המשוררת אורית גידלי מעדיפה חיים
בגיל 27 התאהבה המשוררת אורית גידלי בגבר שאשתו התאבדה, והחלה לגדל את בתו הפעוטה. שמונה שנים, שני ילדים משותפים ושני ספרי שירה מאוחר יותר, מספרת גידלי על ההתמודדות עם אמהות שאינה ביולוגית, על מערכת היחסים בין החיים לשירה ועל הרמת הגבות הקולקטיבית, שמלווה אותה כבר שנים ארוכות
כאשר נאסף בעלה של האישה הזאת אל אבותיו, קברה אותו בביתם, אבל מכיוון שהייתה מסוכסכת עם ילדיה ועם השבט שלה, איש לא בנה לה בית אחר במקומו. תלמידי הקולג', ביניהם המשוררת אורית גידלי, הגיעו ליער ובו ארבעה עצים ופתק שהשאירו במקום נזירות מתנדבות: "פה ייבנה הבית של ננה".
המבוכה פינתה את מקומה לפרקטיקה: מקץ ימים ספורים של עבודה משותפת הקימו צריף עם רצפה, תקרה, דלת וחלון. גידלי מחייכת ומשחזרת: "הקשישה יכלה לעבור את החורף בשקט. אני זוכרת את הפנים שלה כשסיימנו. היה בהן משהו לא מסוכסך".
האנקדוטה הזאת, אולי יותר מכול, יכולה להעיד על טיבה של גידלי. בשעה שהחיים מתרחשים, היא חוברת אליהם ובוראת חיים נוספים. חמש שנים לאחר שספר הביכורים שלה "עשרים נערות לקנא" ראה אור וזכה לחיבוק המבקרים, מגיע אל מדפי חנויות הספרים "סמיכות" (הקיבוץ המאוחד), המתעד את התמודדותה של המשוררת עם נישואיה לגבר שאשתו התאבדה ושאת בתם היא מגדלת; התמודדות עם הורות מאמצת ועם קללת "אמהות הקש".
בסוף החודש תשיק את ספרה בהשתתפות אמנים ויוצרים, בהם מרינה מקסימיליאן בלומין, אשכול נבו, רפי וייכרט ואורי ברנשטיין. "כשעלית במעלית לא החזקת אותה בידייך./ כשהשתרעת על המיטה לא החזקת אותה בידייך./ כשפתחת את החלון והרוח נשבה, לא/ החזקת אותה בידייך. /צינה כזאת יכלה לגרום שתצטנן./ כשלקחת את כדורי הטשטוש לא החזקת אותה בידייך./ כשנעמדת על האדן לא לקחת אותה בידייך./ קומה אחרי קומה עברת. /חבל הטבור ריחף אחרייך./ כמו סרט של מתנה. שלעולם לא תינתן. (מתוך "שירים לאישה המתה", "סמיכות")
הסיטואציה כואבת. בסיפור הזה יש אמא שבחרה לשלוח יד בנפשה, והשאירה ילדה וגבר. אחרי התאבדות רעייתו מגיע הגבר, גם הוא משורר, לירושלים, אל ביתה של גידלי. השניים הכירו בסדנת כתיבה שהשתתפו בה, והוא רצה לספר לה על שאירע. מפגשה של גידלי עם בן זוגה ועם בתו, שהייתה אז בת שנה ושלושה חודשים, הוליד זוגיות, וגם הורות מסוג אחר.
שמונה שנים לאחר מכן, גידלי מודעת היטב לכוחו של הסיפור. "הבחירה אם להכניס אנשים לביוגרפיה שלי אינה בידיי, כי אנשים סוחרים בסיפור כסיפור טוב", היא אומרת. "אבל אני יודעת מנגד, שאני בוחרת לא לחיות בהסתר. הספר הוא ניסיון לנסח את העיקר בחיי".
