מנחם פרי: אידלמן ממסמסת את עגנון
עורך הספריה החדשה, הפרופ' מנחם פרי מוחה על רשלנות במהדורות העכשוויות של כתבי עגנון. ביאורי מילים חסרים או לא עקביים וניואנסים עגנוניים שהופכים לבדיחה מעלים תמיהה באשר להפקדת זכויות ההדפסה בידיים לא מיומנות
גם מי שיתעקש יתקשה להשיג היום בחנויות הספרים את כתביהם של גדולי הספרות העברית במאה העשרים – והדור החדש של הקוראים אפילו אינו יודע מה הוא מפסיד. המו"לים שירשו את זכויות ההדפסה בעצם מחזיקים בהן כזכויות השכָּחה: הם-עצמם נמנעים מלהדפיס, אך גם מונעים זאת מאחרים.
מעשה שהיה: ב-1951 פירסם "מוסד ביאליק" את 'בבית חפץ' של דוב קמחי, אחד הרומאנים הנפלאים של הספרות העברית החדשה. אחר-כך, במשך ארבעים שנה, לא הופיעו הדפסות חדשות של הספר ולא היתה לו שום נוכחות חיה במחזור הדם של הקריאה.
ב-1993 קיבלתי רשות מבנו של קמחי לשוב ולהדפיס את הרומאן בעריכה חדשה שלי, בספריה החדשה. הספר השכוח ראה אור, זכה להצלחה רבה, ומאז הוא חי וקיים. אבל כשהגיעו המכירות לעשרת-אלפים עותקים קפץ על בנו של המחבר רוגזו של "מוסד ביאליק" בטענה שבהרשותו להדפיס את הספר הפר את זכויות המו"ל המשכיח, וכי עליו להעביר לידיהם את כספי התמלוגים. הגיע איפוא הזמן שספריהם של גדולי הספרות העברית יופקעו מן המו"לים שאינם מדפיסים אותם. זכויות הדפסה אינן זכויות אי-הדפסה.
לעומת קלאסיקונים אחרים שפר לכאורה מזלו של עגנון. הוצאת שוקן מדפיסה את כתביו שוב ושוב, בכל-מני צורות, שכן הוא אחת מקרנות השפע של ההוצאה. אלא שעגנון, שמסר את הזכויות לסבה של רחלי אידלמן, לא ידע אל מי הן עתידות להתגלגל בדור השלישי.
שנים רבות אני מלמד, בקורסים שלי בתורת הסיפור, סיפורים אחדים של עגנון. שנים כה רבות עד שאני יודע את הסיפורים הללו בעל-פה. השנה, כשציטטתי בשיעור שורות מ"פנים אחרות" ותלמידי תיקנו אותי, ביררתי לראשונה מה טיבו של הטקסט שהם מחזיקים בידיהם, ונתקלתי בכמה תופעות משונות עד שערורייתיות.
הוצאת שוקן מדפיסה לא מעט מסיפורי עגנון, וגם את הרומאן 'סיפור פשוט', במהדורות מבוארות לבתי-הספר. אינני יודע אם יפות לסיפורים אלה מהדורות שמבארות מלים כמו "טרוניה", "חרולים", "סוכך", "קולמוס",
אינני יודע אם לא מוטב לתלמידים שילמדו לפתוח מילון ולקבל ביאורים מוסמכים יותר למלים שאינן מוכרות להם. אבל אין לי ספק שהמהדורות של רחלי אידלמן מרחיקות את קוראיהן מסיפורי עגנון, משום שהן מגחיכות ומערפלות אותם. אסתפק כאן בדוגמאות ספורות מן הסיפור הקצר "פנים אחרות" – אף שברומאן 'סיפור פשוט' החגיגה גדולה יותר.
קודם כל, המהדורות הללו מרושלות. הועתק בהן הכתיב הלא-עקבי של כתבי עגנון (כי ההוצאה לא טרחה לשכור מתקין), וכך נמצא בכפיפה אחת "קירטעה" ו"נענעה", אבל גם "ניענעה" במקום אחר; "הרטמן", אבל גם "הרטמאן"; וכתיב מוזר כמו "במתכוין" ו"טיליפון". אבל אלה זוטות לעומת המקומות שבהם מישהו שאינו מבין את הטקסט גם מתקן אותו, ומסתבר שבעקביות, ולפיכך אין לומר שמדובר בסתם טעות הגהה.
