נעמה שנדר חשופה בצריח
שנדר, האקס ירושלמית וכוכבת הטלנובלה "חשופים", היא לא בדיוק מה שמצפים משחקנית בז'אנר הכי נמוך בתל אביב. היא חכמה, רהוטה וקוראת, רחמנא ליצלן, פרוזה איכותית. הבת של פרקליט המדינה לשעבר עברה שחיטה לא כשרה אצל המבקרים, אבל היא, מה אכפת לה? היא בכלל לא פותחת טלוויזיה. ראיון
"שתי עונות זה מספיק לי. זאת הייתה חוויה אינטנסיבית, מדהימה ומורכבת, אבל כרגע אני מרגישה שבא לי על דברים אחרים. כשצילמנו את 'קרוב לבית' (סרטן העצמאי של דליה הגר ווידי בילו משנת 2006 – ה"ב) היה בזה משהו מאד הרמטי, צילמנו בירושלים, גרנו במלון וממש יצרנו עולם. זה היה מאתגר ומדהים.
מבחינת אלמנט הזמן, עשינו חזרות ושאלנו שאלות והוספנו בדיקות, היה הרבה יותר מרחב. ב'חשופים' לעומת זאת, הכול הרבה יותר מהיר, אבל גם לזה יש יתרונות. לפעמים דווקא העובדה שאין זמן להתאמן במשך חודשים מוציאה ממך איכויות ויכולות שלא ידעת שיש לך. זה מאתגר בדרך אחרת", טוענת שנדר.
איכשהו זה תמיד בעייתי לראיין כוכבות טלנובלות. משרדי יחסי הציבור שומרים עליהן מכל משמר, הן מקמצות במילים, נזהרות מלהזכיר סקס, סמים ורוקנרול, ובדרך כלל מתיישבות באותה משבצת טייפקאסט של הבלונדינית עם הציצי הגדול והמוח הריקני.
שנדר היא עוף מוזר, ירושלמית אסלית שהברנז'ה התל אביבית טרם צילקה אותה. היא ממש לא בלונדינית מצויה, היא ניחנה באינטליגנציה איכותית והסיכוי שתראו אותה בפתיחה של חנות תכשיטים הוא בערך כמו הסיכוי שתראו את עדי הימלבלוי במוזיאון ישראל.
שנדר (26) משחקת מאז שהייתה בת 13. היא גדלה במוצא עילית, השנייה מבין חמישה ילדים במשפחה מתפקדת עד כדי דביקות בסגנון "בריידי באנצ'", אם להאמין לתיאור. אביה הוא ערן שנדר, פרקליט המדינה לשעבר שזכור בעיקר בשל פרשת קצב שהתפוצצה בתקופת כהונתו. היא למדה שנתיים בתיכון לאמנויות ואחרי הצבא הגיעה לתיאטרון החזותי. אחרי שבילתה גם שם שנתיים, עברה לשנתיים נוספות בגריט ריטוולד אקדמי שבאמסטרדם.
היא הגיעה לתכנית של שלוש שנים אבל בזכות הלימודים הקודמים ויתרו לה על השנה הראשונה של הלימודים הבסיסיים. לא שזה זר לה, גם על כיתה ב' היא דילגה. עם זאת, בעוד שבאמסטרדם ויתרו לה, בישראל הרי אף אחד לא מוותר. לאחר פתיחת העונה הראשונה שנדר עלתה על המוקד, ומבקרי הטלוויזיה צלבו אותה ללא רחמים. רבים מהם הרימו גבה על הליהוק של שנדר לאחת הצלעות במשולש האהבה-שנאה עם לואל ובר זוהר. שנדר לא מתרגשת, היא אדישה לרעל שטופטף על מקלדות המבקרים.
