנחה ועזובה, קשיים להתמיד בלימודים, נשירה ממערכת החינוך, בריחות מהבית בתור האמצעי היחיד להפסיק את ההתעללות, התחברות לחבורות רחוב עברייניות וכדומה. כל אלה הופכים את הילדה לקורבן נוח לניצול על ידי הסרסורים וסוחרי הנשים.
מחקרים שבדקו את שיעורי ההתעללות המינית בילדת בקרב נשים שעוסקות בזנות מצאו שיעורים גבוהים, שנעים בין 60% ל-85%. במחקרים נמצא מאפיין נוסף: ריבוי תוקפים והתעללות חוזרת ומתמשכת. נמצא כי 60% מהנשים שעסקו בזנות עברו התעללות מינית בילדתן על ידי שני מתעללים בממוצע, במשך תקופה ממוצעת של 20 חודש. שני שלישים מהנשים נאנסו על ידי האב או תחליף אב: 33% על ידי אב ביולוגי, 30% על ידי אב חורג או אב במשפחה אומנת, ו-4% על יד גבר שחי עם האם. 28% עברו התעללות מינית על ידי אח, 17% על ידי דוד ו-15% על ידי קרוב משפחה אחר.
אך חשוב לזכור כי השיעורים שנמצאו במחקרים עדיין אינם נותנים תמונת מצב מלאה, משום שהתעללות כזו מתאפיינת בחשאיות, בהכחשה ובבושה, במיוחד אם מדובר באדם אהוב כמו אב. חלק גדול מהילדות אינן חושפות את הסוד, ולעתים אף אינן זוכרות את ההתעללות. הן נמצאות במצבים דיסוציאטיביים מורכבים הכרוכים, בין היתר, באמנזיה מלאה או חלקית של ההתעללות.
הניסיון הקליני מראה, כי לעתים הילדה אינה ממשיגה את המעשים שקרו לה כהתעללות מינית, בהיותה מורגלת בניצול מיני משחר ילדותה. חלק מהנשים מעידות על עצמן בתחילת הטיפול שהן לא עברו התעללות מינית, ורק במהלך הטיפול הן מצליחות להבין שמה שהן עברו מוגדר כהתעללות מינית. לדוגמה: יעלה, שהשתתפה בקבוצה טיפולית להחלמה מזנות, טענה כי לא עברה טראומות מיניות בילדתה. בתחילת הקבוצה אפילו ביטאה תמיהה: "אנחנו חמש אחיות וכולנו הגענו לזנות. מעניין מה גרם לכך".
רק בהמשך הבינה יעלה כי היא ואחיותיה היו קורבנות להתעללות מינית מתמשכת על ידי שכן: "עברתי התעללות מינית על ידי שכן שלי, ובכלל לא הבנתי שזו הייתה התעללות. תמיד הרגשתי שאני אשמה. שאני גרמתי לזה כי הייתי ילדה רעה". בספרות המקצועית יש שתי גישות מרכזיות להסבר של הקשר בין התעללות מינית בילדת לבין זנות. על פי הגישה הראשונה, ההתעללות המינית מגדילה את הסיכון למעורבות בתת-תרבות עבריינית. מחקרים מראים כי הזנות מרוכזת בקרב נשים מהמעמד הנמוך אשר מעורבות בחיי רחוב.
מחקרים נוספים הראו כי בקרב צעירות שעברו התעללות מינית קיימת פגיעה בכישורים החברתיים, ובהרבה מקרים הן דחויות על ידי קבוצת השווים הנורמטיבית, ולכן יוצרות קשרים עם קבוצות שוליים עברייניות. כך, ההתעללות המינית תורמת לחיזוק הקשר עם תרבות הרחוב, וקשר זה מגביר את הסיכון להתדרדרות לזנות. על פי הגישה השנייה, הנזקים הפסיכולוגיים שנגרמים עקב ההתעללות המינית גורמים לפרה-דיספוזיציה נפשית לעיסוק בזנות. מספר כותבים תיארו את הקשר בין התעללות מינית בילדת וזנות מנקודת מבט פסיכולוגית, והדגישו את ההשפעה שיש להתעללות מינית מוקדמת על התפיסה העצמית של הצעירות.
