הסנגוריה של ויקטוריה היסלופ
ליונתן אסתרקין הייתה הרבה ביקורת על שני ספריה של ויקטוריה היסלופ (הראשון שבהם, "האי של סופיה", היה רב מכר עולמי, גם אצלנו). בראיון איתה הוא הופתע לגלות שהיא מסכימה עם מרביתה. "אני רק סופרת מתחילה", היא טוענת, ואז מצטטת את אמה המנוחה: "ויקטוריה, פשוט תסתמי את הפה ותכתבי"
כל חייה.
"מפחיד אותי לכתוב על תרבות שאני לא חלק ממנה", היא מודה. "ובהחלט חשוב לי מה יגידו אנשים מאותה תרבות על הספר. אחת הסיבות העיקריות שרציתי לעסוק בנושא הזה הייתה תגובה חריפה מאוד שקיבלתי מידיד ספרדי שלי, כששאלתי אותו על מלחמת האזרחים בארצו, שהיא הרקע לספר.
הוא כעס ואמר שאין לי כאנגלייה זכות לעסוק בנושא הזה ולכתוב עליו. אז מובן שהרצון שלי לחדור את מעטה ההדחקה הזה היה חלק מהמוטיבציה לכתוב. חוץ מזה, מבחינתי, חלק גדול מההנאה שבכתיבה הוא המחקר שצריך לעשות לפניה. זה מצריך ממך לשקוע לתוך לימוד של מציאות אחרת ותרבות אחרת".
"הריקוד של סוניה" מגולל את סיפורה של צעירה בריטית הכלואה בנישואים מדכאים לגבר אטום ואפילו מעט אלים, אשר נמלטת עם חברה לסוף שבוע בעיר גרנדה שבספרד. היא נכנסת במקרה לבית קפה שעל קירותיו תלויות תמונות ישנות של רקדנית פלמנקו ולוחם שוורים, שמאיזו סיבה מסתורית מושכות אותה.
סוניה מתחילה לשוחח עם בעל המקום ומגלה את הסיפור המרתק שמאחורי התמונות, אשר נשזר בסיפורה הפוליטי של ספרד בשנות ה-30, ומתגלה גם כקשור לחייה שלה. מובן שהוא גם משנה אותם לחלוטין.
"מבחינתי, החלק המרתק בספר הזה ואולי בכלל בכתיבה", אומרת היסלופ, "הוא הניסיון לבדוק את השפעת העבר שלך על החיים שלך בהווה. לכל אחד מאיתנו יש היסטוריה ורקע, והם קובעים מי אנחנו ומה אנחנו. לא תמיד אנחנו מודעים או מתייחסים אליהם. לגיבורה יש תחושה כל הזמן שהיא לא לגמרי מתאימה לתרבות שבתוכה היא גדלה. היא לא מרגישה מאה אחוז אנגלייה. כך שלחקר העבר שלה יש מבחינתה חשיבות מיוחדת, והיא באמת מגלה את מקורותיה".
התובנה שמזנקת מיד לאחר קריאת שני ספריה של היסלופ היא שהם כמעט זהים. בשניהם יש גיבורה, שמדוכאת מחייה הבורגניים, המגלה את כוח העוצמה הנשית באיזו תרבות ים תיכונית אקזוטית, באמצעות סיפור שנראה על פניו כלא קשור אליה באופן ישיר ומספר אותו מישהו מוותיקי המקום.
סיפור שבסופו של יום מתגלה כקשור אליה ישירות. בדרך שעוברת הגיבורה היא לומדת על עוצמת האהבה, החשיבות של נאמנות לעצמך, יכולתן של נשים להיות חזקות ללא גברים מאחוריהן וגו'. בסוף יש גם מוסר השכל-כאשר בשני המקרים הסיפור האקזוטי גורם לאישה המדוכאת להבין שהיא יכולה לחיות בלי כספו של בעלה ולצאת לחיים עצמאיים. אפשר להגיד שבאופן כללי, ובלשון המעטה, אין כאן תחכום יתר.
למרות זאת (ואולי בגלל), התוצאה פופולרית מאוד. לא במקרה הפך ספרה הראשון של היסלופ
"אני מסכימה שיש דמיון רב בין עלילות שני הספרים", היא מודה, "אם כי אני חייבת להגיד שלא ממש חשבתי על זה עד עכשיו. אני מניחה שזה כמו שבהתחלה של כל מותחן יש גופה וחקירה ומשטרה וכך הלאה. זה פשוט הז'אנר. אז פה הז'אנר דורש מספר, ארץ אחרת שאת ההיסטוריה שלה מגלים וכדומה.
אני חושבת שקיומו של מספר חיצוני בתוך הספר גם מגן עליי במובן מסוים. זה בסך הכול הספר השני שלי, ואני תופסת את עצמי כסופרת מתחילה. פחדתי שיגידו 'מי היא שתספר על הנושא הזה', או שלא יבינו את הקשר של העבר להווה, ואת זה אני חושבת שמקבלים מדמות המספר. אולי בספר הבא שלי יהיה לי אומץ להתחיל את הסיפור היישר מהעבר ולהיות בעצמי המספרת".
ואת הטענה שלי על מוסר ההשכל את מקבלת? התחושה היא שהיה לך חשוב לחולל שינוי בחייהן של קוראותייך. זה מתחבר עם הפופולריות של ספרי עזרה עצמית בעולם המערבי.
