אהוד בן עזר מחוץ לגדר
הוא מעולם לא מצא לעצמו מו"ל קבוע, או קיבל חותמת של חשיבות מהאקדמיה. האם אהוד בן עזר אינו כותב מוכשר מספיק או שמא הסגנון שלו, שאינו מקובל בספרות המקומית, חוסם את דרכו אל הקאנון?
למשל, שיריו עמוסי הגסויות של חיימקה שפינוזה, שם עט שבן עזר אימץ לעצמו, פכים מתולדות פתח תקווה (שבן עזר מקפיד לציין שהוא צאצא של מייסדיה), תגובה של מזרחן כלשהו לאקטואליה או של מתרגם כלשהו לביקורת שהועברה עליו בפורום ספרותי. במהלך ארבע שנות קיומו הצטרפו למגזין כותבים ומגיבים, והתגבשה רשימת תפוצה של כאלפיים מנויים, בדרך כלל בשיטה של חבר מביא חבר. "זה לא ממוען לאיזו גברת שאוהבת את גרוסמן", מאבחן בן עזר את הקהל. "זה מיועד למי שבוחר לקרוא".
למה באינטרנט?
"לפני כעשר שנים הצטברו אצלי כתבי יד שאף מו"ל לא רצה ואני לא רציתי מו"ל קלאסי, שיצנזר את כתביי כי יש בהם הרבה פורנוגרפיה וארוטיקה, ובסוף מצאתי את הוצאת אסטרולוג. אלישע בן-מרדכי, המו"ל, לא צנזר אותי, אבל ב-2005 הוא הגיע למסקנה שאינו יכול לממן יותר את הספרים שלי, ונותרתי בלי מו"ל לספר האחרון שלי.
"פרסמתי מודעה ב' הארץ' שאני שולח בחינם את הספר למי שיפנה, וכך נוצרה אצלי רשימת תפוצה ראשונית של 200 איש. כל הזמן יש לי מה לומר, אבל אין לי איפה ואני מסתובב מתוסכל כל הזמן, אז התחלתי לשלוח באינטרנט מאמרים ודעות, וזה הפך למכתב עתי, לילי, כי אני מפיץ אותו בלילה, מאת סופר נידח-כי מה שאני כותב לא מעניין את הממסד הספרותי והאקדמי".
ובן עזר, 73, כתב הרבה. יותר מ-40 ספרים בכ-40 שנות כתיבה, פרוזה, שירה, ספרי ילדים וביוגרפיות, בין השאר על נחום גוטמן ("בין חולות וכחול שמים") ועל דודתו המשוררת אסתר ראב ("ימים של לענה ודבש").
את הרומן הראשון שלו, "המחצבה", פרסם בתחילת שנות ה-60 בספריה לעם, אכסניה מכובדת מאוד. אז איך הפך לסופר נידח? הוא טוען שלא הפך אלא היה כזה מלכתחילה. "למרות ש'המחצבה' הפך בסופו של דבר לרב-מכר, הוא התקבל רע מאוד", הוא אומר. "כולם חיקו אז את עגנון, ואיש לא כתב ריאלי. הספר לא ביסס את מעמדי, ומעולם לא מצאתי בית ספרותי, מו"ל שיוציא אותי באופן קבוע. האקדמיה לא רואה בספרות שלי משהו קאנוני, ובחנויות הספרים קשה למצוא אותי.
"תקופה ארוכה הלכתי חנוק. ביני לבין הקוראים חוצצים מו"לים, הצנזורים של הטעם הטוב. ספר יוצא ואחרי חודש-חודשיים הוא נעלם מהחנויות. אני חושב שמגיע למה שאני כותב קהל גדול יותר. הפער בין הסופרים המפורסמים לבין הלא-מפורסמים גדל והולך, כאילו אחרים במכוניות מרוץ ואני עדיין עם עגלה וחמור. אני כל פעם צריך להוכיח את עצמי מחדש. זה גרם לי להבין שלא משנה מה אתה כותב אלא האם אתה חשוב".
אבל אתה הופך לחשוב לפי מה שאתה כותב.
"גם אם הייתי כותב משהו חשוב לא היו מתייחסים לזה, הנה, לא מתייחסים גם למה שכתבתי על ראב או על גוטמן. אני לא שייך לספרות העברית. אני עוסק בעיקר בעבר הארץ-ישראלי, אני לא כותב כמו שכותבים אחרים, וזה היה כך מתחילת הדרך. לא הושפעתי מאיש ולא הייתי בן חסות של אף אחד, הייתי צייד בודד כל השנים".
אתה נשמע ממורמר.
"אני לא ממורמר, אני מתאר מצב".
אולי אתה פשוט לא כותב טוב?