"חשופים" עלתה לאוויר לפני כשנה בקול רעש גדול. לאחר הפיאסקו של הוט עם טלנובלת הפח "בובות" ולאחר העונה השנייה והגרוטסקית של "האלופה 2", הבינו בכבלים שהגיע הזמן לטלנובלה איכותית. הפעם האחרונה שטלנובלה של הוט הייתה ראויה לצפייה התרחשה עם "טלנובלה בע"מ", שהפכה לסדרת קאלט.
יעל בר זוהר גויסה לתפקיד מגישת החדשות שנשואה לשותפה לטלפרומטר, גיא לואל, כשהנמסיס שלה היא שירה (נעמה שנדר), אילתית שכל רצונה הוא לנקום בבר זוהר על ש"גרמה" לאביה של שירה להתאבד. הביקורות היללו את הטלנובלה, אבל כאמור שיפדו לשנדר את הצורה.
איך את עם ביקורת?
"אני אוהבת ביקורת. זה לא שקל לי, אבל אני אוהבת את זה. אני מניחה שזה קשור לביטחון ואמונה במה שאני עושה, ככל שאני מתבגרת זה משתפר. ביקורת יכולה לבוא ממקום טוב ולפעמים צריך לבלוע את האגו. ברור שזה גם קשור למי שנותן ואיזה סוג של ביקורת, אם אני מרגישה
נשמע קצת מוזר.
"זה לא שאני יושבת וחושבת 'יואו, איזה כיף, אמרו שאני שחקנית גרועה', אבל כמו שאמרתי, לפעמים הביקורת לא מכוונת אישית אליי ולפעמים מדובר בשנינויות כאלה שאין לי ברירה אלא לצחוק. זה פשוט כתוב טוב".
את שומרת ביקורות עלייך וראיונות שאת עושה?
"לא, ממש לא. אני לא אדם ששומר דברים. אני גם לא מבינה בשביל מה אני צריכה לשמור אותם, כדי להראות למישהו אחר כך?".
- אז את לא צופה בטלוויזיה, לא שומרת ראיונות וכבר יצא לך להודיע בראיונות קודמים שהפרסום לא מעניין אותך, בכל זאת את מתראיינת ומשחקת באחד התפקידים הראשיים בטלנובלה יומית כבר שתי עונות. שאיפה לאנונימיות בתור סוג של סלב נראית לך אמינה?
"אני ממש סלבריטי, כמו שאת רואה קהל המעריצים הענק שלי מציף את המקום", היא מחייכת ומחווה בידה אל עבר הדלת הסגורה ושלושת הלקוחות הרדומים שיושבים בבית הקפה בו נפגשנו. "צריך להכניס את הדברים לפרופורציות. אי אפשר להגיד שאין בזה שום דבר נעים, אבל פרסום זאת לא השאיפה שלי. הייתי רוצה להיות עשירה, כלומר לחיות בצורה סבירה ונעימה בלי לדאוג יום ולילה לכסף, אבל עדיין לעבוד, וכשאני אומרת עבודה אני מתכוונת לכל מיני פרויקטים. זה הכרחי בשבילי".
שנדר כאמור היא טיפוס ירושלמי. אמנם כבר שנים שהיא לא באזור, אבל המניירות והאופי הצליחו להשתמר בה למרות שהייתה בסוג של מסע עולמי. היא לא מעידה על עצמה תל אביבית, ואף על פי שנהנתה בחו"ל, גם שם היא לא ממש הרגישה בבית.
למה נסעת ללמוד דווקא בהולנד?
"כשחיפשתי בתי ספר וחקרתי בנושא, האקדמיה באמסטרדם מצאה חן בעיניי, מאחר ואחת החברות הכי טובות שלי כבר גרה שם באותה תקופה אז זה היה נראה מתאים. חוץ מהלימודים עצמם, שכמעט תמיד זה דבר חשוב, מפתח ומאתגר, הייתה גם החוויה של להיות זרה. רציתי ללמוד באירופה, לחיות במקום אחר. זה חשוב לדעתי, זה חייב אותי להתמודד עם דברים שלא חשבתי שאצטרך להתמודד איתם".