החברה, המקדשת את ההורות הביולוגית ובמובנים רבים גם את המוות, לא הקלה על התא המשפחתי החדש שהלך ונבנה. גם במשפחה המורחבת עלו ספקות. היה מי שאמר "היא לא תחזיק חודשיים". אחר כך אמרו "היא לא תחזיק שנתיים". "היא תשתנה אחרי החתונה" ו"היא תשתנה אחרי שייוולד לה ילד ביולוגי".
דבר מזה לא קרה, גם לא אחרי שלזוג, המגדל את הבת הבכורה, נולדו שני ילדים משותפים. "אחת אפס לאהבה", אומרת גידלי. אל תדברו איתה על אלטרואיזם. "עשיתי את הבחירה הנכונה לי באופן מוחלט. ראיתי את הילדה שלי וזיהיתי אותה, וראיתי את האיש שלי וזיהיתי אותו. קרו לי שני נסים בבת אחת".
ובכל זאת, זו לא הורות של בום-טראח?
"זה רק כאילו. גם כשנולד לך ילד ביולוגי, זו פגישה בין שני אנשים שלא מכירים אחד את השני. כשילדתי, הרגשתי שבא לעולם אדם חדש וחיכיתי לראות מה מתגלה לי. זו הלחמה של שני זרים, ובשני סוגי ההורות היא ישנה. יש לה ביטויים אחרים בתרבות שמרוממת מאוד את ההורות הביולוגית ותומכת בה.
"להורות המאמצת אין תמיכה רגשית באף מובן. המשמעות נמצאת במעשה. בחרתי להפקיע את שם העצם 'אמא' לטובת הפועל 'אמא', להפקיע את שם העצם 'אהוב' לטובת הפועל 'לאהוב'".
אנשים מחזיקים נגדך את חוסר הביולוגיות?
"ממש כך. משפט יסוד ששורף אותי הוא 'איך היא קוראת לך?'. איך אתה קורא לאמא שלך? אמא זה פועל, זו הפעולה הכי משמעותית שמתקיימת בהווה מתמשך. הרבה פעמים שמעתי 'טוב, אבל האמא האמיתית שלה מתה'. זה חורה לי, כי יש לה אמא שנייה שאוהבת אותה ומגדלת אותה, וחוסר הייצוג הזהה של שני הדברים האלה הוא משהו שאני מתמודדת איתו כל הזמן.
"יש פה יחסים בין אישה וילדה שבחרו האחת את השנייה בבחירה הדדית, אבל המוטיבציה שלי להאמין באהבה נשמעת תמימה לאנשים. יהודה עמיחי אמר: 'למדתי לדבר אצל הכאבים'. נשמע לי הגיוני שהכאבים ילמדו אותך, אבל אני אומרת 'למדתי לדבר אצל האהבה', וזה נשמע לסביבה רומנטי ומופרך".
עמיחי אומר יותר מזה: הוא מדבר על דיוק הכאב וטשטוש האושר, על כמה קל להגדיר את הכאב במילים ברורות וחדות אל מול האושר החמקמק והערטילאי.
"אני לא חושבת שהאושר מטושטש. יש בו איכות ילדית, ואני חבה לכוח הזה הכול. אושר זו מילה גדולה שמפחידה אותי, אבל על המילה 'אהבה' אני חותמת לגמרי".
את יכולה להגדיר אהבה?
"אם הייתי יכולה, לא הייתי כותבת שירים. לא הייתי צריכה".
מהשירים עולה כעס כלפי האישה המתה.
"אחת המשימות החשובות שלי היא לכבד אותה ולשמור עליה".
גידלי, 35, היום תושבת רחובות, היא מוסמכת המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. לפרנסתה, היא מלמדת בסדנאות כתיבה פרטיות שהקימה עם הסופר אשכול נבו. במאזן היחסים שבין החיים לכתיבה, גידלי
"ראיתי אנשים שבחרו באמנות על פני החיים ובסוף מה שהחיים נתנו להם זה אמנות ולא חיים. זה לא מה שאני רוצה. אני לא מתייסרת באיך ייתכן שאני משחיתה את זמני על פול אינסופי של כביסה ובישול והדרת המיטה. זו עבדות מדעת. יש שרשרת מלאכות בעלת משמעות פיוטית, אבל הפועל שלהן הוא עבודה לא פיוטית, ואני פה, בכל זאת".