כך, נוסף להפרדה שעושה הילדה בין רגשות לבין פעילות מינית, משתנה הדימוי העצמי שלה והיא מתחילה לתפוס את עצמה כאובייקט להשפלה מינית. שינויים אלה בתפיסה העצמית, יחד עם נסיבות חיים נוספות, מהווים גורמי סיכון לזנות. גם מילר, שחקרה נשים שעוסקות בזנות רחוב במילווקי, טוענת כי ניצול מיני במשפחה מהווה "אימון", מעין הכשרה, לשימוש במנגנון של ניתוק רגשי במהלך הפעילות המינית. הניתוק הרגשי מהווה מעין תכסיס פסיכולוגי שהאישה חייבת להפעיל על מנת לאפשר לה את המגע עם הלקוחות.
כדבריה: "החוויה של ניתוק רגשי במהלך מגע מיני, שאותה מתארות לעתים קרובות קורבנות של גילוי עריות, דומה מאוד למצב הפסיכולוגי שמתואר על ידי נשים שעוסקות בזנות. במקרים אלה, ניצול מיני ברחוב נראה כשלוחה של הניצול המיני במשפחה". כאמור לעיל, מנגנון הניתוק של הגוף מהנפש אופייני למצבים טראומטיים, והוא מנגנון חיוני להישרדות בחיי הזנות.
עבודה קלינית עם נפגעי התעללות מינית בילדות מראה, כי ההתעללות גורמת לעיוותים בתפיסה העצמית של הילד, ובתפיסת עולמו ויכולותיו הרגשיות. עיוותים אלה באים לידי ביטוי במינית טראומטית, סטיגמטיזציה, ותחושות בגידה וחוסר אונים. הטראומה המינית בילדת גם משנה את האוריינטציה הקוגניטיבית והרגשית כלפי העולם, וגורמת לעיוותים בתפיסת הערך העצמי "הבחירה" לעסוק בזנות נובעת ממנגנונים של חזרה כפייתית, והעיסוק בזנות מהווה גילום מחדש (re-enacting) של ההתעללות המינית והנפשית מן העבר. האישה ממשיכה להיות מנוצלת על ידי אחרים לסיפוק צרכיהם המיניים, והיא "משחזרת" את תחושות הבגידה, הסטיגמטיזציה וחוסר האונים.
וזאת, מתוך פנטזיה להשיג "תיקון" לחוויה, וגם משום שלכך הורגלה. בספרות המקצועית זוהתה תוצאה נוספת של התעללות מינית בילדת, והיא סובלנות כלפי יחסים מקרנים, שגם היא מהווה פרה-דיספוזיציה לעיסוק בזנות. הסופרת הפמיניסטית אנדראה דבורקין מתארת את הקשר שבין גילוי עריות לזנות: גילוי העריות הוא הטירונות של הזנות. לשם אתה שולח את הילדה ללמוד איך לעשות את זה [...] היא שם ואין לה מקום אחר ללכת אליו.
היא עוברת הכשרה, וההכשרה היא ספציפית וחשובה: שלא יהיו לה שום גבולות אמיתיים לגוף שלה, לדעת שהיא מוערכת רק על מין, ללמוד על גברים את מה שעבריין המין מלמד אותה. אולם גם זה אינו מספיק. היא בורחת מהבית, והיא ברחובות וחסרת בית. עבור רוב הנשים, כל זה, בואריאציות שונות, צריך לקרות כדי שהן יעסקו בזנות".
רוב הנשים נכנסות לזנות בגיל צעיר מאוד, שהוא מתחת לגיל ההסכמה לקיום יחסי מין על פי החוק. עובדה זו מעידה על הנסיבות של הכניסה לזנות, שכן הגיל הצעיר מעיד שלא ייתכן שמדובר בבחירה חופשית או לגיטימית. מחקרים שונים מצאו גילים שונים לכניסת נשים לזנות: הוועדה לבחינת ניצול מיני מסחרי של קטינים בישראל (נפתלי ובקשי, תשנ"ז), דיווחה, כי קיימת ירידה בגיל הנערות המנוצלות כזונות על ידי בוגרים עד גיל 11 – 12.