שתפי אותנו.
"להיות הזרה הקטנה והמושתנת שאף אחד לא מסתכל עליה. זה מקום שונה מאוד לבוא ממנו".
ואז חזרת ישר לתל אביב. איך היה המעבר?
"אני לא מרגישה תל אביבית. גם אחרי שנתיים פלוס. אולי עכשיו כבר הסתגלתי, אבל לקח לי יותר משנה לא להשתגע. כשעברתי לפה הגעתי אחרי יותר משנתיים באמסטרדם. נטרפתי מהריח, מהכיעור, מהטינופת. זה עשה לי רע. עכשיו יש משהו בי שלמד ליהנות מתל אביב, מהחברים ומהחופש".
ועדיין, נסעת לירושלים בשביל להצביע.
"אני אוהבת את ירושלים, היא נושא ענק ואמוציונלי מבחינתי. אני אוהבת אותה ממקום פרימיטיבי. כשאני יורדת בקסטל ורואה את ההרים, הלב שלי מתרחב. שם גדלתי, ואני מתרגשת מזה. אני מניחה שזאת הרומנטיקה מדברת, אבל היה נחמד לנסוע היום בגשם ולראות את מוצא המהממת. אני מניחה שהבחירות היו בעיקר תירוץ לנסוע לשם. ביקרתי גם את יעלי, חברה טובה שלי, אז יצא טוב".
יש לך אוטו?
"לא. היום לקחתי מההורים. לא צריך אוטו בתל אביב. אני בעיקר נוסעת על אופניים, הרגל שנשאר מהולנד ואחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם שם. בתל אביב זה לא כמו שם, צריך לדאוג שלא יהרגו אותך בדרך. ברגע שהבנתי את זה התחלתי להסתדר, אבל בהתחלה קרו לי כמה מקרים מאוד לא נעימים".
תני דוגמה.
"למשל, מישהו עלה עליי בכוונה עם האוטו שלו. זה נשמע מופרך, אבל זה היה אחד הנוראיים. נסעתי לעבודה ב-8:00 בבוקר, עוד לא פתחתי עיניים וחיכיתי במעבר חציה בפרישמן. כשהרמזור התחלף חציתי לאט ומכיוון דב הוז הגיע איזה מישהו ברכב והתחיל לצעוק עליי מתוך המכונית. לשנינו היה אור ירוק ועוד הצבעתי לו על הרמזור והוא פשוט נסע ועלה עליי.
הייתי מבוהלת, נפלתי והוא היה עליי ולא איפשר לי לקום, כשכל אותו זמן הוא צועק ולוחץ על הגז בשביל לאיים. למזלי הגיעו שני בחורים שבדיוק חזרו מהים ואחד מהם התחיל לצעוק עליו ולדפוק על האוטו עד שהוא נסע. זה קרה שלושה שבועות אחרי שחזרתי לארץ".
לא נעים. איפה עבדת באותו זמן?
"עריכת וידאו. זה משהו שנגעתי בו בהולנד. כשחזרתי עשיתי מעין סטאז' אצל מורה שלי לשעבר מהתאטרון החזותי. אדם מדהים ומורה מדהים. אחרי זה לאט-לאט התחלתי לעבוד. התעסקתי גם בעיצוב לקולנוע ולתאטרון, שזה עוד משהו שהכרתי בלימודים בהולנד. אני מתעניינת בהרבה דברים".
מתי התחלת לחשוב על משחק ברצינות?
"תמיד זה היה שם. חוץ מ'חשופים' או 'קרוב לבית' היו עוד הרבה פרויקטים. גם אם לא כתבו על זה בעיתון, הם עדיין קרו. אני מאמינה ודי יודעת שזה יישאר בחיי. אני זקוקה לזה. זה כבר הפך לחלק מהחיים וזה גם מעניין אותי. הקשר בין הגוף לנפש".
