לאה גולדברג כותבת למינה
פרופ' יפעת וייס וגדעון טיקוצקי מקבצים בספר "נערות עבריות" את מכתביהן של לאה גולדברג ומינה לנדוי. המכתבים נשזרים בסיפור החברות של שתי הצעירות באירופה שבין שתי מלחמות עולם ומאירים את פני הדור והתקופה, כמו גם את דיוקנה של המשוררת

5.11.1933
מינה חביבתי!
קפצה עלי מחלת כתיבת מכתבים ואני, מבלי לשים לב למכתבי שנצטלב עם זה שלך, עונה לך מיד על מכתבך שקיבלתי היום.
אני כבר בקוצר-רוח מחכה לזמן שובך אל ליטא. יש לי כבר רצון כזה לראותך ולדבר איתך. הרי אנו לא דיברנו כשנה, אם לא נחשיב את אותם הימים המעטים שביליתי בברלין. (ימים מעטים? – יום וחצי!). אני יושבת כאן במערת הדובים שלי, וחולמת על שיחות עם אנשים הקרובים פחות או יותר לרוחי. כאן אין לי איש שאוהבנו ולוּ גם קצת, וקובנה הקרובה רחוקה מאוד. על כל פנים החלטתי בסוף שבוע זה לנסוע ליומיים הביתה. איני יכולה לשבת כאן – באו מים עד נפש.
אל תביטי בעיניים פסימיסטיות כאלה על העתיד. השתדלי רק שלא לשהות זמן רב יותר מדי בליטא. הטוב שתוכלי לעשות זהו לעלות באפשרות הראשונה ארצה. בפרובינציה הליטאית האדם הולך ומתנוון. אין כאן מזון לרוח האדם. ואין גם תקווה לקבל משהו בשביל "הגוף". אני מדי חודש מחשבנת ומחשבנת והכסף העונה את הכל מספיק לי בקושי למחיה. על ספרים ועיתונות אין מה לדבר. רכישת ספרי הלימוד הנחוצים ביותר עולה לי בדמים.
מה שנוגע לעלייתי אני לארץ, הרי המאורעות השונים שבחיי, הפכו במקצת את תכניות העתיד שלי ואני דומה בעיני במקצת לאותו העבד הנרצע שאינו רוצה לצאת לחופשי באומרו "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני"...
כן, אני לא רק שאיני מאמינה ביכולת לצאת בשנה הבאה מליטא, אלא שמבחינה ידועה הייתי שבעת-רצון אילו הייתי מקבלת בקובנה עבודה כל שהיא והייתי יכולה להישאר שם גם במשך השנה הבאה. אף על פי שהשכל מחייב, כי זה יכול היה להיות המעשה הטפשי ביותר שעשיתי במשך חיי. אך יש לי כישרון מיוחד לשטויות דווקא... ובכלל יש לחשוש שעד סוף זו השנה יתחלף רצוני זה מסיבות שאינן תלויות בי כלל ואשמח אם אוכל לברוח.
בכלל "העולם החיצוני" שותק – וברַסֵיְן הכרך אין מאורעות חשובים יותר מהעברת השוק מאמצע העיר לכיכר הנמצאת מחוצה לה. בשבוע שעבר למדתי לרמות בני אדם תמימים: התוודעתי אל ברנש אחד משוגע למחצה, אשר ידיעותיו בעברית עוברות גבול כל יכולת; כבר מזמן לא שמעתי עברית יפה ומצלצלת כזאת כבפי אותו הישיש.
אמנם למדו מפיו ידענים גדולים בליטא ומעבר לגבולין – ואותו האדם היה סבור אחרי שנפרדנו שאני יודעת יפה עברית! ואני המסכנה באה כאן מדי יום ביומו לידי מסקנה שלא אלמד את השפה בחיי. אני מוצאת בה מדי רגע קשיים חדשים, אבני נגף אין מספר ונדמה לי, שלא יעלה בידי אף פעם ללמדנה על בוריה. וזאת מורה לעברית! ויתרה מזאת – אינה נחשבת בין הרעות!
ואני שואלת את עצמי
מפַדְקֶה [ידידהּ ההוֹדי] קיבלתי מכתב בשבוע שעבר. הנער המסכן שרוי במצב רוח נורא. קרוב, נדמה לי, לאיבוד עצמו לדעת (בטוחה אני שלא יעשה זאת) וכפי שפותרת אני לפי רמזים שקופים למדי, יד אשה באמצע אותו עניין. צר לי עליו מאוד. נדמה לי שהוא לא יחזיק מעמד נגד החיים האלה, אף על פי ששלחתי לו מכתב מנחם ומעודד. אני לכשאני לעצמי דואגת לו קצת.

המנהל של בית-ספרנו מביא אותי לידי מחשבות פסיכולוגיות ואני באה לידי מסקנה, שאדם לא רע ביותר, אך אידיוט גדול, נעים הרבה פחות מאדם לא טוב ביותר וחכם גדול. אילו ידעת אילו אידיוטים יש בעולם, לא היית ישנה לילות למען לפתור את השאלה המסובכה, מה אכפת לו לאותו ישיש מופלג שברא את העולם, לתת לברואיו קצת יותר שכל! או אולי שכחה התורה לספר מעשה על זוג אנשים שהיה בגן העדן חוץ מאדם וחווה, ושלא טעם מעץ הדעת? השד משחת, חי אותו אדם שבע שנים בשווייצריה ואפילו מקצת אפרה של אותה ארץ לא דבק אל סוליות נעליו!
נו, די להלך רכיל. שלום לך וכתבי. וביום קבלך את זה המכתב התפללי לכל האלים והשדים שאת מאמינה בהם, שיעשו את דרכי לקובנה ישרה ודווקא ביום שישי זה. ואני מצדי אבקש את אלוהי-הבחינות שעמד לימיני בשעת מצוקה, ובאותה שעה שראשי היה ריק הרבה יותר מזה שלך, שישרה עלייך שלווה וביטחון, כי זהו העיקר.
שלום רב לך, דרישת שלום לאפרים ולשתיקתו.
לאה
נערות עבריות, מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה, המכתב והצילומים מתפרסמים כאן באדיבות העורכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים, מכון "גנזים" ועו"ד יאיר לנדאו, הממונה על עזבונה של לאה גולדברג.