מחקרים בסן-פרנסיסקו מצאו כי הגיל הממוצע לכניסת נשים לזנות הוא 13. מחקר על 82 מתבגרות מצא, כי הגיל הממוצע הוא 14.1, ובערך 89% מהמדגם נכנסו לזנות לפני גיל 16. במחקר על 50 נשים שהגיעו לכלא עקב זנות נמצא, כי הגיל הממוצע הוא 18. מחקר נוסף על נשים שישבו בכלא מצא כי הגיל הממוצע הוא 20.9. במחקר בלונדון במהלך שנות ה-90 נמצא, כי הגיל הממוצע הוא 19.2. דלה מצאה, כי הגיל הממוצע לכניסת נשים לזנות הוא 19.4.
ניתן אפוא לראות, כי למרות השוני במחקרים, הגיל הממוצע של כניסת נשים לזנות הוא בגבולות גיל ההתבגרות.
חוסר בית (הומלסיות) הוא תנאי מוקדם, יחד עם גילוי עריות ועוני, להתהוות אוכלוסייה של נשים שעשויות להיות זונות. נערות שבורחות והופכות לחסרות בית הן טרף קל לסרסורים. ובתוך הזנות האישה היא תמיד חסרת בית.
אנדראה דבורקין ניתחה את המשמעות הבעייתית של הבית עבור הנשים בכללן. היא גורסת כי חוסר הבית, וגם הזנות, הם המטאפורה למה שקורה לכלל הנשים בחברה אין להן מקום שבו הן יכולות להרגיש בטוחות, שבו יש להן שליטה על גופן. פעמים רבות הן סובלות מאלימות דווקא בתוך ביתן, בעוד שהסיכוי של גברים להיפגע מאלימות הוא בעיקר מחוץ לבית.
כך, הבית, שאמור להיות מקום מבטחים, מקום מוגן, הופך להיות מקום מסוכן לנשים רבות. חוסר בית מתקשר ישירות לגילוי עריות, משום שגילוי העריות מתרחש בתוך הבית והמשפחה. אלה המקומות הפיסיים והסימבוליים שאמורים לספק ביטחון אישי והגנה, החיוניים לפיתוח חוסן נפשי. הפרה של המסגרת הבסיסית שאמורה לספק הגנה וביטחון יוצרת אצל הילדה עיוות בתפיסת המשמעות של הבית.
הבית חדל לסמל עבורה ביטחון והגנה, ומתקשר עם פגיעה, אונס וחוסר אונים. רחל, שעברה התעללות מינית על ידי אביה, סיפרה בשיחה הטיפולית על חלום שבו היא מוצאת עצמה מתכרבלת בבלויי סחבות כשהיא מגיעה להשתתף בקבוצה טיפולית במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. במהלך פירוש החלום אמרה רחל: "אני מרגישה כמו הומלסית, אף פעם לא היה לי בית כשהייתי ילדה".
ילדה שגדלה בבית שבו היא נפגעת מהתעללות הופכת להומלסית באופן סימבולי וקונקרטי כאחד. קורבנות של גילוי עריות חשים לא פעם חרדה מהשהייה בתוך בית, וחלקן בוחרות לחיות ברחובות, שם הן נמצאות בין אנשים רבים ואינן חשופות, לכאורה, לסכנה, לשהייה עם מתעלל. ואולם החיים ברחוב לא רק שאינם מגינים מפני קורבנות נוספת, הם גם מגבירים אותה.
נשים שחיות ברחוב הופכות להיות קורבנות חוזרים ונשנים לאונס ואלימות. מחקרים מראים כי רוב המתבגרים שעוסקים בזנות ברחו מהבית. לעתים קרובות הם בורחים מהבית כדי להימלט ממצבים משפחתיים בלתי נסבלים. כך, שיעורים שבין 64% ל-100% מהנחקרים דיווחו במחקרים על בריחות מהבית לפני שהחלו לעסוק בזנות.
לא מעט מחקרים תיעדו שיעור גבוה של חוסר בית בקרב נשים שעוסקות בזנות. נמצא כי מתוך 475 נשים שעסקו בזנות בחמש ארצות 72% מהן דיווחו על הומלסיות עכשווית או קודמת; מחקר עדכני יותר תיעד שיעור של 75% הומלסית בקרב נשים וגברים שעסקו בזנות בתשע ארצות. סוכנות בקליפורניה שמטפלת בנשים שעוסקות בזנות דיווחה, כי 67% מהנשים שפנו לעזרת השירות הן חסרות בית או היו כך בעבר.
