אסתר שטרייט-וורצל מתנתקת מהקונצנזוס

החברות איימו לנתק איתה את הקשר, בעלה ניסה להניא אותה, אבל סופרת הנוער אסתר שטרייט-וורצל ידעה שלא תנוח עד שתכתוב את הרומן ההיסטורי החדש שלה, שמתאר את סבלם של תושבי גוש קטיף בזמן ההתנתקות. "לא כולם יקבלו את זה טוב. אני יודעת שתהיה מתקפה. אך לא היססתי. אני מוכנה"

כרמית ספיר-ויץ | 21/12/2008 7:16 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אסתר שטרייט וורצל
אסתר שטרייט וורצל צילום: רובי קסטרו
ארבעים וחמש שנה הספיקו לסופרת אסתר שטרייט-וורצל בביתה שבפתח תקווה. מעונה המרשים, שנבנה על אותה חלקת אדמה שבה העבירה גם את שנות ילדותה, היה לה במשך יותר מששה עשורים מקום מבטחים, שבו גידלה עם בעלה מרדכי את שלושת ילדיהם, וגם הפיחה רוח חיים בילדיה הספרותיים - "אורי", "אליפים", "מכתבים לצופיה" ורבים אחרים.

והנה, דווקא בזמן שעמלה על כתיבת ספרה האחרון העוסק בפינוי מתיישבי גוש קטיף, דווקא אז החליטה הסופרת (76) לבנות לה ולבעלה בית חדש באם המושבות. להתנתק מכותלי הדירה, מעברה. "כשהתחילו לדבר על ההתנתקות זה הכאיב לי", היא אומרת, "התנגדתי לכך בכל תוקף והופתעתי מאוד שזה באמת יצא לפועל. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, חייבת להגיב".

שטרייט-וורצל אכן הגיבה, ובדרך האופיינית לה ביותר-היא התיישבה וכתבה. "בשלהי האביב של שנת 2005 שמעתי וקראתי באמצעי התקשורת על שתי בנות צעירות, אחיות, העצורות בכלא מעשיהו זה שבועות אחדים", כתבתה בהקדמה לספרה החדש "קיץ כתום" (הוצאת עמיחי).

"צוין כי הן נכלאו כעונש על כך שחסמו צומתי כבישים באחת מהפגנות המחאה שמלפני ההתנתקות מגוש קטיף, והן נשארו בכלא בגלל סירובן לגלות לחוקרי המשטרה את שמן המלא ואת כתובתן. הסיפור הזה כבש את לבי".

שטרייט-וורצל , שבנתה לעצמה מקום של כבוד בלב הקונצנזוס עם ספריה הכל-ישראליים, לא היססה לבחור, לראשונה בקריירת הכתיבה שלה, בעמדה פוליטית מובהקת, כזו שעלולה גם להרחיק מעליה קוראים רבים. "לבי היה עם תושבי גוש קטיף", היא מסבירה, "עם הנערות האלה. להרחיק ממני קוראים? דווקא אני זוכה לתגובות חמות מאוד. מרגע ששמעו שאני כותבת ספר הציפו אותי בטלפונים, באו לבקר אותי. הם שמחו שאני עומדת לכתוב על זה ורצו לצייד אותי במידע. הבוקר טלפנה ילדה שראתה בחנות ספרים את 'קיץ כתום' והתרגשה. הם כנראה רוחשים לי אמון".

ובכל זאת, לא חששת שקוראים רבים יגיבו בחרם על ספרייך?
"ממש לא. אני יודעת שתהיה מתקפה, הרי בקרב עמי אני יושבת. לא כולם יקבלו את זה טוב, אני הרי מכירה את האנשים היטב, אך לא היססתי. אני רק מקווה שלא אפגע יותר מדי".
בלי אג'נדה פוליטית

במהלך תקופת העבודה על הספר קראה שטרייט-וורצל ספרים רבים על ההתנתקות, צפתה בסרטים ובעדויות חיות שליקטו אנשי גוש קטיף ושמעה עשרות סיפורים אישיים. "ספגתי את זה במשך חודשים", היא משחזרת. "הייתי שקועה בזה כולי. למזלי, הנכדה שלי שירה היתה בדיוק בחופשה שבין התיכון לצבא, היא מומחית לאינטרנט והיא עזרה לי מאוד".