הרטמן, שבניגוד למצב-העניינים שהקוראים אמורים להבין, משוכנע שאשתו "החלשה" טוני נשענת עליו ותולה בו את אמונה ובטחונה, רואה זאת כביכול גם בפניה ובמבטה: "נשאה טוני את עיניה החומות שנשתקפו בהן אומן לב וביטחון". אבל הטקסט המשופר שהדפיסה אידלמן לא כך גורס, אלא מתעקש: "נשאה טוני את עיניה החומות שנשתקפו בהן אומץ לב וביטחון... ושוב הביטה בו מתוך אומץ לב והכנעה".
לתופעות כאלה מיתוספים ביאורי המלים והופכים רבים מן הניואנסים של עגנון לבדיחה. לא רק שמלים יחסית פשוטות מבוארות, ואילו אחרות ("ערבי הנחל נשפו"; "מוקפת שיחים ואופונטיות") ננטשות לגורלן;
ולא רק ששורת מילות-מפתח, החוזרות בסיפור, מבוארות רק בהופעתן השנייה והשלישית (ובביאורים סותרים), אך לא בהופעתן הראשונה – אלא שהביאורים, אם אינם מיותרים, בוחרים מן המילון דווקא את האלטרנטיבות הלא-רלוונטיות. במקרים אחרים מוצעת אלטרנטיבה כזאת לבחירה, בצד ביאור נכון, כאילו מדובר בשיעור לשון ולא בהבהרת מציאות של סיפור.
מי שלא נתקל אי-פעם בפלא של נחל שרובץ בתוך "מקום מרבץ של בעלי-חיים" יפנה אל מורשת עגנון של אידלמן. הרטמן וטוני מגיעים אט-אט לנחל, ושלוש השורות הראשונות של תיאור הנחל, מטעמו של עגנון, צבועות בעירנות האירוטית של הרטמן, העומד ליד הנחל. זהו ניואנס חשוב, שכן המרחב הצבוע ברחשי תודעתן של הדמויות הוא תופעה מרכזית בסיפור: "על יד על יד הגיעו לנחל. הנחל רבץ בתוך בית מרבעתו. כוכבי שמיים הככיבו את הגלים הגלומים והלבנה צפה על פני המים. מרחוק נשמע קול עוף טורף והדו ניסר באוויר".
"בית מרבעתו", שכאמור מבואר במהדורה כ"מקום מרבץ של בעלי-חיים", הוא כמובן 'אפיק'. "הגלים הגלומים" (המבואר כ"הנסתרים, החבויים" – ואם כך איך מככיבים אותם הכוכבים?) הם כמובן 'הגלים המקופלים, הנעטפים' (אליהו שלקח את אדרתו "ויגלום" לא הסתיר והחביא אותה).
אילו בואר הפועל "לגלום" גם בהופעתו הראשונה בסיפור, ואילו הבינו המבארים של אידלמן שלמלים יש הֶקשר וחיים משלהן בסיפור, ולא רק מובנים שמעתיקים ממילון – היה עולה כמאליו ההדהוד האירוטי של המלה. קודם-לכן בסיפור נגלו להרטמן וטוני בדרכם שני בני-אדם צעירים, בחור ובחורה, ו"כל האוויר כולו נתרווה ממאווייהם הגלומים" – וזאת עליית מדרגה לעומת בחור ובחורה קודמים שנקרו להם, ובמקרה ההוא "ריח של מאוויים כמוסים נתלה באוויר" ('גלום' אם-כן אינו 'כמוס').
ובהמשך, "כתפיה [של טוני] נראו לו [להרטמן] גלומות ושתי נקודות לבנות הציצו מחורי שמלתה שעל כתפה". "גלומים" בסיפור "פנים אחרות" היא מלה של הרטמן, שקשורה תמיד בריגוש אירוטי. כעת אפשר לחזור לתוקפנות של העוף הטורף שהדו מנסר באוויר, למים המנענעים את עצמם, ואפילו למשמעות אחרת, המסולקת כביכול, של "בית מרבעתו" – 'מקום ההרבעה' – כדי לעמוד על הגוון האירוטי שבו טבול התיאור.
על מנת לבאר מלים ביצירת מופת של עגנון דרוש קורא רגיש ומיומן, שמסוגל לעמוד על מרקם של סיפור. זלמן שוקן היה מבין זאת, אך אבוי לעגנון המופקר לידיה של אידלמן.
המאמר פורסם באתר הספריה החדשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