מה זאת אומרת?
"לעשות מניפולציה רגשית דרך אמצעים פיזיים. כשלמדתי בחזותי, יואל אשבל, במאי, רצה שאבכה לפי סימן באחת ההצגות. בחזרה הראשונה הוא העמיד אותי והודיע שעד שלא אבכה, אנחנו לא זזים. ובאמת, עמדתי שם כמעט שעתיים עד שירדו לי דמעות".
לא נשמע כיף כל כך.
"זה לא קל ולפעמים אני גם נכשלת. בעיסוק הזה, ואני מניחה שיש משהו מאוד נרקיסיסטי בלהיות שחקן, אתה מתעסק המון בעצמך. כרגע לפחות זה חלק ממני ואני אוהבת את זה".
מה המדיה המועדפת עלייך מבחינת עבודה?
"אני לא יודעת כמה זה קשור למדיה כמו לפרויקט, אבל אני מניחה שאם אני צריכה לבחור אז קולנוע זה הדבר. אין לדעתי באמת צורך בטלוויזיה, למרות שזה יכול להיות כיף".
כבר יצא לך לספר בעבר שאת לא צופה בטלוויזיה ושאפילו אין לך אחת בבית. את לא חושבת שבתור אחת השחקניות הראשיות בטלנובלה של הוט יש פה סתירה?
"לא. למה סתירה?".
אפילו מבחינת האלמנט ההשוואתי - כמישהי שעוסקת בתחום את צריכה להכיר, לראות איך אחרים עושים את זה.
"את 'חשופים' אני רואה בדי-וי-די כדי לברר איפה אני טועה ואיפה אני מרוצה. אין פה סתירה מהסיבה הפשוטה שאני לא חושבת שיש הבדל באיכויות המשחק. אני לא חושבת ששחקן יכול להיות גרוע בטלוויזיה ומצוין בקולנוע. אולי בתאטרון זה שונה. זה לא שיש לי איזו אג'נדה אנטי טלוויזיונית, אני פשוט לא צרכנית. על אף שאני חייבת להודות שאני רואה כמה סדרות כרגע בדי-וי-די".
איזו הקלה. כמו מה?
"קליפורניקיישן" ואת "קרניבל" שמאוד אהבתי. יש גם כמה סדרות בריטיות שאני אוהבת. לאחרונה התחלתי לצפות ב"דם אמיתי" (סדרת הערפדים החדשה והמדוברת של אלן בול המשודרת ביס - ה"ב), שגיא לואל הכיר לי".
איך באמת את מסתדרת עם שאר השחקנים?
"בסדר גמור. אם את מחפשת לכלוכים אז אין לי כל כך לתת לך. כמו בכל מקום יש חיכוכים מדיי פעם, אבל שום דבר היסטרי. בסך הכול כולם שם מקצועיים".
קיבלו אותך יפה?
"זאת שאלה שמצחיקה אותי. תראי, זאת עבודה, לא באתי לחפש משפחה נוספת, אלא לעבוד. מה שכן, בכל מה שקשור להפקה, תמכו בי מאוד. רם לנדס וטרי דיקר לוי הם לא אנשים סטנדרטיים. שניהם ובכלל שאר אנשי ההפקה ובראשם דורית הסל תמכו בי. זה לא מובן מאליו". היא אומרת תוך שהיא מוודאת שאני כותבת את השמות.
ואיך הדינמיקה ביניכם מעבר לצילומים? יוצא לכם לבלות יחד?
"בדרך כלל אחרי העבודה אני מגיעה הביתה, שוטפת פנים ונופלת שדודה. אני יודעת שבטח ברור לך שאני קלאברית, אבל ממש לא. אני כן יוצאת ושותה עם חברים מדיי פעם, אבל לפעמים גם נהנית להישאר בבית עם ספר. אני מרוצה מאיך שחיי החברה שלי מתנהלים".