אחד המיתוסים הנפוצים סביב הזנות הוא שנשים ונערות בוחרות לעסוק בזנות על מנת להרוויח כסף קל. כיום קיימת הסכמה בקרב חוקרות הזנות ברחבי העולם, כי בניגוד למיתוס זה, בחברה המערבית עוני או מצוקה כלכלית בלבד אינם גורמים לנשים להיכנס לזנות.
אמנם בספרות המקצועית שעוסקת בקשר שבין מצוקה כלכלית וזנות עולה הטענה, כי מצוקה כלכלית היא הסיבה לזנות. אך מחקרים עכשוויים חולקים על דעה זו ומראים, שמצוקה כלכלית היא לעולם לא הסיבה היחידה, אלא חייבים להתקיים עוד גורמים על מנת שהמצוקה הכלכלית תגרום לכניסה לזנות. הספרות המקצועית מצביעה על פגיעת כלכלית ואפשרויות מוגבלות לקריירה בקרב נשים עניות בתור גורמים משמעותיים בגיוס נשים לזנות, נוסף לגורמים שתוארו (פגיעות מיניות, בריחות מהבית והתמכרויות).
המחסומים הכלכליים שמונעים מהנשים להרוויח מספיק כסף, הן באופן חוקי והן בעולם הפשע, תורמים למעורבותן של נשים בזנות. החל משנות ה-60 פחת הצורך בעובדים לא מקצועיים, שאפיין עד אז את התעסוקה העירונית. הדבר גרם לחלק מהאוכלוסייה העירונית, במיוחד נשים מקבוצות מיעוט, להתמודד עם מחסור בתעסוקה, והוביל רבות מהן לבחור בפעילויות לא חוקיות כדי להתפרנס. מאחר שרוב התחומים הרווחיים בתוך העבריינות, כמו סחר בסמים, נשארים בשליטתם של הגברים, העיסוק היחיד שנשאר לנשים בספירה הלא-חוקית הוא הזנות.
חוקרים טענו, כי הגבלות בגישה למשאבים כספיים וחומריים עלולות לגרום לנשים לבחור בזנות כתגובה לעוני. זנות יכולה להיתפס כאסטרטגיית התמודדות אקטיבית עם עוני ומחסור, שכן בהעדר אלטרנטיבות היא האפשרות היחידה שנותרה לנשים. במחקר אחד דיווחו 41% מהנשים, כי נכנסו לזנות כתוצאה מצורך כלכלי. 9 מבין 34 הנחקרות סיפרו כי נתנו שירותי מין תמורת הסעות, מקלט או אוכל.
12 אחרות דיווחו, כי ההכנסה מזנות סיפקה אמצעי לתשלום שכר דירה ואוכל לילדים. כפי שאמרה אחת הנשים: "הזדקקתי לכסף כדי לשרוד, זה כסף קל ומהיר, נקי ממסים, אולם זה יכול לעלות לך בחייך, וזה עולה לך במחיר הערך העצמי".
בסקירה על חקר הזנות בעשור האחרון מבחינים בין נשים בעולם המערבי והלא-מערבי. בעולם הלא-מערבי המוטיבציה הכלכלית נחשבת למוטיבציה המרכזית. בעולם המערבי טרם נחקרה מספיק המוטיבציה הכלכלית בהקשר של האפשרויות המוגבלות של הנשים, אולם לא ניתן להכחיש שהיא גורם מרכזי בבחירה בזנות.
פארלי וקלי, שערכו סקירה מקיפה של כל הספרות המקצועית, מתחו ביקורת על ההנחה של חוקרים רבים, לפיה נשים נכנסות לזנות על מנת להתעשר. הן מצטטות, כדוגמה, מחקר אשר מתאר נשים בטייוואן כאילו היו יזמות וקבלניות של זנות.