"רבים קוראים ספרים שהם לא מבינים, שגם אני לא מצליח לקרוא. אולי אני מפגר כקורא וסופר, אולי אני לא כותב טוב, אבל אני כותב כמו שאני מרגיש וחי, יש לי מאות ואלפי קוראים לאורך השנים. אני בר מזל, ופרט לקהל באינטרנט, יש לי עוד שני קהלים: ותיקי פתח תקווה ומשפחתי שלי, שמספריי הם לומדים את תולדותיהם, ולכן כתביי נשמרים.
"גם אם הרומנים שלי יישכחו, אזכר בזכות הספרים על ראב וגוטמן, שאת הספר עליו כתבתי ממש מפיו. כך כבר נגעתי בנצח. אם הייתי סופר חשוב, לא הייתי יכול לכתוב עליהם, בוודאי שלא בצורה כה אוהדת".
אתה לא מרגיש לפעמים החמצה?
"לא, להפך. אבל אני עובד קשה על זה".
גרפומן , פרובוקטור, אינדיבידואליסט חסר תקנה, טיפוס מריר או טיפוס צבעוני, איך שלא בוחרים להגדיר את בן עזר, אי אפשר שלא להתרשם מהאופן שייסד בו במה חלופית לזו הממסדית. "אם אינך מוצא ספר לקרוא בו - כתוב ספר או קרא ספר
"לא הצלחתי לקרוא חלק גדול מהספרות העברית של השנים האחרונות", הוא מודה, "וכעצת מורתי לספרות בתיכון יש לי רשימה של ספרים שאליהם אני חוזר כל הזמן".
למשל?
"'שדים' של דוסטויבסקי, 'המפתח לשער הגדול' של הינקו גוטליב, 'דון קיחוטה' בתרגום ביאליק, 'ויהי היום'-ספר האגדות של ביאליק,'פר גינט', 'החיים כמשל', ' הר הקסמים' ואחרים".
יש סופרים ישראלים שאתך מעריך?
"את קנז, עימו גדלתי בפתח תקווה, סמי מיכאל, רחל איתן, פנחס שדה, שמאי גולן ויצחק אורפז".
החלק הראשון של המוטו: כתוב ספר, הוא גמיש מאוד מבחינת בן עזר, שלא פעם הוציא את ספריו הישנים בעיבוד מחודש ("המחצבה" ו"אנשי סדום", למשל ). זה גם המקרה של ספרו החדש "ספר הגעגועים", שהוא בעצם הוצאה מחודשת ל"לשוט בקליפת אבטיח", על שלושה נערים שיוצאים ליום שדה סביב המושבה, בצירוף פרולוג שהוא רקוויאם ליצחק רבין.
מה פתאום נוסף הטקסט על רבין?
"כי בתקופה שלו הייתה תקווה לשלום. אבל אני התפכחתי מהתקווה הזו באינתיפאדה השנייה, אני חושב שהשלום כבר מאחורינו".
בן עזר, שמגדיר את עצמו "יונה פסימית", הוא חיה פוליטית. בעבר היה חבר מועצת מרצ, אך עזב, לדבריו, כאשר אחת מחברות המפלגה קמה בישיבה והצדיקה את הפלסטינים שרוצחים מתנחלים.
ולמי אתה מצביע?
"לברק. קדימה תתפרק כי זרקו את אולמרט לכלבים. הוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. שחיתות כמו שלו אפשר למצוא אצל כל פוליטיקאי, אבל הוא הצליח לשרוד בציד המכשפות הזה באופן מעורר הערצה".
וזה מה שהכי מעצבן את בן עזר אצל עמיתיו ותגובותיהם לפוליטיקה. "הצמרת הספרותית חולה באידיוטיזם מוסרי", הוא אומר. "ויזלטיר, לאור, זך - הם לקחו לעצמם את הזכות על המוסר והם משמיעים עמדות אנטי ישראליות כדי לזכות במוניטין באירופה.
"גם עמוס עוז סולל כך את דרכו לנובל, תוך שהוא נהנה משני העולמות. הוא גם תומך בפלסטינים וגם תומך בנו, משחק מעין משחק מוסרי. אני חושב שההתגייסות של עמוס עוז ואחרים דפקה את מרצ כי הצניחו אנשים שלא עשו כלום.
"עוז הוא מהמסבירים הטובים שלנו, הלוואי שהוא היה מסביר יותר את עמדותינו. להגיד בגרמניה שבלי קיצונים משני הצדדים הסכסוך היה רק סכסוך נדל"ן?! איך הוא יכול לומר דבר כזה? לא מקבלים אותנו פה, אבל בשביל אנשי הרוח האלה, להיות בעד ישראל זה להיות ליכודניק. כאילו אין דרך אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
