אף אחד לא מדבר עברית
הפרופסור גלעד צוקרמן פרסם מאמרים וספרים ביותר מעשר שפות ו"ישראלית שפה יפה" הוא ספרו הראשון הרואה אור בישראל. צוקרמן משיב לביקורת של רוביק רוזנטל וטוען שישראלית היא שפת-כִּלְאיים שמית-אירופית יפהפייה
בלב ליבו של סִפְרִי ישראלית שפה יפה עומד עקרון החפיפה, לפיו ככל שמאפיין לשוני (למשל מבנה ההברה, סדר הרכיבים במשפט, האם אחרי "יש לי" בא נושא או מושא ישיר) קיים ביותר שפות תורמות, כך גדלים סיכוייו לחדור אל השפה המתהווה. עקרון סטטיסטי זה מחליש למדיי את "אילן היוחסין", מכשיר מרכזי בבלשנות ההיסטורית, לפיו לכל שפה יש הורה אחד בלבד.
מודל ההִיבְּרִידִיזציה הרב-הורי (לישראלית מספר הורים בו-זמנית) והמתון שלי קורא תיגר על שני המוֹדֵלים שקדמו לו, שניהם חד-הוריים שרואים הכל בשחור\לבן: (1) מודל ההחייאה, לפיו הישראלית היא שפה שמית גרידא: עברית שהוחייתה, ו-(2) מודל הרה-לקסיפיקציה, לפיו הישראלית היא שפה הודו-אירופית גרידא: יידיש שהחליפו לה את אוצר המילים במילים עבריות.
השאלה החשובה באמת היא איזו שפה דיברו הדוברים הראשונים של הישראלית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. דוברים אלה היו עמודי התווך שקבעו בשביל כולנו – גם אם לא במתכוון – מה יהיה טבעה של הישראלית: האם מקדמת דנא או עם דנ"א שונה.
הם רכשו את הישראלית באופן אוטומטי מתוך האזנה להוריהם, למוריהם ולגיבוריהם, ש – מה אפשר לעשות – לא דיברו עברית כשפת-אם, ולא הצליחו – חרף יריקת דם והשקעת מאמצים עזים – להשתחרר מדפוסי מחשבה ודיבור אירופיים.
זוהי בדיוק הסיבה שהישראלית, שהתהוותה רק אז כשפת-אם, שופעת כל כך הרבה יסודות הִיבְּרִידִיים וכן גם לא-עבריים: בפונטיקה, בפונולוגיה, בתחביר, בשיח, בסמנטיקה, בקונוטציות ובאסוציאציות, בפְּרגְמטִיקה, באוצר הביטויים, במורפולוגיה וברוח השפה. הישראלית מגלמת לא רק את החייאת העברית אלא גם את הישרדות היידיש וכו'. מחיי שפה רבים ניסו לשלול את הגולה, להתכחש להִיבְּרִידִיות היהודית, ולתוּר אחר עתיקוּת יומין. ברם, גבולות התכנון הלשוני אינם אין-סופיים.
השפה שאנו מדברים היום איננה העברית השמית הישנה אלא שפת-כִּלְאיים שמית-אירופית חדשה וקסומה בת כ-120 שנה. לא ניתן להחיות שפה מתה קלינית ללא הפריה הדדית עם שפות-האם של מחיי השפה. כך נוהג עולם ואל לנו להתבכיין אלא דווקא לאהוב את אוֹן-הכִּלְאיים המרתק של הישראלית.
לאמיתו של דבר, אינני מתכחש להמשכיות העברית בתוך הישראלית אלא מעלה על נס המשכיות נוספת: זו של שפות האם של מחיי העברית. המתכחשים האמיתיים לַהמשכיות היהודית בתוך הישראלית הם דווקא הטהרנים, שמתוך שלילת הגלותיות – שלא לציין את ההתביישות בהיסטוריה היהודית המאוחרת, למשל בשטעטל דובר "הז'רגונית" – מנסים להסתיר את המשכיות היידיש וכו' בתוך הישראלית.
אבל למורת רוחם, גם אם בניגוד לעץ לאדם יש שתי רגליים, לא ניתן להתכחש לשורשים התרבותיים והלשוניים! המשכיות היידיש וכו' איננה תוצאה של מגע בין עברית קיימת לבין "שפות זרות", כאילו שהישראלית היא אבולוציה אורְגנית של העברית, כאילו שלמשל מבנה ההברה הישראלי (המאפשר את "קְצִיצה", "פְּלִיאה", "שְטְרוּנְגוּל" ו-"שְרִימְפְּס") ממשיך את המבנה התנ"כי\המשנאי (בהתעלם מן העובדה שהעברית לא דובְּרה כשפת אם כ-1750 שנה).