המחקר הזה מתעלם מהעובדה שהרבה נשים בטייוואן נמכרות לבתי בושת ונאלצות לעסוק בזנות בגיל צעיר, או שהן נמלטות מבתים אלימים. החוקרות מציינות: "להציג הפרה חמורה זו של זכויות האזרח כקבלנות של זנות לצורך רווח כלכלי, פירושו הכחשה צינית של הנזק שנגרם לנשים בזנות".
גם אנדראה דבורקין מתנגדת להנחה, שעוני בלבד יכול להיות סיבה לעיסוק בזנות. לדבריה, עוני לבדו אינו גורם מספיק ליצירת מאגר של נשים לזנות. הנשים שעוסקות בזנות בעולם המערבי הן עניות ובאות ממשפחות עניות, אולם הן גם קורבנות של התעללות מינית בילדת וגם חסרות בית. רק כאשר מתקיימים כל סוגי המחסור האלה הן יעסקו בזנות.
מחקרים רחבי היקף מתעדים כיום את הנזקים הטראומטיים שנגרמים לנשים בזנות. נמצאו בהם שיעורים גבוהים של הפרעת לחץ פוסט-טראומטית (PTSD) בקרב אוכלוסיות של נשים שעסקו בזנות בארצות רבות בעולם (ראו פירוט בהמשך). לאחר שהוברר שיש צורך להבחין בין טראומה חד-פעמית לבין טראומה כרונית, הוצע המונח "הפרעת לחץ פוסט טראומטית מורכבת" (Complex PTSD) (ראו פירוט בהמשך), והיום זהו המונח המקובל להמשגת הנזקים הטראומטיים הקשים שנגרמים לנשים כתוצאה מהעיסוק בזנות.
קשה להבין את הסינדרומים הטראומטיים המורכבים שמהם סובלים העוסקים בזנות, והם מהסינדרומים המאתגרים ביותר בטיפול. הם מגדירים את הקצה הקשה ביותר של רצף ההפרעות הטראומטיות, ואת חזית הידע הקיים. הספרות המקצועית מתעדת היום את ההפרעות הנוירו-ביולוגיות החמורות שמהן סובלים הקורבנות - הפרעות אישית קשות, מצבי אגו מורכבים ומבלבלים, וצורות חמורות של דיסרגולציות גופניות ורגשיות.
היום הולך ומתברר, כי הזנות עצמה היא סוג של אלימות כלפי נשים, והטראומה של העיסוק בזנות נגרמת על ידי האקטים של הזנות עצמה, גם כשלא מופעלת אלימות נוספת. הזנות היא צורה של אלימות מינית שמטרתה רווח כספי לאלה שמוכרים נשים, ילדים וגברים.
האלימות הקיצונית בחיי הנשים, בהווה ובעבר, מחייבת אותנו לראות בזנות לא פעילות טבעית ולא בחירה מרצון, אלא יש להבינה כאלימות מינית כלפי נשים. תיאור קורותיה של אישה מארצות-הברית שעסקה בזנות במועדון חשפנות, במסג', בשירותי ליווי ובזנות רחוב מובא אצל פארלי ואחרים, והוא ממחיש את סוגי האלימות השונים כלפי נשים העוסקות בזנות:
במועדון החשפנות היא עברה הטרדות מיניות ותקיפות מיניות. בעבודה נדרש ממנה לספוג אלימות מילולית (עם חיוך מאולץ), לקבל משיכות וצביטות ברגליים, בישבן, בחזה ובמפשעה. לעתים נגרמו לה חבורות או שריטות על הרגליים, הזרועות או החזה. החזה שלה נמחץ עד שנגרם לה כאב רציני. היא הושפלה על ידי לקוחות ששפכו זרע על פניה. משכו לה בשיער כאמצעי של שליטה ועינוי.
היא הייתה חבולה קשה עקב מכות, ולעתים היו לה שטפי דם סביב העיניים. היא הוכתה שוב ושוב על ראשה באמצעות אגרופים, לעתים עד כדי אובדן הכרה. כתוצאה מהמכות הלסת שלה זזה ממקומה, ועור התוף באוזנה נפגע. היא נחתכה בסכינים. קיבלה כוויות מידי לקוחות שעישנו תוך כדי שהם אונסים אותה. היא נאנסה על ידי לפחות עשרים גברים בהזדמנויות שונות. היא עברה אונס קבוצתי. האונס על ידי לקוחות או סרסורים גרם לעתים לדימומים פנימיים.
