עדנה נוי פוערת חלל בלב הקורא/ת
במרכז "כל מי שאהבה", רומאן הביכורים שכתבה עדנה נוי שרואה אור בספריה החדשה, ניצבת דמותה של צ'ילאג אשר מגיעה לארץ בשלהי שנות החמישים. נוי מוליכה אותנו בצעדים אמיצים מאימי השואה לחוויות הקליטה המעצבות בארץ ישראל. העין לא שבעה מקרוא והלב עולה על גדותיו בחמלה ובאהבה
נוי הצליחה לברוא עולם ספרותי, אשר שורשיו ביוגרפיים, שקשור לבלי הפרד בזוועות השואה, אך יש בו גם אלמנטים ספרותיים מבריקים, חדים ושנונים. האמפטיה לכל אחת מהדמויות, אשר המלחמה השאירה בהן חותמה, היא מוחלטת. יהיו מעשיהן אשר יהיו, קשה לחוש כלפיהן כעס או בוז והלב מתמלא בחמלה והבנה.
נוי בוחנת ביד רגישה את שגרת החיים של הניצולים בארץ ישראל, אשר בימים אלה עוד הייתה מעוז חפצם של הנרדפים. למרות הקושי בתקומה ובהישרדות היום-יומית, חרף השמש הקודחת, המצב הכלכלי הקשה והקימה היומיומית לעולם בלי הנספים, ישנו רצון עיקש ובלתי-מתפשר לצעוד קדימה, לא להכניס את העבר אל הבית החדש ואל החיים החדשים שכל כך קשה לבנות שוב.
במרכז הרומאן ניצבת דמותה של צ'ילאג אשר מגיעה לארץ בשלהי שנות החמישים, לאחר שגורשה ממזרח-אירופה בנדודיה האינסופיים אחר ביתה ההרה שנקרעה ממנה בשנות המלחמה. צ'ילאג היא אישה ערירית שאינה דוברת עברית וכל המוכר לה בארץ ישראל הם שני האחים איסר ולאסלו ניימנד.
שני האחים עלו בשנת 1949 עם נשותיהן החדשות, שהן בעצם אהובותיהן הישנות, שרק תוצאותיה האיומות של המלחמה, אשר בה הושמדו ילדיהם ונשותיהם אפשרו להם להתאחד. צ'ילאג מתמקמת בביתם של לאסלו וגיזי, בעוד עם איסר היא נפגשת לרגעים חטופים בהפסקת הצהריים שלו מחוץ לעבודתו במפעל.
איסר, שאיבד את אשתו ושני ילדיו בשואה, נשוי כעת למארי ולהם בת "צברית" בשם זיוה. צ'ילאג רוחשת לאיסר רגשות של אהבה, ומקווה שהוא יאפשר לעצמו להתמסר לרגשות דומים: "האיסר הזה; שלא יהסס לתת ביטוי לרגשות הכי כמוסים, כמי שמוציא את מצעי הלילה אל אדן החלון בבוקר. 'אתה הצלת אותי!'".
צ'ילאג נחשפת לזיוה במהלך ביקורי השבת שלה עם איסר בבית אחיו, שכן מארי אינה מגיעה לבקר את גיזי, אשת האח, שלה היא אינה סולחת על ששימשה כקאפו בעל-כורחה. שרשרת האירועים מובילה את צ'ילאג לעקוב אחר זיוה במשחקיה, להתעמת עם מארי על גורל בתה ובכך לבחון את קשת הרגשות של המשפחה בדבר התמודדות עם המלחמה ההיא.
נוי מוליכה אותנו יד-ביד בנבכי הזמן ומפוגגת את האפילה השורה על סיפורי הניצולים, בין אם בפרקים שלמים מהתקופה ההיא ובין אם תוך פירוט סיטואציות קטנות ומרגשות מחייהם בארץ ישראל.
כך נגלית לנו גיזי מכורבלת מפחד באישון לילה מאחורי וילון האמבט, בעוד סיוטים על לקיחת בנה ממנה תוקפים אותה; כך נגלית לנו מארי, שאינה נותנת מנוח לילדתה ומצליחה על אף כל הקשיים להישאר עמה גם כשעלתה לכיתה א'; כמו צ'ילאג, גם אנו עוקבים אחרי משחקיה המשונים של זיוה הרווים בקונוטציות מעברם של הוריה וכן הלאה.
כתיבתה של נוי מזכירה במעט את לאה גולדברג: המשלב הלשוני המדוד, הרגש העצור שמוצא דרכי מפלט ומתפרץ באירועים חסרי-חשיבות כביכול,
זהו ספר אמיץ, אשר פוער חלל בלב הקורא ודואג למלא אותו אט-אט באהבה וברצון עז לחבק את הדמויות ולהבטיח להן מקום מבטחים, אותו הם לעולם לא ימצאו באמת. גם אלו אשר הגיעו לארץ ישראל ונשארו בה, וגם צ'ילאג הנודדת בעקבות בתה המתה, כל אחד מהם מחפש נואשות את נקודת הזמן בו העבר יהיה פשוט העבר ואת היכולת להרפות מהקיר החוצץ בין המלחמה לחיים החדשים.
כאשר מגיעה צ'ילאג לביתם של לאסלו וגיזי, בלילה הראשון על מצעים מעומלנים ורוח ים, כותבת נוי: "שנים טיפחה ברוב עמל את החיץ שהקימה בינה לבין האחרים, כי מי יבין, איך אפשר להבין... ככה זה קרה, בן-רגע... כבר היו דברים מעולם; ואת המלים האלה, 'כבר היו דברים מעולם', לא חדלה לומר לעצמה מאז שהתערער העולם מן היסוד". ספרה של נוי אינו מתיימר לגרום לנו להבין, אלא מתעקש על התבוננות, בתקווה שאם ניחשף לדברים כהווייתם, אולי גם נלמד מהם משהו.
עדנה נוי, כל מי שאהבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה בשיתוף עם קסת, 280 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