המשכיות היידיש וכו' בישראלית היא גנטית! השפה שנוצרה בפי דוברי הישראלית הראשונים ינקה מלכתחילה ממספר לשונות. לא מדובר כאן על אבולוציה של העברית אלא על גֶנֶזָה, בראשית, אַלט-ניַי-לאַנג "שפה ישנה-חדשה", או ליתר דיוק, על-תנאי-לאַנג: על תנאי שנכּיר באוֹן-הכִּלְאיים של הישראלית ושנפסיק לשטוף לישראלים את המוח שהם מדברים עברית (עם שגיאים)!
• לגבי חיים רוזן, הוא אכן היה מעמודי התווך של הבלשנות הישראלית, במיוחד בהוסיפו ל'עברית' את שֵם-התואר 'ישראלית', מה שבתקופתו נחשב מהפכני ולכן התנכלו לו. ברם, לדאבוני הוא לא הלך עד הסוף, אולי מתוך חשש מסוים, אולי משום שהיה סְטרוּקְטוּרלִיסְט מושבע. בניגוד אליי, הוא סבר שהישראלית הייתה התפתחות אורְגנית של העברית.
• לגבי השורשים, הבניינים והמשקלים, יש לציין את העניינים הבאים: (1) בניין התפּוּעל: התפּוּטר, התנוּדב, התאוּבּד (במקרה השאירו לו חבל בעודו כלוא בצינוק חשוך) או התפּוּשט (הצלם נתן לו מכנסיים קצרים במידה של ילד וזה כ"כ לחץ שהוא נאלץ להצטלם בתחתונים.
כפי שנאמר, "עיקר שכינה בתחתונים"), (2) משקל התואר הדיבורי מַקְטוּל כ-מגְנוּב ו-מפְלוּץ, (3) מגְנִיביישן, קִרְצוּפיישן וכו', (4) פעלים ישראליים רבים אינם מבוססים על שורש אלא על גזע,
למשל, למרות ש-"הפעיל" הוא היסטורית בניין של גְרימה, הישראלית משתמשת בו – מסיבות פונולוגיות גרידא – לשיבוץ הגזעים "פליק", "שְוויץ" ו-"קְליק" למשל, וליצירת הפועל העומד "השוויץ" והפעלים האמְבּי-טְרנזיטיוויים (בדרך-כלל עומדים) "הקְלִיק" ו-"הפְלִיק", (6) בעוד שבעברית הבניין הפרודוקטיבי ביותר היה "פָּעַל", בישראלית הרי הוא "פִּיעֵל".
פְּרוֹדוּקְטיביוּתוֹ של "פיעל" איננה ניכרת רק בפעלים הגזורים מגזעים שיש התופסים אותם כזרים כמו במקרה של "לקטר", "לשנורר", "לניילן" ו-"לדסקס" אלא גם ב-"לסְמרְטט", "לסבּן", "לקוֹדד", "לאוֹתת" וכן הלאה. שלא להזכיר את השפעת היידיש על מערכת הפעלים ההֵתְחֵלִיים בישראלית (עמ' 104-102)!
• לגבי העדפת הדגם העברי-שמי של מילה משורש אחד (צילום לעומת "ציור אור"), חשוב לציין שמדובר כאן בניסיון ברור להתרחק מתנועת ההשכלה: "כלי ראות", "כלי עיניים" ו"בתי עיניים" אכן מְפנים את מקומם ל-"משקפיים", תשמו"ץ (תרגום שומר משמעות וצליל) של חיים לייב חזן מ-1890 על בסיס סְקוֹפֶּאוֹ (אני מביט) היווני ו-שק"פ העברי; ו-"צִפֹּרֶת כְּרָמִים" התלמודית הוחלפה בתשמו"ץ "פרפר" (עמ' 170-169 בספר).
יחד עם זאת, בל נשכח הֶרְכֶּבים כ-"סחר מכר" הישראלי, תשמו"ץ של "שאַכער מאַכער" היידי (עמ' 178-176), וכמובן הלחמי פּוֹרְטְמַנְטו הרבים והפרודוקטיביים כ-"מדרחוב" (מדרכה+רחוב), "ערפיח" (ערפל+פיח), "שוֹקוֹלִית" (שוקולד+עלית), "שְנֶקֶל" (שני+שקל), "דחפור" (דחף+חפר), שנוצקו באופן אירופי, בדרך הדומה ליצירת ה-smog האנגלי, המורכב מ-smoke ו-fog; או ה-motel, הגזור מ-motor ו-hotel, או ה-spork, spoon+fork.
יתר-על-כן, בעוד שהעברית הייתה סינתטית, הישראלית הרבה יותר אנליטית, הן בשמות והן בפעלים. למשל, בניגוד לעברית, סמיכות המציינת שייכות איננה פרודוקטיבית בישראלית. השוו את "סב הילד" העברית ל-"הסבא של הילד" הישראלית.
האנליטיות הישראלית ניכרת גם בשייכות שאיננה סמיכות. הישראלית מעדיפה את מבנה השייכות האנליטי היידי והאירופי, כמו ב-my grandfather, על מבנה סינתטי. כך, בעוד שבעברית נהוג היה לומר "סבי", הרי שבישראלית אומרים "סבא שלי" ו-"כיתתנו" היא "הכיתה שלנו".
אך האנליטיות הישראלית ניכרת לא רק בצירופים שמניים. אמנם שלמה ארצי שר "אהבתיה", אבל ברוב האִידְיוֹלֶקְטים (לכל דובר יש אידיוֹלקט שונה והשפה היא, אליבא דידי, אנְסמְבּל ערטילאי של אידיולקטים, דיאלקטים, סוציולקטים וכו'.
היא דומה יותר לזן, אוסף של אורגניזמים, מאשר לאורגניזם) יאמרו "(אני) אהבתי אותה". יתר-על-כן, קיימים הרבה מבנים פֵּרִיפְרַאסְטיים של צירופים פועליים. הביטו על "שׂם צעקה" (לעומת "צעק"), "נתן מבט" ו-"העיף מבט" (לעומת "הביט"), "נתן חיבוק" (לעומת "חיבק"). הן הרצון לבטא פעולה מהירה והן המבנה המורפולוגי האנליטי מקורן ביידיש ובשפות אירופיות אחרות.
ראו, למשל, את הצירופים היידיים "געבן אַ קוק" (לתת מבט), "טאָן אַ קוק" (לעשות מבט) ו-"כאַפן אַ קוק" (לתפוס מבט). ואל נא תחשבו כי המבנים הישראליים הם רק תרגומי בבואה אד הוֹקיים. המערכת הישראלית היא פרודוקטיבית ולעיתים קרובות צירוף פועלי אנליטי ספציפי בישראלית לא קיים ביידיש, למשל "הרביץ מהירות", "הרביץ ארוחה"...
• לגבי הערתך על "'איש יפה' כמו בעברית הקדומה, ולא 'יפה איש' כמו ביידיש ושאר השפות. 'בוקר טוב' כמו בארמית ובערבית ולא 'טוב בוקר' כמו ברוב שפות אירופה", רק אומַר: יופי של חשיבה, מותק של דוגמה, והכי חשוב: אחלה הערה!
• לגבי "היה הולך", מבנה זה קיים לא רק בתלמוד אלא גם בשפות אירופה, מה שמגלם את עקרון החפיפה! השוו גם את "הייתי רוצה לדעת" הישראלי ל-"איך וואָלט געוואָלט וויסן" היידי ול-"איך וואָלט וועלן וויסן" ביידיש ליטאית. שלא להזכיר את מערכת הזמנים הישראלית (עמ' 102)!
• לגבי הערבית, אינני ממעיט בערכה ואני שולט בה כמו ביידיש. מה שמעניין הוא שהשפעתה ליוותה לעיתים את היסודות היידיים – המרכזיים – בישראלית: למשל הטעמה מלעילית: יוסף, חיפה. שוב, עקרון החפיפה!
היריעה קצרה מלהכיל אך אם נחשוב בענייניות ולעומק, המודל ההִיבְּרִידִי יכול דווקא לשרת אותך, רוביק, מאוד ולחדד את תובנותיך חדוֹת העין לגבי השפה הישראלית החיה והבועטת. בינינו, האמת היא שדווקא השפה שאתה מעלה על נס בורחת מהשקפותיה של חברי האקדמיה ללשון העברית, ומגלמת בנאמנות את עקרון החפיפה, שכאמור עומד בליבו של הספר ישראלית שפה יפה!
נא להמתין לטעינת התגובות
