חיים באר: הסופרים הצעירים לא קוראים מספיק
הסופרים הצעירים בכלל לא יודעים מה כתבו כאן קודם, והסופרים הוותיקים מתעקשים להתעסק בפוליטיקה, והמו"לים הפכו למפעילי פס ייצור, והעורכים? אנשים טכניים, שמחליפים כמו גרביים. לא פלא שכשחיים באר מלמד הוא מעדיף לחזור אחורה. אל הגמרא, התפילה, הפיוט, ואל ספרים עבריים שנכתבו במעמקי המאה הקודמת
באופן דומה, בין מבצע של "ספר שני בשקל" לממטרים פזורים של רבי מכר, נצמד באר למסורות ספרותיות ובמקביל מישיר מבט אל המתרחש כאן ועכשיו. בסוף החודש יפתח במרכז תרבות בבית אריאלה בתל אביב את "סיור מודרך בספרי ארץ-ישראל" - סדרה בהנחייתו ובה עשרה מפגשים הנעים בין יצירותיהם של ביאליק, ברנר, עגנון, יעקב שבתאי ועוד.
העדכניים שבין הסופרים שבאר יתייחס אליהם הם רות אלמוג, יהושע קנז וא.ב. יהושע, שמיוצגים ביצירות שראו אור מזמן. "זה לא אומר שאין עכשיו דברים טובים שנכתבים", אומר באר, "אבל צריך להפגיש מחדש את הקוראים שמוצפים בהמון ספרים ורציתי בכוונה להחזיר קצת, כמו בשיר 'אז ליפא העגלון אומר, שקצת פחות זה קצת יותר'".
אפשר להסיק מזה שאתה לא ממש נפעם מכותבים טריים יותר.
"יש המון צעירים מוכשרים, אבל לטעמי, החולשה הסוחפת של רוב הכותבים הצעירים היא העובדה שהם לא קוראים מספיק. עלגי השפה של הכותבים היום מורגשים - הם יכולים להיות אותנטיים, אבל אי אפשר להסתפק ב'אני פה עכשיו, זה שמי וכאן אני חי'. זה יכול לפרנס אותך לספר אחד, אבל כשאתה רוצה לספר סיפור יותר רחב, יש לו עומקים. כמו יהלום.
"בכל הספרויות. אדם כותב היה בקיא בספרות העולם ובספרות הלשון שהוא כותב בה. לצורך העניין, סופר עברי ידע מקורות עבריים מהתנ"ך ואילך. החברה בנתה לו יסודות, הוא ידע את תרבותו מנקודה מאוד מוקדמת בראשיתה וראה את עצמו כחלק ממסורת - אבל כשובר המסורת. מסורת ומשבר, רצף ותמורה. הוא ידע מה אחרים עשו לפניו, ואמר: עכשיו אראה לכם איך אני עושה זאת אחרת".
אז מה קרה? איך נעלמה אותה בקיאות?
"פעם הכירו את המסורת - היו אפיקורסים אבל לא עמי ארצות - עד שהשתלטה רוח אמריקנית, שעליה כותב אלן בלום בספרו 'דלדולה של הרוח': אמריקה סימנה את עצמה כהתחלה חדשה, אדם לא צריך לדעת כלום.
"אצל הישראלים זה קרה מכמה סיבות: רוב התרבות שלנו היא דתית מטבע המציאות שלנו, אבל התלמוד ננטש, וב-1967 החברה היהודית החילונית, שהמקרא היה חלק בלתי נפרד מההוויה שלה, ניתקה את עצמה ממנו מתוך רצון להיבדל מהמתנחלים ומהזיקה שנראתה להם לא נכונה לאותם אזורי ארץ מסוימים שנקראים 'השטחים'".
אבל באר לא אומר נואש. הוא מלמד תלמידים גמרא, תפילה ופיוט כספרות באוניברסיטת בן-גוריון ויוצק תכנים חדשים-ישנים במסגרת ארגון "בינ"ה" (בית יוצר נשמת האומה), העוסק בקורסים לציבור הרחב ולנוער. "לא למטרות דתיות", הוא מסביר, "אלא כדי שיוכלו לזהות כיצד מצויים שם טקסטים. זה שהם לא יודעים, זה מפני שמערכת החינוך הישראלית היא נוראה ואיומה, בייחוד בפריפריה.
מגיעים אליי אנשים צעירים מעיירות פיתוח, שעשו להם נזק נוסף. פחות מפריעה לי העובדה שלדור ראשון של המהגרים היה קשה. הדבר הנורא באמת הוא שלימדו אותם לבוז לתרבות, לערכים ולידע שהסבא הביא איתו. כשאני מלמד פיוט, ואחת הסטודנטיות קופצת ואומרת:'סבא שלי היה שר את זה', אני מחזיר לה באיזשהו אופן את הקשר עם הסבא שלה.
"בסופו של דבר אני מורה. הפועל למ"ד גזור מ'מלמד בקר', אבל יש מורה שמראה לך, מצביע על דברים ומבקש: שימו לב".
ולא קל לשים לב בעולם שופע גירויים. תחום הספרות הישראלית הוא דוגמה מובהקת לכך: כ-5,000 ספרים חדשים-מקור ותרגום-רואים אור בעברית מדי שנה. עם חדירת המחשבים הביתיים לכל צריף ומשלט, התגברה תאוות הכתיבה, "ואנשים לא חושבים פעמיים", אומר באר. "פעם, כשכתבו ביד, נאלצו לחשוב הרבה. זה היה מאמץ פיזי".
אבל הם לא פועלים לבד. יש מישהו שמוציא את הספרים האלה לאור.