"אני מבינה למה אתה מתכוון, ואולי אתה צודק שהאלמנט הזה היה מוגזם ומודגש מדי ברומנים. אבל זה לא שהלכתי וכתבתי ספרים שיגידו לאנשים מה לעשות בחייהם. אני לא פאולו קואלו ומעולם לא רציתי להיות. אבל כן רציתי לכתוב ספרים על גדילה. על התפתחות של הנפש.
"אולי זה היה אילוסטרטיבי ושטחי מדי. אני לא יודעת למה הלכתי לכיוון הזה. אני לא חושבת שאנשים לא מבינים, או שהם טיפשים. אני אשלוף פה שוב את קלף הסופרת הצעירה. היה לי חשוב מאוד לדבר לאנשים. אולי הגזמתי. אני חושבת שיהיה נכון לכנות זאת זהירות יתר.
"כמו שאם הייתי נעשית רופאה בגיל 45, הייתי, מן הסתם, רופאה חסרת ביטחון וזהירה מאוד. אותו דבר בנושא הכתיבה. מצד שני, אני לא בטוחה בכלל שמישהו באמת ישנה את חייו בעקבות משהו שהוא קורא. בוודאי לא אם הוא קורא משהו שלי".
ועניין העצמת האישה?
"הוריי נפרדו כשהייתי ילדה. גדלתי עם אמא, סבתא, דודות ואחיות. הלכתי לבית ספר יסודי לבנות ולקולג' רק לבנות. זה מצחיק, אבל עד גיל 20 ומשהו כמעט לא יצא לי לשוחח עם גברים יותר מכמה מילים. ודאי לא לבלות איתם זמן ממשי. זה יצר אצלי איזו רתיעה בסיסית מגברים ותחושת חוסר אונים מולם.
"על אף שברור לי היום שאין לי שום נחיתות אמיתית מולם, נשאר משהו מאותה ילדה ונערה שהתביישה לפתוח את הפה ליד גברים. גיליתי באחרונה שאני עדיין נדהמת מהעובדה שגברים מתווכחים אחרת לגמרי מנשים. הם תוקפניים יותר, וזה משתק אותי גם כשאני יודעת שאני צודקת. וזו רק דוגמה אחת. אז כנראה הספרים האלה הם איזו התמודדות עם אותו הפחד. אגב, בישראל, כשביקרתי שם לפני שנתיים, מצאתי נשים מדהימות בהקשר הזה".
אני מוחמא בשם נשותינו. תסבירי.
"לא מצאתי אישה ישראלית אחת שהייתה חסרת ביטחון. כולן היו חזקות מאוד, מלאות עוצמה, כלל לא ביישניות, מועסקות בתפקידים בכירים. זה היה מרשים מאוד. אולי זה בגלל הצבא".
היסלופ, המתגוררת בקנת, אנגליה, נשואה ואמא לשניים, היא עיתונאית ועורכת לשעבר, בעיקר של מדורי נסיעות ותיירות. כמי שהתחילה לכתוב רק לפני חמש שנים, היא באמת סופרת צעירה.
איך היית מאפיינת את ההבדל בין שני התחומים הקרובים-רחוקים האלה - כתיבה עיתונאית וכתיבת פרוזה?
"ההבדל עצום. אם להיות עיתונאי זה כמו ללכת, אז לכתוב פרוזה זה כמו לעוף. בפרוזה אתה יכול וצריך לעשות ולנסות הכול. ללכת לכל מקום ולעוף לכל כיוון עד שתמצא את הכיוון שלך. בכתיבה עיתונאית אתה חייב להישאר עם הרגליים על הקרקע, כי אתה בסופו של דבר מחויב לאיזו אמת".
בעלך, איאן, הוא עורכו של המגזין הסאטירי "פרייבט איי". בהמשך לשיחתנו על נשים וגברים, זה מדרבן או מדכא לכתוב בבית שיש בו עוד כותב, ועוד סאטיריקן ציני?
"בעלי ואני שונים בכתיבתנו מאוד, ולכן אין אלמנט של תחרות. הוא כותב לטלוויזיה, כותב הרבה על פוליטיקה ואקטואליה. אבל בהחלט בהתחלה פחדתי מהביקורת שלו. לא נתתי לו לקרוא את הספר עד שכמעט כבר היה בדפוס, על אף שאני מעריכה מאוד את העצות שלו. כנראה באמת נשאר שם משהו מאותה ילדה שלא הרגישה מספיק בטוחה מול ביקורת של גבר, אפילו שהגבר הזה הוא אהבת חייה. מצד שני, אולי זה לטובה, תחשוב מה היה קורה לנישואים שלי אם הוא היה אומר על הספר שהוא זבל".
הספר הראשון שלך היה הצלחה גדולה. יותר ממיליון עותקים רק בבריטניה. מפחיד לגשת לספר שני?
"בכנות, אני לא יכולה לומר שכן. אני מתייחסת לעצם היכולת לעשות את זה, לכתוב, כזכות גדולה ואני באמת נהנית מהתהליך. פה אשלוף את הקלף ההפוך. אני אמנם סופרת צעירה, אבל אישה בת 50 בקרוב. בכל זאת לומדים משהו עם השנים. אמרתי לעצמי שזה מגוחך בגילי המופלג להיות נירוטית ולהיבהל משטויות. שמעתי את הקול של אמא שלי אומר לי 'ויקטוריה, פשוט תסתמי את הפה ותכתבי. ותעשי כמיטב יכולתך, כי יש לך אחריות כלפי מי שאהב את הספר הקודם שלך'. וזהו, זה מה שעשיתי, סתמתי את הפה וכתבתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