בסופו של התהליך נותר חומר רב בחוץ. "היתה לי תוכנית יותר רחבה", היא מודה, "לא רציתי לכתוב רק על הבנות. רציתי לספר על כל אורח החיים בגוש קטיף, על האנשים המיוחדים במינם שחיו שם כמשפחה אחת גדולה. כל כך חמים, חיוביים ופרודוקטיביים. אבל בינתיים אני מניחה אותה בצד".

מה מבחינתך הדבר הכי טוב שיגידו על הספר?
"שהוא מילא את שליחותו, שהוא מאחד ויוצר הבנה וקירבה".

מה יעציב אותך לשמוע?
"את זה אני משאירה לאחרים".

את מציינת שאת מתכוננת למתקפה, את ודאי מניחה שיהיו גם תגובות רעות.
"זה מצחיק. אם הייתי כותבת ספר על הפליטים בעזה, על הסבל שלהם ועל אורח החיים שלהם-אף אחד לא היה מתקיף אותי. להפך! היו משבחים אותי על ההומניות ועל הרגישות לסבלו של עם אחר. אבל בניגוד למה שמצטייר לא היתה לי שום כוונה לקדם איזו אג'נדה פוליטית, רק לספר סיפור. המטרה אינה להפריד בין חלקי העם אלא להפך. שיבינו. שלא ייווצרו שני מחנות. שלא תתפתח דמוניזציה של הצד השני".

אז אין הבדל: ימין או שמאל?
"אני לא אוהבת את הביטויים האלה, אבל היום ברור לי, בניגוד למה שהיה בעבר, שאני ימין. למרות השינוי שעברתי דבר אחד נשאר אצלי זהה: הידיעה שהארץ שלנו, והיא חייבת להיות שלנו, כי קיבלנו אותה עוד מימי התנ"ך ואחר כך מהאו"ם".

כאשר שטרייט-וורצל מספרת על הפילוג שהיא מנסה למנוע, עיניה מצטעפות, אולי בגלל ההשלכות של העיסוק האובססיבי בהתנתקות על חייה הפרטיים. בעלה מרדכי הביע מורת רוח מהעיסוק החדש והיה מתוסכל מהאינטנסיביות שבה רעייתו עסקה בו. החברות הוותיקות איימו בנתק.

"בעלי לא אהב שהתמקדתי בדברים האלה, ועדיין לא אוהב", היא אומרת, "גדלנו יחד במושבה מגיל 13 ותמיד היו לנו דעות

שוות. מאז שהתחילה ההתנתקות, למדתי מהחבר'ה האלה לקרוא לזה 'הגירוש', האידיאלים שלנו התפצלו.

"החברות הכי טובות שלי אמרו לי בפירוש 'אם תכתבי על זה ננתק איתך את הקשר". גם בניה מצאו את הבחירה לכתוב על מפוני גוש קטיף משונה. מבחינתם, טבעי יותר היה אילו היה הספר יוצא תחת ידה של סופרת דתית-לאומית.

"למרות שאני מאוד מעריכה את המסורת, אנחנו בעיקר בית חילוני", היא מגיבה באיפוק. "אני לאומית מאוד אבל נוסעת בשבת, אוכלת במסעדות לא כשרות-לא חזיר ושרצים, אבל לא מחפשת את תעודת ההכשר. כנראה שבלב אני מאמינה, לא בדיוק באמונה של קיום מצוות אבל בהחלט מאמינה. יש לי הרבה כבוד לדת".