"פעם היו מו"לים עם השקפת עולם, תפיסה תרבותית אמנותית. היום זה נגמר. המו"לות רוצה לייצר. זו כלכלה. המו"לות צריכה להחזיר את הוצאות החנויות והמכוניות, אז צריך להביא ספרים, והאנשים הכי חשובים היום בהוצאת הספרים הם יחסי הציבור והמשווק".
עדיין יש גם עורך, ואולי מוטב היה שיאזור עוז ויגיד: מדובר בטקסט רע.
"פעם העורך עמד בראש הוצאת הספרים, היום הם עובדים טכניים שמחליפים כפי שמחליפים גרביים. לעורך אין שום אמירה. יש רודנות של סופרים: אם מישהו כתב ספר שהצליח הצלחה מסוימת, מאותו רגע הוא הקובע.
"העורך היום הוא איש מסכן שמפנטז לכתוב ספר, ועד אז הוא צריך להתפרנס. פעם עורך היה איש מוסרי שהיה מצביע על שגיאות ומתקן. היום יש מצב שהעורכים משאירים בכוונה שגיאות כדי לבזות את הסופר. זה אולי משונה, אבל אפילו במצב כזה הספרים נמכרים".
סופר אמור להתפרנס ממלאכתו או לא?
"מעולם לא התפרנסתי מהספרים שלי. נפל לי כסף מפעם לפעם, אבל אני לא מתלונן. אדם לא יכול לחיות מהכישרון שלו. סופר שמקבל משכורת מהוצאת ספרים, בסופו של דבר זה לא עושה לו טוב. הוא בעצם צריך לספק את הסחורה כל הזמן. לרוב האנשים אין מספיק סיפורים לספק כל הזמן. סופר הוא כמו ניאגרה בבית שימוש. הוא הולך ומתמלא עד שמגיע למצוף, ואז הוא יושב וכותב. ירדו המים, שוב הוא צריך להתמלא".
ובכל זאת, מה תגיד למי שכן משקיעים, יוצרים איכות, ולא מצליחים להתפרנס?
"ששכר מצווה - מצווה. ניקח לדוגמה את דביר צור, שכתב את'משה בהיפוך אותיות', ספר מיוחד במינו. הוא תקווה גדולה מאוד, לא דומה לאף אחד. הוא מתעסק עם חומרים מסוכנים, לא הולך על בטוח ומצליח בזה. אם בחור כמו דביר צור היה זוכה מיד
"המו"לים העשירים היו כובשים אותו ומחסלים אותו תוך כמה שבועות. היו נותנים לו כסף, אומרים לו תן לנו ספר, והיה לו היבריס. מבלי להזכיר שמות, זה קרה לסופרים שהתחילו מצוין והמשיכו בייצור של צעצועים".
ומה תמורתם של כותבים שמוציאים ספרים מחורבנים?
"בדיוק כמו תמורתן של הזונות שנותנות שירותים. זו תעשייה ויש אנשים שנזקקים לשירותים האלה. אין לי טענות. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה".
זו בדיוק הבעיה של לנסות להתחקות על עקבות ההצלחה. אם הנוסחה עובדת, איך אתה משחזר אותה בלי למחזר את עצמך?
"כשאתה כותב ספר, אתה בונה מכונת ענק מורכבת ובעזרתה כותב. גמרת לכתוב-קח חומר נפץ ונפץ את המכונה הזאת. כשכתבתי את 'נוצות', הבנתי באינטואיציה שאני צריך לפוצץ את המכונה ולהרוס אותה. לא כי היא לא טובה, אלא כי היא חד פעמית".
זה לא מקור לחרדה גדולה?
"נו, מה לעשות? זה קצת כמו נבואה. אלוהים מתגלה אל הנביא, ונעלם לו לשנה-שנתיים. מה הוא צריך לעשות? להתנבא בכוח?"
בהתחשב באמור לעיל, לא מפתיע שבכ-40 שנות כתיבה פרסם באר ספרים במשורה: ספר שירה אחד ("שעשועים יום יום"), ארבעה רומנים ("נוצות", "עת הזמיר", "חבלים", "לפני המקום") וספר עיון על הקשרים הסבוכים בין ביאליק ברנר ועגנון ("גם אהבתם גם שנאתם"). במקביל לכתיבה בהרגשה שלא אמרו לך משהו מקצועי או עמוק. מצד שני, גם מן המו"לים לא מתקבל הסבר מה הבעיה עם הטקסט שכתבת.
"בואי נגיד שמי שלא סופר ואין לו כישרון מולד של סופר, הסדנה לא תעשה אותו לסופר. יש לה סיכוי גדול לעשות אותו קורא יותר טוב וקשוב יותר. אחת הבעיות הקיימות היום, היא שאין חבורות ספרותיות.
"אין קבוצות של אנשים שנפגשות על רקע של כתיבה והתעניינות משותפת. מה שקורה זה שאתה מראה את הטקסטים שאתה כותב לבני המשפחה שלך והם אנוסים מתוקף אהבתם אליך לשבח אותך, ואתה מסתובב בהרגשה שלא אמרו לך משהו מקצועי או עמוק. מצד שני, גם מן המו"לים לא מתקבל הסבר מה הבעייה עם הטקסט שכתבת.
"ברוב המקרים זה לא שיש טקסטים גאוניים או כאלה שלא שווים כלום. מה שנדרש זה שיישב איתך
עורך שישמש תיבת תהודה שתוכל לבדוק עליה דברים, אבל הוצאות הספרים לא מוכנות לשמש בתפקיד הזה. הסדנה היא אולי ההזדמנות היחידה להיפגש עם קבוצה וליצור חבורה להפרייה משותפת. ברגע מסוים המנחה הופך למיותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