מחקר רחב היקף שחקר 854 אנשים שעוסקים בזנות (נשים, גברים וטרנסג'נדרים) ב-9 מדינות (קנדה, קולומביה, גרמניה, מקסיקו, דרום אפריקה, תאילנד, טורקיה, ארצות-הברית וזמביה), מצא, כי הזנות היא מולטי-טראומטית: 71% מהעוסקים בזנות עברו הטרדה מינית שמוגדרת כעבירה על החוק בכל מסגרת עבודה אחרת; 95% עברו אלימות פיסית במהלך העיסוק בזנות; 60% - 90% עברו אונס במהלך העיסוק בזנות; ו-88% סבלו מאלימות מילולית וביזוי חברתי.
כמו כן נמצא במחקר, כי 68% מהנחקרים התאימו לקריטריונים של הפרעת לחץ פוסט-טראומטית (PTSD). לדברי החוקרים, חומרת הסימפטומים של הפרעת הלחץ הפוסט-טראומטית קשורה ישירות לריבוי סוגי האלימות המינית והפיסית לאורך חייהם של העוסקים בזנות.
מחקר קודם שבדק 475 אנשים שעסקו בזנות בחמש מדינות (דרום אפריקה, תאילנד, טורקיה, ארצות-הברית וזמביה) מצא, כי בכל המדינות הזנות היא אקט של אלימות כלפי העוסקים בזנות. בכל הארצות דיווחו 73% על אלימות פיסית במהלך העיסוק בזנות, 62% דיווחו על אונס, ו-67% התאימו לקריטריונים של PTSD.
במחקר אחד דווח, כי 70% מהנשים סבלו מאונס במהלך העבודה בזנות, 65% עברו התעללות פיסית על ידי הלקוחות, ו-66% עברו התעללות פיסית על ידי הסרסורים. בהולנד, שבה הזנות ממוסדת, 60% מהנשים הזונות סבלו תקיפות פיסיות, 40% דיווחו על תקיפות מיניות, ו-40% דיווחו כי אולצו בכוח לעסוק בזנות, ו/או עברו תקיפה מינית על ידי מכרים.
האלימות הקשה כלפי הנשים אופיינית לכל סוגי הזנות, כולל זנות במכונים, בדירות דיסקרטיות ורקדניות עירום. המחקרים סותרים את ההנחות המקובלות, כי זנות רחוב היא החמורה ביותר מבחינת האלימות, וכי מיסוד הזנות יפחית את רמת האלימות כלפי העוסקות בזנות ואת הסיכון שלהן.
המועצה למציאת חלופות לזנות באורגון, ארצות-הברית, דיווחה כי נשים שעוסקות בזנות מתנסות באונס אחת לשבוע בממוצע. פארלי וקלי מצאו מכנה משותף בין האלימות כלפי נשים העוסקות בזנות ובין האלימות כלפי נשים בתוך המשפחה.
לדבריהן, ניתן לראות בזנות אחת מהצורות של אלימות במשפחה. מחקר נוסף ערך השוואה בין סרסורים לבין גברים מכים, ומצא דמיון ביניהם, בכך שהם כופים על הנשים בידוד חברתי, ועל מנת לשלוט בהן משתמשים בהכחשה, איומים, הפחדה, התעללות מילולית ומינית, יחס של בעלות ואלימות פיסית קיצונית17. האלימות השיטתית של הסרסורים נועדה להגביר את חוסר האונים וחוסר הנראות
(invisibility) שלהן, כאשר כל קיומן מתבטא אך ורק דרך תפקידן כזונות.
עם הצטברות המחקרים שמצאו סימפטומים רבים של לחץ נפשי בקרב נשים שעסקו בזנות שכללו הפרעות חרדה, הפרעות דיסוציאטיביות, התמכרויות, הפרעות אישיות ודיכאון החלה ההבנה כי המונח הפרעת לחץ פוסט-טראומטית, שמתאר בדרך כלל את התוצאות הנפשיות של אירוע טראומטי חד-פעמי, אינו מספיק לתיאור התוצאות הנפשיות המורכבות מהן סובלים אנשים שחוו טראומות קשות ומתמשכות שמאפיינות ניצולות זנות או גילוי עריות.
לאור זאת הוצע המונח "הפרעת לחץ פוסט-טראומטית מורכבת" (Complex PTSD) על ידי ג'ודית הרמן וקלינאים אחרים, שנועד להבדיל בין נפגעי טראומה כרונית ונפגעי טראומה חד-פעמית, וזאת לאחר שזוהו מספר תחומים של הפרעות המבדילות בין תגובות לטראומה כרונית לבין תגובות לטראומה נקודתית.
הפרעת לחץ פוסט-טראומטית מורכבת מתאפיינת במיגוון רחב של סימפטומים פוסט-טראומטיים ודיסוציאטיביים, בהפרעות במבנה האישיות ובגילום מחודש של הטראומה המקורית, בפגיעה באחרים ונטייה לקורנת חוזרת (revictimization) על ידי פגיעה עצמית, פציעות עצמיות וניסיונות אובדניים או פגיעה על ידי אחרים.
ניצולי התעללות ממושכת סובלים מהפרעות פסיכיאטריות נלוות (קומורבידיות) כגון: דיכאון, חרדה, פוביות והפרעות אכילה. עיסוק מתמשך בזנות גורם להפרעה זו שהיא תוצאה של טראומה כרונית, של שבי ושל שליטה טוטאליטרית.
הסימפטומים של הפרעת הלחץ הפוסט-טראומטית המורכבת שנמצאו בקרב נשים שעסקו בזנות הם סימפטומים חמורים ומתאפיינים בשינויים בזהות וביכולת ליצור קשר. נשים שהן ניצולות זנות, בדומה לנפגעות פגיעות מיניות ממושכות, מפתחות זהות שלילית וסטיגמטית, ויש להן קשיים בביסוס מערכות יחסים יציבות, הדדיות ומספקות.
הקשיים וחוסר היכולת ליצור קשר משקפים את האכזריות וחוסר המוסריות שהאישה הייתה נתונה להם, וגם את הבושה, הפגיעה, העלבון, הכעס, השנאה וחוסר האמון שהיא נושאת עמה לכל מערכת יחסים חדשה. בזנות, הסימפטומים האופייניים של תסמונת זו הם אלה: הפרעות דיסוציאטיביות קשות, קשיים בוויסות רגשי, עוררות יתר, שינויים בתפיסה העצמית, תפיסת העצמי כאובייקט מיני נשלט, ושינוי באמונות ביחס לטבע ולעולם.
הנשים נעשות ציניות וחסרות אמון באנשים ובעולם, משום שחוו את הצביעות של האנשים ה"נורמטיביים", המכובדים, אלה שמגיעים אליהן וצורכים שירותי מין הכוללים גם אקטים פרוורטיים, סדיסטיים ואלימים. נוסף לכך הן חיות בתוך הנורמות של העולם העברייני. לאחרונה מהתברר, כי ההשפלה והדה-הומניזציה בזנות הן טראומטיות לנשים לא פחות מהאלימות הפיסית והמינית, ולעתים הם המרכיבים הטראומטיים ביותר בחוויית העיסוק בזנות.
הנשים תיארו את הצגתן לבחירת הלקוחות כמהלך של דה-הומניזציה: "הרגשתי כמו גוש בשר שתלוי על אנקול אצל הקצב" [...] "הם ממששים אותך כמו שבוחרים בהמות למאכל". "הכי נורא זה המשא והמתן מה את נותנת תמורת הכסף. הוא משפיל אותך על ידי זה עוד לפני שהוא נגע בך בכלל".
הדה-הומניזציה והבוז המופנים כלפי הזונה מופנמים על ידי האישה והופכים לשנאה עצמית ותיעוב עצמי, שקשה לשנותם. כיום קיימת הבנה, כי אנשים שעוסקים בזנות, כמו אנשים בעבדות או אנשים ששהו במחנות ריכוז, עלולים לאבד את זהותם ולהיות בדיוק מה שהלקוח או האדון רוצים שיהיו.
מתוך "מופקרות", ענת גור, סדרת הקו האדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 262 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
