משל הביצה של מורקאמי והמפלט שבאוניברסליות
"כסופר, אני מחויב לעשות ההפך ממה שאומרים לי" אמר מורקאמי בטקס קבלת פרס ירושלים, אותו החליט לקבל, חרף הסיכון לאבד קהלי קוראים פרו-פלסטיניים. הניסיונות לגייס את מורקאמי לאחד מן המחנות כשלו, והוא הדגים דבקות אידיאולוגית בישיבה על הגדר
מורקאמי בטקס קבלת פרס ירושלים צילום: פלאש 90
אך מורקאמי אינו חייב דין וחשבון לאיש: "פוליטיקאים וגנרלים משקרים מפעם לפעם" פתח ואמר, "ואילו סופרים הם שקרנים מקצועיים". ככל שסופר משקר יותר, ויותר טוב, כך הוא נערץ יותר, הסביר מורקאמי, והפיכת הבדיה לאמת שופכת אור חדש על המציאות ומבהירה לנו היכן האמת שלנו בספקטרום רחב יותר.
בירושלים ידעו בוודאי שמורקאמי אינו בדיוק המסביר הלאומי, ועל כן נחלצו הפוליטיקאים מלכתחילה להטות את הכף. לאחר שמנחה הערב קיבל את האורחים אל "בירתה הנצחית" של מדינת ישראל, המשיכו נשיא המדינה וראש העיר בנאומים מלאי פאתוס ורומנטיקה.
ניר ברקת, שנבחר לא מכבר בעיקר בשל ניציותו המדינית והיותו לא חרדי, פיאר את סובלנותה של ירושלים ואת היותה מרכז רוחני ראשון במעלה לכל הדתות. הנשיא, שהיה עדין יותר, הסביר למורקאמי, שנולד לאב בודהיסט אדוק, כיצד עשרת הדיברות היוו את הבסיס המוסרי לציוויליזציה המערבית, ולאחר שקבע שהתנ"ך הוא המנדט למולדת המשיך וטען כי ספרים עושים את ההבדל בין הליברליזם הנאור ללאומיות החשוכה.
מורקאמי בטקס קבלת פרס ירושלים צילום: פלאש 90
"בחרתי לבוא ולראות בעצמי במקום לא לראות, ולדבר במקום לשתוק". מהר מאוד נדמו הדיבורים הצבועים על אהבת האדם והמולדת ומורקאמי הניח את הקלפים על השולחן, כשהזכיר לכולם כי הסיבה להתחבטות בקבלת הפרס היא הלחימה בעזה בה קיפחו חייהם אזרחים רבים. "אולי הזמן וההיסטוריה יקבעו מי צודק ומי טועה", אמר, אך מיד קבע כי זהו אינו תפקידו כסופר.
להשאיר את האמנות בצד
וכמו סופר טוב, ביסס מורקאמי את נאומו על מטאפורה שימושית וערמומית המזגזגת בין המימד האקטואלי-פוליטי למימד ההומאני-אוניברסאלי: בקרב בין החומה הבצורה לביצה השברירית המתנגשת בה, טען, על הסופר תמיד לעמוד לצד הביצה, והתכוון כביכול לחומת המלחמה הישראלית ולילדי עזה הרכים.
אך משמעותה העמוקה יותר של המטאפורה אינה מדברת לצדדים הנאורים או החשוכים, לאופטימיים או לפסימיים, אלא לכולם. כולנו ביצים, פסק מורקאמי, וכולנו נאבקים בשיטה הקודרת, העמומה והכל-יכולה. אל לנו לנטוע חיים בשיטה שבני האדם יצרו כדי להגן על עצמם, ובכך לאפשר לה להרוג בהם. במקום זאת עלינו להאדיר את הפרט וייחודו בעולם. סיפורים על מוות ואהבה ומעשיות המביאות לצחוק ולדמע הם הם הדרך להתעלות מעל השיטה, וכך, האנושות כולה מנצחת.
כשרבים בעולם ניגשים ללמוד על יפן,
הם לומדים ראשית על השיטה. על הייצור ההמוני, על סמוראים בחליפות, על חשיבות הקונצנזוס ועל עליונות האינטרס הקולקטיבי על זה האישי. שלשום בירושלים, הטיפּה הליברלית-דמוקרטית במזרח התיכון, נראה היה לרגע קט שיכולנו ללמוד ממורקאמי קצת על חירות ועל מערביות.
נימוקי וועדת הפרס הדגישו שמורקאמי מספק לקוראיו "פתרון אפשרי בדמותו של הומניזם אוניברסאלי" אולם רבים כל כך בעולם, וגם בארץ לצערי, בחרו לגרור את מורקאמי למחנה שלהם, למנוע אותו מהאחרים, ולהשתמש בו כגושפּנקא מוסרית. "איני רוצה לראות את ספרי מוחרמים", ענה מורקאמי לנפשות הרעות וניסה להרגיע גם את הישראלים המתגוננים ולחוות להם תודה על כך שהם קוראים את ספריו. האמנות היא של כולנו ובשביל כולנו, נימק במילים עדינות ומתחשבות, ואולי מוטב היה להשאיר אותה כך.
עמרי רייס הוא סטודנט לתואר שני בלימודי מזרח אסיה במגמת יפן באוניברסיטה העברית.
נא להמתין לטעינת התגובות