אז מה תפקיד הכתיבה בכל זה?
"מה שאני עושה שלא מדעת בכתיבה זה לברר ולהציף במלוא עוזן סוגיות רגשיות, וגם לעשות את מה שאני קוראת לו 'חרדה מודרכת'. אני מנסה לבנות את השירים במקום שהולך רחוק אל החרדה שלי ולראות מה קורה. במובן הזה הם לא שירים ביוגרפיים, כי הם לא קרו באמת, אבל הם שירים שבונים את האני הביוגרפי בצורה מאוד עמוקה. חרדות ודמיונות של בנאדם זה חלק מהאני שלו, ואני משתמשת בשירים כדי ללכת לתוך המקומות האלה ולשאוב מהם אינפורמציה".
יש תהליך סינון? יש דברים שאת לא מגבשת לכדי מילים כדי שלא יקבלו ממשות?
"לא. זה כבר להעניק לי כוחות שאין לי. באופן כללי אני פועלת מול הכתיבה כנתינה שלה. החיים נתנו לי את מה שביקשתי מהם, וזה מאפשר כל הזמן להתחיל מחדש ולהתחדש טיפה, בלי לראות את המרחקים. הכתיבה, מנגד, מביאה את היכולת לראות דברים בפרספקטיבה, וגם לאוורר הדף רגשי".
היא מבטלת את התפיסה שלפיה אושר ופוזיטיביות ראשיתם וסופם בתמימות יתר. לשם כך היא מפרידה בין שני מונחים שאפשרו לה, לדבריה, להתמודד מול הדחייה שחוותה כאמא מאמצת: ילדיות וילדותיות.
"ילדיות זה הפלא של החיים, האנרגיה התמימה שמתחת להכול, אמונה בכוח של מה שאתה מרגיש, בחיבור לפעולה האנושית. להאמין בתמים. ילדותיות, לעומת זאת, היא שטחיות. הייתי חייבת לשמר את האמונה הילדית בזה שהאהבה תנצח גם כשהיא לא ניצחה.
"לא באתי לבטל את הכאב או את האישה שהייתה קודם. מרבית המכות שחטפתי באו כי אנשים חשבו שהם צריכים להיות נאמנים אליה ולא אליי. זה לא סותר. אני אומרת לילדה שלי 'לעולם לא תצטרכי לבחור בין האמא הביולוגית לביני'".
את שמחה?
"טפו, כן".
אבל הכי קל להתמסר לכאב.
"בעיניי זה חוסר אסירות תודה למה שקיבלת מהחיים".
אולי זה בדיוק העניין. מצפים ממך שתצטדקי. אנשים אוהבים לחבק מישהו שלא טוב לו, ואת באה ומדברת על אור ואהבה.
"זו לא הפשטה של המציאות. יש פה שירה, והשירה מצילה את חיי. בתוך החיים אני רוכבת על הכוח הזה של לבחור במילים המאוד גדולות: אור, הורות, אש ואיש. בתוך החוויה שכוללת גם את עולם השירה, וגם את מה שמתרחש מבעד לבחירות הגדולות בחיי הנפש שלי, יש תמונה מורכבת.
"למשל, בשיר 'אבנים כבדות', האישה אומרת לגבר, שהיא מפקידה בו שוב את התמים, אבל הפעם נזהרת. היא מסתכלת בטבעות הנישואים ואומרת:'תראה, אני אומרת/ הנה הזהב שנכרה ולוטש מן הסלע שכבות שכבות./ תראה , אני חושבת/ הנה השנים שמצטברות עליו מחדש כמו אבנים כבדות'. אין הכחשה של הקושי, להפך. יש הצפה עצומה שלו כי הוא שם. אני חווה אותו כל הזמן. את שואלת אותי אם אני בוחרת בשמחה? כן".
נא להמתין לטעינת התגובות