מה היתה התגלית הגדולה ביותר מבחינתך?
"הבנתי שדווקא אנשים שחושבים את עצמם לנאורים ופתוחים, אלה שדואגים לכלל והם הכי רגישים, שדווקא הם מקובעים בדעותיהם וממש לא רוצים להקשיב או להשתנות. תמיד הם ימצאו סיבה לא לדבוק בעקרונות הבסיסיים שלהם".

והחברות שלך? התאכזבת מהן?
"אין לי זכות להתאכזב. בסופו של דבר הן נשארו חברות שלי. אמרתי להן: 'לא יעזור לכן שום דבר. עשינו יחד את כל הדרך ונמשיך הלאה'".

כותבת רק בתקופות

במשך 32 שנים היתה מורה ומחנכת, מתוכ כן שלוש שנים לימדה ב"כנות" - תיכון חקלאי ליד גדרה, המוכר גם כ"גנות" מספרה "אליפים" - וכ29 שנים בתיכון העירוני על שם ברנר בפתח תקווה. כאשר היתה בת 55 פרשה לגמלאות כדי להתמסר לכתיבה ולמפגשים עם קוראים.

"כאשר הייתי מורה הייתי כותבת בלילות", היא מספרת, "והתלמידים שלי אפילו לא ידעו שאני עובדת על ספר חדש. עשיתי מן הפרדה כזאת. אחרי שפרשתי הייתי מסתובבת בארץ ופוגשת קוראים, עוברת ממקום אחד לשני, מהמקומות הכי נידחים להכי סואנים. תודה לאל, יש כאן סל תרבות ארצי ואמנות לעם, והיות שאני כל כך אוהבת את הארץ אהבתי לנסוע, לראות ולהכיר. אבל היום אני כבר לא עושה את זה".

איך את מנצלת את הזמן הפנוי?
"אני קוראת המון, רואה הצגות, שומעת מוזיקה, משוגעת על הנכדים שלי. אני חושבת שהייתי אמא טובה גם כשהילדים היו זקוקים לי. אני לא מסוג הסופרים שקמים בבוקר, כותבים חמש-שש שעות ורואים בזה יום עבודה. אני כותבת רק בתקופות שאני חייבת לכתוב, שאני לא יכולה שלא לכתוב. אחר כך אני מתרוקנת וממלאת את המצברים".

את אורי ואת צופיה שילחה כבר מזמן לדרכם, אבל "קל לי מאוד להתחבר אליהם. הייתי בהצגה 'מכתבים לצופיה' ובכיתי כל הזמן. הרגשתי את הדברים המתרחשים על הבמה בעומק לבי. בכתיבה יש אלמנט גדול של קשר לדמויות וסקרנות. את סקרנית לדעת מה קורה לגיבורים שלך, מה הם מרגישים וכיצד הם מגיבים. אני מתייחסת אל הגיבורים שלי כמו אל בני אדם חיים ואמיתיים".

וצפייה בתרבות פופולרית? ב"האח הגדול"?
"ראיתי פעם אחת וזה הספיק לי. אני משתדלת ללכת עם הזמן, אבל הפעם זה לא בשבילי". באתר האינטרנט שלך יש פניות כמו: "לאסתר היקרה, הספר שלך הוא חבל על הזמן". "אני לא אוהבת את הביטוי הזה ומתפלאת על חברות שלי שמשתמשות בו. גם את המילה 'כאילו' אני לא אוהבת".

סופרים מתלוננים על כך שהיום אינם יכולים להתפרנס ממלאכתם.
"אף פעם לא כתבתי בשביל הכסף, וזה ממשיך כך. אני לא מתלוננת. אני אדם צנוע ואין לי הרבה דרישות. תמיד עבדתי כמורה, וזה והכתיבה נתנו לי הרבה סיפוק ואושר".

ו"קיץ כתום" הוא בגדר הגשמה עצמית?
"לא הייתי קוראת לזה כך. מה שחשוב לי הוא שלבי שלם עם הספר, לכן כתבתי אותו ולכן הוצאתי אותו לאור".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים