"קציצות" הוא בן חורג
"קציצות" הוא ספר וולגרי, שוביניסטי ולא שנון כמו שהוא רוצה להיות. מצד שני, הוא מציג ישראליות משוחררת שכמעט אין לה ביטוי בספרות המקומית
אילן הייטנר צילום: ראובן קסטרו
הדיאלקטיקה הזו נובעת גם מכך שרוב הקוראים הישראלים הם קוראות, אבל היא גם יוצרת את ההטיה המגדרית הזו. אם ג'ונתן פראנזן האמריקאי כתב פעם שהוא רוצה לכתוב רומנים שגם גברים ירצו לקרוא, הרי שבזירה הישראלית, בניגוד לאמריקאית שדווקא משופעת בכתיבה גברית בוטה, החיסרון הזה מורגש שבעתיים.
לתוך הוואקום הזה פרץ בסערה אילן הייטנר, ששלושת הרומנים שלו - הראשון, "חוכמת הבייגלה", פורסם כנגד כל הוצאות הספרים שדחו את כתב היד - עוסקים במצוקות המיניות והרגשיות של הסטרייט המקומי. זה גבר כל-ישראלי, הרבה שוביניסט וקצת גזען והומופוב, הרבה חרמן והרבה מחפש לעשות את המכה והרבה חבר'ה יש לו, שצצים בקומיות בכל פינת רחוב וטופחים בעוז על גבו, והוא גם מעט משכיל ואף מעט צדקן, במפתיע.
ב"קציצות", הגבר הזה, התסריטאי אריאל גסטנר, כבר בן 37, והוא מחליט שהגיע הזמן להתחתן, אבל האם הוא באמת בשל כבר בפתיחת הרומן? נראה שלא, כששלושה ימים לפני החתונה הוא מסכם עם כלתו, הדר, שיתגרשו מיד אחרי החתונה כי, כפי שאומרת גרושתו לעתיד, "ברור שעדיף להיות גרוש, מה אתה רוצה, שיחשבו שאתה משוגע - רווק בן 37?!".
קל למבקר גבה-מצח, לפחות בעיניו שלו, לזלזל בספרים של הייטנר ו"קציצות" בכללם. קל לבקר את הוולגריות של הרומן (למשל, "לאכול מפרום" הוא הכינוי המעודן לפעילות מינית אוראלית שמבצע גבר בעלמה) ואת השוביניזם של הגיבור, שנטרף מזה שחברתו לא יודעת להכין לו קציצות. קל למשוך בכתפיים מול הניסיונות לפזר אבחנות סיינפלדיות, שברובן לא ממש קולעות ושנונות. קל מאוד לבקר את המעשה הלשוני (לא זה שנעשה במפרום) של הייטנר, שמערב, למשל, משלבים גבוהים בנמוכים בהיסח הדעת ובחוסר רגישות לשפה.
מתבקש לתהות האם לא היה טוב יותר ל"קציצות" לו היה הופך לתסריט עם ווייס-אובר דומיננטי. הייטנר, בקיצור, הוא לא המקבילה הגברית לצרויה שלו, והרומן הסטרייטי הישראלי המתוחכם עוד מחכה לאבירו.
ועם זאת, "קציצות" מציג בכנות ובישירות מועקות גבריות שקל להסב מהן פנים (למשל, המיניות הגברית הקפריזית, שמפתחת תשוקות בדיוק לאותן תכונות גופניות שבמקרה נעדרות מהאישה הממשית), ורב המכריות שלו ושל קודמיו אינה דומה לזו של יצירות ממוסחרות, סנטימנטליות, מתאמצות ולא אותנטיות.
"למה לא הפסקתי לשפשף על האינטרנט אחרי שגמרתי פעם אחת? למה אני כזה חזיר?", קובל על עצמו הגיבור בפתח הספר. לזין הסטרייטי קמים ברומן כמה מתנגדים רבי עוצמה: הטיפול הפסיכולוגי, התובנות הניו-אייג'יות והדת, שמבקשים לשכנע את הגיבור להפסיק לרדוף אחרי הפנטזיות שלו, להיות רוחני. כלומר: להתחתן. והם מצליחים, כי לקראת סוף הרומן הגיבור הופך לצדקן לא קטן: "עד לאן הגענו, עד כמה התרחקנו מהאמת עם תוכניות הריאליטי והשפשופים באינטרנט והאגואיזם?".
"קציצות", הוא לאד-ליט, המקבילה הגברית לספרות הנשית הקלה המכונה צ'יק-ליט. בניגוד למוצר נשי פופולרי מקביל, "אשת חיל" של ליהיא לפיד, שאף הוא דובב את המובן מאליו הסטרייטי של המרכז הישראלי, בכתיבה של הייטנר מתגלה שמחת חיים והומור לא רע לפרקים ואפילו ניצוצות סאטירה (כך נראית בו פגישת גברים אופיינית: "'מה קורה תותח?' והשני מחזיר,'אני תותח? אתה תותח!' והראשון עונה,'אני תותח? אם הייתי תותח כמוך היו לי דאגות בחיים?'"
וכו').
גם מיומנות עלילתית מסוימת מתגלה כאן: כשם שסוף הסיפור (החתונה) מתגלה כלא-סוף, כך גם ההתחלה, ה"אהבה ממבט ראשון" בין אריאל להדר, מתגלה כלא-התחלה. "קציצות", על כל מגבלותיו הרבות, ולמרות הרוחניות שהגיבור מתפתה לה כדי לאלף את היסוד הגברי הסורר, מרענן דווקא בגלל החולין הישראלי שמתגלה בו, מעין הד וזכר לאותו חולין ישראלי בוהק וים תיכוני, משוחרר ומשחרר, שהתגלה במיטב יצירתו של אורי זוהר.
אילן הייטנר קציצות מודן 236 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