אפשר להוציא את הירושלמית מהעיר אבל לא את העיר ממנה.
"ידעתי שבסוף זה יקרה, החננה הירושלמית מתגלה. כבר בימים הראשונים בצילומים אמרו לי שרואים שאני מירושלים", היא צוחקת.
בהשוואה לעבודה על העונה הראשונה, את מרגישה איזשהו הבדל מבחינתך?
"יחסית לעונה הראשונה זה הרבה פחות לחוץ. בעונה הקודמת התעסקתי רק ב'חשופים' ובעוד הצגה. עכשיו אני עושה את העונה השנייה, מחלקת את הזמן בין תל אביב ללונדון וגם לומדת. מצד אחד העובדה שאני מתעסקת בעוד דברים מגבירה את הלחץ כי פיזית יש פחות זמן, אבל מצד שני אני מניחה שזה שאני עושה עוד דברים גם מוריד ממני את הלחץ, כי אני פחות מוותרת".
למה לונדון?
"בן זוגי לומד ונמצא שם בחודשים האחרונים, אז אין הרבה ברירה. אני יודעת שזה נשמע כיף - טיסות ללונדון, דירה בתל אביב - אבל זה גם מאוד קשה".
כמה זמן אתם יחד?
"חמש שנים פחות או יותר. הרבה".
הבנתי שאת קוראת הרבה. קראת ספר טוב לאחרונה?
"כרגע אני קוראת ספר על עיצוב, וסיימתי לא מזמן את 'השמש העולה', ספר היסטוריה על יפן בין השנים 1945-1933. זאת תקופה מרתקת. גם בדיוק קיבלתי את 'מסמרים' החדש (מגזין פרוזה ישראלית – ה"ב), ואני נורא נהנית ממנו. יש לי מנוי וזה פשוט כיף. כל הכבוד לאנשים שאחראים למגזין הזה. הוא מצוין".
את גם כותבת?
"עם כתיבה יש לי אישיו. אני אוהבת לכתוב, אבל שנים אני כבר לא עושה את זה וקשה לי עם זה. התחושה שקיבלתי, ההתרגשות כשמשהו שכתבתי גרם לי להרגיש שזה מדויק, שזה זה, זאת הרגשה ייחודית. אבל זה דורש המון זמן. בעיקר בתיכון כתבתי המון, למגירה כמובן. אין לי יומרות ספרותיות, אם זה מה שאת שואלת", היא ממהרת להוסיף.
את בכלל רוצה להיות שחקנית?
"אני כבר שחקנית. זה נכון שעבדתי בארט ועריכה והייתי שמחה להמשיך עם זה, אולי לנסות גם אנימציה, אבל המרכז זה משחק. זאת ממש לא עבודת המלצרות שלי או עבודת הביניים, אלא משהו שאני מקווה לעשות כל החיים".
ואם זה לא יקרה?
"אני לא רוצה למצוא את עצמי מתפשרת על החיים שלי. אני עושה מה שאני רוצה והייתי רוצה שזה תמיד יהיה כך. שתהיה לי האופציה לשנות את המצב אם הוא לא מוצא חן בעיניי. מבחינתי עצמאות זה ה-דבר. אני שמחה על זה ואני מניחה שאעשה הכול כדי שזה יישאר ככה".
את נשמעת מאוד בריאה ואופטימית. אפילו יותר מדי. זה אמיתי?
"זאת ממש מחמאה וכן, זה אמיתי. באופן מפתיע הייתי מאוד כנה איתך", היא מחייכת. "ברור שלפעמים יש תחושות קשות, אבל אני מנסה לא לתת לעצמי לשקוע. אני מפרגנת לעצמי איזה ערב של באסה ובבוקר אני כבר בסדר. בסך הכול אני באמת מאמינה שהחיים הם מה שבחרנו וזה תמיד דבר טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
