ג'ון אפדייק ניסה לעצור את השעון
הוא כתב בכל יום, כל היום. בבולמוס אדיר והכול כדי "להביס את הזמן" האוזל. ג'ון אפדייק, שנפטר בשבוע שעבר, נחשב לאחד מגדולי סופריה של ארה"ב, אבל נבדל מהקולגות שלו בכך שהיה פרובינציאלי, שמרן ולא יהודי. העובדה שהעדיף לכתוב על קנזס ולא על מנהטן, הרחיקה אותו מהקהל הישראלי
ג'ון אפדייק צילום: רויטרס
אפדייק לא היה הסופר האמריקני הטיפוסי של התקופה, ולו בגלל עובדה בסיסית אחת: הוא לא היה יהודי. שלא כמו סול בלו, נורמן מילר או פיליפ רות', כולם תוצרי האורבניות, אפדייק גדל בעיירת שילינגטון שבמדינת פנסילבניה, הפרובינציה של הפרובינציה. הוא היה כפרי ופרוטסטנטי בנשמה.
אפילו התגורר בחווה. גם אם התחנך באוניברסיטאות הרווארד ואוקספורד, כתב במגזין ה"ניו יורקר", וזכה לעזוב את הפרובינציה ולראות את העולם - הפרובינציה לא באמת עזבה אותו. לא במקרה גם בחר לשוב ולבלות את חייו בעיירה שקטה במסצ'וסטס, לאחר שהצליח.
הרבה ספרים הותיר מאחור, אבל רביעיית ספרי "השפן", שיצאו במהלך ארבעת העשורים האחרונים של המאה ה-20 היא החשובה ביניהם. בארבעת ספריו ("רוץ שפן", "שפן חוזר", "שפן עשיר" ו"שפן נח") מגולל אפדייק את סיפורה של ארה"ב המודרנית באמצעות חיי גיבורו המיתולוגי, הארי "השפן" אנגסטרום.
הארי היה כוכב כדורסל בתיכון. אבל החיים לא התפתחו כפי שציפה: במקום להיות ספורטאי מצליח הפך למוכר מכוניות מתוסכל, נשוי לאישה אלכוהוליסטית, אוחז בבן שמכור לסמים וביצר מיני בלתי מסופק. מן אל בנדי, אם תרצו, רק הרבה יותר גרוע. הארי, שמשקף אלמנטים אוטוביוגרפיים מובהקים, אחוז דיבוק לאותה תהילת עולם חולפת.
הוא רואה את
ארה"ב משתנה מול עיניו - מלחמת וייטנאם ומהפכה תרבותית, מינית וחברתית - שינויים שאיתם אינו יודע כיצד להתמודד. במקום זאת, הוא מעדיף להתנחם בסטוצים, בזונות ובנוסטלגיה לימי התהילה של התיכון.
הארי לא צעד לבדו. בסיפורו הקצר המוקדם והנודע, "נוצות היונה", מספר אפדייק על סירובו של נער כפרי צעיר להכיר בעובדה כי הוא בן תמותה. אחד מגיבוריו האחרים, הנרי בק, מגיע למסקנה המדכאת כי הוא "גרגיר אבק, שנידון לדעת שהוא רק גרגיר אבק". וב"לקראת קץ הזמן", המגולל את הליך דעיכתו הפיזית והרוחנית של פנסיונר אמריקני בן גילו, ניכר שאפדייק מבטא את הקונפליקט העצמי הגובר בקרבו עם קצו ההולך וקרב.
בישראל אמנם תרגמו לא מעט מספריו, אך אפדייק עדיין רחוק מלהפוך לשם מוכר בכל בית עברי. אפשר להבין מדוע. הוא היה אמריקני יותר ממה שאמריקנים רבים היו מוכנים להודות. "איני חושב על ניו יורק בכתיבה שלי, אלא על נקודה דמיונית אי שם מזרחית לקנזס", אמר פעם בריאיון.
אלה הם המקומות שעליהם אנחנו לא באמת רוצים לשמוע כישראלים, ושבהם גם אין לנו עניין לבקר. יש בהם כנסיות וגזענות, שוביניזם וצביעות. זהו העולם שבו התקשורת מזלזלת ובהתאם גם מתעלמת ממנו. אבל זהו גם העולם שבו מצויים ערכי השמרנות הנשגבים שעליהם גדל אפדייק: משפחה, אמונה, מסורת ויציבות.
אותם ערכים שזכו לשרוד את השחתת המודרניות ולעמוד איתנים אל מול תכתיבי הזמן. בסופו של יום, אם הותיר אפדייק מאחור מורשת אחת ויחידה, תהיה זו ההוכחה שגם אם לא ניתן לעצור את הזמן, אין זה אומר שעלינו להיכנע לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
